“לא קל להיות רווק (וכנראה זה נכון גם לגרושים) מעל גיל מסוים בחברה הדתית. זה כיף כשאת בת 20 ובאה לחתונות של בנות גדולות ממך, אבל כשקטנות ממך מתחתנות ואת מרגישה שזה לא מה שיגרום לך אושר - זה הרגע שזו מתחילה להיות קצת בעיה. בעיקר השבתות והחגים...
ואפשר לחזור להורים, אבל את כבר במיינדסט אחר. מן הסתם כבר היו לך קשרים ברמה כזאת או אחרת, חלקם חשבת שיבשילו למשהו רציני. ואם את בכל זאת נשארת בירושלים ומתארחת אז את לא תמיד יודעת והמארחים לא תמיד ישתפו אותך מה הם חושבים, אבל זה מורגש. יש כל מיני ניואנסים של קור, נגיד: את אומרת הרבה ומגיבים לך במשפט אחד, או לא משתפים אותך בהחלטות, או שאומרים "אה, חשבתי שכך וכך... אבל בסדר, תבואו, בתנאי ש..." לא משהו מזמין, לא הסכמה כזאת מהלב.
או שיש ת'קטע הזה שלפעמים מזמינים לשבת כמה בנות מאותה מכללה, ויש תמיד מי שתופסת את הבמה... מישהי יותר חברותית ממך שבטוחה שהזמינו אותך רק בזכותה, ועל הדרך גם מציעה שירותי שדכנות למארחים. ואני שואלת את צלחת הטשולנט שלי: "אם היא שדכנית כזאת טובה אז למה היא לבד?..."
לפחות הטשולנט היה טעים! וגם הקוגל...
וברצינות - מאוד ברור לי הצורך העז בספר כזה, וזה גם צעד די נועז מצד שלומית. אני מאוד התרגשתי לגלות על הוצאתו של ספר: "היכרויות סטייל חתונמי למגזר הדתי לייט." כי מי שמכיר אותי יודע כמה חשוב לי להציף את נושא הבדידות גם מעבר לשנות בית הספר. וכשאת מרקע מסורתי ומגיעה עם עוד הגבלות נוסף על אופי מופנם - לאנשים מוחצנים לפעמים אין בכלל סבלנות להתחיל לשמוע אותך!
אז אחרי החפירה, מה שיש לי לומר בקשר לתוכן:
הרעיון לשלב את הנושא הקליל יחסית של דייטים יחד עם התחום של מחקר רפואי ממש מעניין. ה"חותמת" הפרא-רפואית גם מרפררת לסדרות כמו "חתונה ממבט ראשון", וגם קצת יוצאת מהקופסה השמרנית של המגזר. יש אנשים שבבואם לחפש זוגיות רצינית יתרשמו מאנשי מקצוע עם בגדים מעומלנים מדי והנהונים מלחיצים, אבל לי כל הקישור הפבלובי בין דייטים ובין רחרוח חולצות גרם מאז ומתמיד לתהות אם אין שם במקרה איזו תרמית מרושעת והיא העומדת מאחורי חיוכי הפסיכולוגית, יותר מאשר הרצון לאחד בין זוג אוהבים...
לענייננו -
גם בפורמט ההיכרויות שקליפות מביא, שעוסק על פניו בהתאמה לפי גנטיקה, היה לי חשד מסוים. אני לא אגלה את ההמשך אבל החשד שלי היה במקומו!
כמו בתעלומה של אגאתה כריסטי יש בכתיבה שילוב בין צד קליל והומוריסטי לבין אזורים די אפלים של החיים. אהבתי בעיקר את ההומור כי הוא היה לא צפוי. שלד העלילה רימז על משהו קליל, אבל למרבה ההפתעה הקריאה הציפה מעין סאטירה חריפה על מותר ואסור ועל החברה שאנו חיים בה, ובעיקר בתקופה כזאת שבה מתחדדת התהייה שלא רבים רוצים לעסוק בה - על צוותי הצלה ורפואה.
כשאנחנו מדברים על הפקדת עתידנו בידי אדם אחר רק בשל מדי הרופא שלו - הספר מעלה שלל שאלות נוקבות על כל נושא האמון בין בני אדם.
מדובר בסופרת חכמה מאוד, גם אם אני די שונה ממנה ובהחלט הייתי נוהגת אחרת בעולם ההיכרויות.
מבחינת העלילה בעיקר התחברתי לדמות של גילי, אחת המועמדות להיכרות עם יאיר גיבור הספר, הרווק-הכמעט נשוי לשעבר-המיואש-בשנות השלושים לחייו-העובד במשרה נחשקת ומטביע עצמו בשטויות מילניאליות. הדמות של גילי הנראית חמודה ותמימה, אך כשמכירים אותה מגלים שהיא בעלת תחומי עניין חריגים בנוף ולא מפחדת לעשות בחירות לא פופולריות - הזכירה לי את עצמי בתקופת הדייטים, מנסה להסביר למה אני כזאת שונה, ואנשים מרותקים בדייט הראשון והשני אבל אחר כך אף פעם לא מתקשרים.
אבל כשזה כן מתפתח זה מאוד עוצמתי, ולכן גילי היא דמות אמינה לדעתי ועל ידי כך גם הרגשתי שהיא מוציאה מיאיר קול אמין יותר מאשר איך שהדמות שלו מתבטאת בשאר הספר, באינטראקציה עם החברים ובפנייה לקוראים. הדמות הבסיסית של יאיר נשמעה לי די נפוחה, ואני מניחה שזה גם חלק מהעיצוב האומנותי של הסיפור, וגם אולי מרמז על הבחורים ששלומית יצאה איתם.
מה שפחות אהבתי הייתה ההרגשה ששלומית כגרושה שכותבת ספר על רווקים לקחה פחות ברצינות את הטור שמלווה את העלילה, מין פראפראזה על דמות "הרווקה התל אביבית".
מעצבן אותי שאוהבים לצחוק, גם בארץ נהדרת, על רווקות צעירות שהחיים שלהן ריקניים וכו'. כמו "קייט מרלו" החיקוי ללהקת "ג'יין בורדו"... שמציג את השירים על פרידות, דירות יקרות מדי והזמנת משלוחי אוכל מאוחר בלילה באור מגוחך. אבל אני חושבת שלמלגלגים יש כאן חוסר הבנה בסיסי. גם אורח חיים כזה הוא לגיטימי, גם אם זה לא מתאים לכם! לא כל בחורה בת 20-30 מחפשת לשנות את העולם הלכה למעשה, יש בנות שהתפשרות מבחינתן או חיים קטנים אלה לא מילים גסות...
נאמר לי כמה פעמים כאן שאני נותנת ביקורות שעושות רושם של כתיבת טור יותר מאשר מידע על הספר. בעקבות התנצלויות שקיבלתי החלטתי שגם אם יגידו לי את זה אני אקח את זה כמחמאה. אני לוקחת בחשבון על איזה רקע הדברים נאמרים גם מצד שלומית בספר זה כלפי הרווקה התל אביבית כמשל - וזה נכון גם לאחרים שאמרו לי את זה...
אני שמחה שחלקכם הבין שזה עלול לפגוע יותר מלתת הכוונה לחיים או מה שלא הייתה הכוונה של ההערות כלפיי.
לצד ההבנה לצד הבוגר של החיים אני גם מקבלת ותומכת בכך שיש נשים שחיות בשביל לכתוב טורים או להיות בלוגריות/יוטיובריות - וזו כרגע הסיבה לקום בבוקר, גם אם זה מקושר לגיל יותר ילדותי. זה השם שהן בונות לעצמן בעולם - מי אנחנו שנשפוט?
לפעמים זה יכול לעשות לך את היום ככותבת לדעת שמישהי שלא צחקה שנתיים - היום צחקה בגלל הטור שלך...
מעבר לכך אני לא רוצה להיכנס עמוק מדי לתחום האפליה כלפי רווקים בישראל, ומי שרוצה לדעת מה דעתי מוזמן לקרוא על זה בספרי "מי הזמין אותך לאהוב?", על החוויה של להיות בחורה צעירה רווקה לפני תואר, שחווה דווקא בדידות עמוקה בתוך שפע האפשרויות להכיר בדורנו. היא לא נכנסת בעצם לשום קטגוריה שהמדינה חושבת שראוי לצ'פר, ומנגד מקבלי ההקלות שהם לעיתים גם מקבלי ההחלטות עוד מתקנאים וחומדים את החיים "חסרי המחויבות" לכאורה שהיא מנהלת...
ספר ונושא ראוי וחשוב, ממליצה בחום!”
