פרק 1
בלי להעליב, ילדונת
מיה
חשקתי שיניים כשהכאב פילח את צלעותיי כמו סכין. עצרתי את נשימתי בזמן שחיכיתי שהוא ידעך באיטיות, והשתדלתי בכל כוחי להישאר ערה, אבל חלל המשרד הפתוח היה חם יותר מכל סביבה שהכרתי בשבוע האחרון. לכן, למרות הכאב, עפעפיי החלו להיסגר באיטיות.
נעצתי את הציפורניים בכפות הידיים והזדקפתי בכיסא — אסור היה לי להירדם. פשוט הייתי צריכה לקוות שהאדרנלין — שנבע מתחושת העצבנות בציפייה לריאיון (ומשוט האספרסו הכפול שקניתי בבוקר בשטר האחרון שהיה לי) — יעזור לי להישאר ערה.
תפקחי עיניים, אמרתי לעצמי. אל תירדמי, אל תירדמי, אל תירדמי. הכאב הוא רק תהליך כימי. את לא צריכה להתרכז בו. את יכולה לבחור להתעלם ממנו. אל תירדמי...
אבל האוויר היה חם והכיסא נוח, למרות תחושת הכאב בצלעות ובכתף שלי.
רק לרגע, חשבתי. אעצום עיניים רק לכמה שניות.
"מיס לנטום?" הרגשתי טלטול קל. "מיה?"
עיניי נפקחו לרווחה וזזתי בחדות בכיסא, פרצי כאב נוספים פילחו את כלוב הצלעות שלי. לעזאזל. אני הייתי מיס לנטום. לפחות כך אמרתי לכולם. הייתי חייבת להתעשת.
הייתי זקוקה לעבודה הזו. כל מה שנותר לי זה כמה מטבעות בכיס וכריך חמאת בוטנים בתיק הגב.
התעלמתי מהכאב, הזדקפתי בכיסא ומתחתי חיוך מאולץ לכיוון האישה שגהרה מעליי. ליבי שקע כשהבנתי שזו הייתה וריטי מרקהאם, שותפה בחברה, ואחת מהנשים המפחידות ביותר שפגשתי.
כשהגעתי בשבוע שעבר לבדוק אם קורות החיים ששלחתי התקבלו, פניי עדיין היו נפוחות במקצת בצד אחד, וזרועי הייתה עטופה במתלה לזרוע. פקידת הקבלה — בחורה בלונדינית יפה שיכולתי להישבע שלבשה חולצת גלישה עם מכנסי ג'ינס קרועים — בחנה בעיניה את החבלות שלי, ועוד לפני שהספקתי לדבר, התחילה להמליץ על מגוון תרופות צמחיות ולהסביר לי איך תזונה צמחונית בשילוב עם ריפוי באמצעות גבישים היו יכולים לזרז את תהליך ההתאוששות.
כשהודיתי לה ואמרתי שהתעניינתי במודעת הדרושים, היא התאכזבה והתנצלה. מתברר שהמשרה כבר אוישה. הייתי מוכנה לעזוב, אבל לפתע וריטי מרקהאם פסעה לכיווננו, העקבים הגבוהים שלה נקשו על רצפת המשרד. כולם במשרד מייד הפסיקו את עיסוקיהם והביטו בה — שמלה ישרה מחויטת נטולת רבב, תסרוקת מעוצבת במקצועיות ומבט חד בעיניים, שכוון ישירות אליי.
"הריאיון ביום רביעי הבא, בשעה שתיים בדיוק," היא אמרה לי במבטא יהיר ורהוט.
"הו, איזה יופי! וי, כדאי לך —" פקידת הקבלה החלה לומר.
"תרשמי, יאז," מיס מרקהאם נקשה באצבעותיה, הסתובבה אליי ונבחה, "אל תאחרי."
היא שידרה מקצועיות ויעילות, אבל ראיתי איך היא בחנה אותי מכף רגל ועד ראש וגם שמעתי את גלגלי השיניים שהסתובבו מאחורי עיניה החדות. כל מה שיכולתי לעשות היה להנהן. ועכשיו באתי להתראיין — ונרדמתי.
"מיס מרקהאם, אני ממש מצטערת," אמרתי, פניי היו סמוקות כשנעמדתי והושטתי יד. התעלמתי מהכאב החד שפילח את כתפי בזמן שלחצתי את ידה.
"הכול בסדר, באמת, ובבקשה תפסיקי עם השטויות האלה. בלי 'מרקהאם'," האישה אמרה במבטא יהיר שהיה נשמע מגוחך אם היה יוצא מפיו של כל אדם אחר, אבל כשהיא דיברה הוא נשמע טבעי וסמכותי. "ההורים שלי היו מניאקים דפוקים — אני לא אוהבת שמזכירים לי אותם. תקראי לי וריטי."
"אה... אוקיי," אמרתי, ודי הופתעתי מהקללה ומהגישה הישירה, אבל בו בזמן גם די התלהבתי. מעולם לא הייתי בטוחה מספיק כדי לקלל כך, ובכל מקרה נייט לא היה מסכים — הדבר לא הסתדר עם חזון השלמות שלו. החלטתי שארשה לעצמי לקלל ברגע שאגדל את הביצים הנחוצות לכך.
מבטה החד של וריטי השתהה על פניי במשך רגע קצר. "את...?" היא השתתקה ועל מצחה הצטיירו קמטים כשפניה עטו הבעה מודאגת במקצת. "את מרגישה טוב יותר?"
מתחתי חיוך מאולץ. "כן, כמובן. הכול בסדר. אני בטח לא אנסה יותר לעלות במדרגות בנעלי עקב." הצחוק הקטן והמזויף שלי נשמע מאולץ, אפילו לאוזניי.
וריטי מתחה חיוך מנומס, אבל עיניה התכווצו מעט. מבטה הבוחן עורר בי תחושת עצבנות. שוב נעצתי את הציפורניים בכף ידי כדי לא להתפתל תחת מבטה.
"אוקיי," היא אמרה כששחררה את ידי ופסעה לאחור. "אם תבואי אחריי, אראה לך את המערכת שלנו. עבדת בעבר עם תוכנות עיצוב?"
"כן, כמובן." לפחות זה לא היה שקר, להבדיל מפרטים קטנים אחרים, כמו שמי האמיתי. נשכתי את שפתי התחתונה כשחציתי בעקבותיה של וריטי את חלל המשרד, תוך מצמוץ בתגובה לאור הבהיר, וניסיתי להתעלם מהכאב שבער לי בצלעות בכל צעד.
קיר שלם במשרד היה עשוי מזכוכית וברחבי החלל כולו הותקנו חלונות מרצפה ועד תקרה. כמה אנשים עבדו במחשבים, ואחרים ציירו ליד כני ציור ענקיים.
על אחד מהקירות, שלא היה עשוי זכוכית, הורכבו מדפים ארוכים שמהם נתלו שלל אופניים, כמו יצירת אומנות ממש. צמחים גדולים בעציצים עיטרו את השולחנות ונתלו מהתקרה, ובמרכז המשרד ניצב שולחן גדול שהיה מכוסה בדגמים של מבנים. כל המבנים היו עשויים מחומרים לבנים ובלטו בקווים הנקיים שלהם וביופיים הייחודי והמודרני. לא הייתי אדם יצירתי, אבל אפילו אני הבנתי כמה מיוחדים הם היו.
"יו, וי!" שמעתי צעקה מאחורינו והסתובבתי. פקידת הקבלה, זו שאותה פגשתי בשבוע שעבר, חצתה את המשרד בריצה. "מצטערת. שוב נתקעתי בעמדת הקבלה. מארק היה זקוק לטיפול רייקי דחוף."
מרבית האנשים במשרד היו לבושים בבגדים רגילים למדי. תעשיית האדריכלות הייתה תחום יצירתי, ולא הופתעתי מהיעדר החליפות. אבל התלבושת של הבחורה הזו הייתה יוצאת מן הכלל בפשטותה, כמו גם בפעם הקודמת.
הפעם היא לא לבשה חולצת גלישה, אלא סוודר רפוי שנפל מכתף אחת וחשף מין חזיית ביקיני, כך הנחתי, שנקשרה מאחורי צווארה, בשילוב עם מכנסי ג'ינס וכפכפים. שערה הבלונדיני הכבד נפל סביב פניה השזופות, שלא היו מאופרות. נראה כאילו היא שחתה בים לפני זמן קצר ונתנה לשערה להתייבש בלי לטרוח לסרק אותו אפילו פעם אחת.
"יאז, עמדת הקבלה היא מקום העבודה שלך," וריטי השיבה בלי לעצור. "מארק לא היה זקוק לטיפול רייקי דחוף. אף אחד, אף פעם לא זקוק לטיפול רייקי דחוף, כי מדובר בשטות גמורה. מארק פשוט רוצה להשכיב אותך. אין לי מושג למה הוא חושב שתתקדמי בטבעיות משפשוף הרגליים שלו לשפשוף המקל שלו."
הגענו למשרדה של וריטי, שם היא ניסתה לסגור את הדלת בפניה של יאז, אבל יאז הספיקה להיכנס.
"טיפול רייקי הוא לא שטות גמורה, ומארק לא רוצה שאשפשף את המקל שלו," יאז אמרה כששיגרה אל וריטי מבט זעוף לפני שהבעתה התרככה. "את עצבנית מאוד היום, ומאזן האסטרוגן והפרוגסטרון שלך לא תקין. אני חושבת שמישהי צריכה זריקת אוקסיטוצין... או במילים אחרות, חיבוק." בזרועות פתוחות, היא פסעה לכיוונה של וריטי, שהסתתרה במהירות מאחורי השולחן שלה עם הבעה דרוכה על פניה.
יאז נאנחה וגלגלה עיניים לפני שהפנתה את תשומת ליבה אליי. "רק רציתי להגיד לך שלום," היא אמרה לי. "סליחה שהשארתי אותך לחסדי האישה הדרקונית. אף פעם אי אפשר לדעת מתי מישהו יזדקק לטיפול חירום. אתמול נאלצתי לעסות לדן את הגב בחדר הצילום, אחרי ששחף תועה חטף לו את השקית עם הביצים והבייקון כשהוא חזר ממסעדת גרג'ס."
מצמצתי. הייתי צריכה להפנים הרבה מידע חדש, וחשבתי שאולי וריטי צדקה — מארק ודן בוודאות רצו שיאז תלטש את המקלות שלהם. מעולם לא פגשתי בחורה שניחנה ביופי טבעי מרהיב כמו שלה.
וריטי התערבה. "יאז, אני רוצה להזכיר לך שנכון להיום, אני המעסיקה שלך, ואת לא יכולה לכנות אותי 'אישה דרקונית', להגיד לי ש'תקוע לי מקל בתחת', או להעיר על רמות ההורמונים שלי."
"מה שתגידי, וי." יאז שוב הסתובבה אליי. "באת להתראיין? מה את עושה? אוהבת לעצב בניינים? מחפשת כסף?"
"היא מתראיינת למשרת תמיכה טכנית," וריטי אמרה. "ועכשיו, אם תוכלי —"
"הידד לתמיכה הטכנית!" יאז צעקה והניפה אגרוף באוויר. היא התלהבה מ... תמיכה טכנית? היא הייתה מסוממת? "אני צריכה את המספר שלך כדי להוסיף אותך לווטסאפ. בימי שני יש ערב קארי צמחוני במסעדת דה ראג', זו המסעדה ממול, ונוכל..."
"יאז," וריטי קטעה אותה בנימה שרמזה על כך שסבלנותה עמדה להסתיים. "אני רק מראיינת את מיה. אנחנו אפילו עוד לא יודעות אם היא תיקח את העבודה. תירגעי."
יאז הזעיפה פנים. "למה שלא תיקחי את העבודה?" היא שאלה עם הבעה מבולבלת.
לווריטי לא היה מושג שבשלב זה, הייתי מוכנה לקחת כל עבודה. לפני כמה ימים, הגעתי למצב נואש לחלוטין. "טוב," היא אמרה, שוב עם חיוך. "אתן לך חיבוק לפני הריאיון."
"אני —" לפני שהספקתי להגיב, יאז הסתערה עליי ועטפה אותי בחיבוק חזק. הזרוע והצלעות שלי מחו בתגובה, והרגשתי שהדם מתנקז מפניי, אבל הצלחתי להתאפק ולא לפלוט אנחת כאב.
"יאז," וריטי נקשה באצבעותיה כשדיברה בנימה עצבנית, ועל פניה החיוורות שוב הופיע מבט חד. "צאי. החוצה."
"אוקיי, אוקיי, את הבוסית, הבנתי. אוף," יאז אמרה כשזזה לאחור, ומייד חשתי הקלה. חיוכה נמוג כשהיא התבוננה בפניי האפרוריות. "היי," היא אמרה, הפעם בנימה רכה יותר, "את בסדר, אהובה? ההילה שלך רופפת קצת."
"יאז," וריטי פלטה בעצבנות.
"אני בסדר," הצלחתי לומר ומתחתי חיוך קטן וכנראה לא משכנע.
"המממ," יאז אמרה והטתה את ראשה הצידה בזמן שבחנה אותי. "את —"
"עכשיו, יאז," וריטי אמרה בכעס, ויאז הרימה את ידיה בכניעה ונסוגה לעבר דלת המשרד.
"אל תדאגי, יאז לא תמיד נמצאת במשרד," וריטי אמרה לי ברגע שנותרנו לבד. "היא עוזרת כשאין לנו מספיק אנשים, או כשהיא מרגישה שצריך 'לתקן' את האווירה במשרד. את תתרגלי אליה. טוב, שנתחיל?"
אחרי כמה שאלות על הרקע שלי (בעיקרון, כל המידע היה נכון, והפרטים היחידים ששיניתי היו שמו של המעסיק הקודם שלי ושמי), וריטי ביקשה ממני לשבת ליד המחשב שלה. שולחן העבודה במחשב היה עמוס בקבצים ונראה מבולגן לגמרי.
"מה... אממ... מה תרצי...?"
"אנחנו צריכים לשפר את המערכת וזקוקים לעצות לשדרוג. אופן אחסון הפרויקטים הישנים, מערכת ההפניות, השכר, החופשות — את כל אלה צריך... הו!"
התחלתי להקיש על כפתורי המקלדת בזמן שווריטי דיברה, ופתחתי את מערכת הקבצים. זיהיתי אותה, יצרתי מערכת גישה חדשה לקבצים, הורדתי תוכנה למיון מערכת החופשות ואתחלתי את מערכת השכר. נדרשו לי שתי דקות וחמש־עשרה שניות. וריטי מצמצה כשבהתה במסך המחודש ואחר כך בי.
"אה... אני חשבתי שתזדקקי ליותר זמן, למען האמת." היא צחקה. "היית אמורה לעשות את זה בשבוע העבודה הראשון. שולחן העבודה נראה כמו חדש."
נשכתי את שפתי וחיכיתי. הייתי מודעת היטב לכך שאולי הרסתי את הסיכויים שלי להתקבל לעבודה — סידור של כל המערכת הזו היה מצריך שעה לכל היותר. התבוננתי בידיי ושאפתי אוויר עמוקות, למרות הכאב שהפעולה הסבה לי.
וריטי כחכחה בגרונה. "טוב, נהדר," היא אמרה, שוב בנימה קלילה וחסרת דאגות, אחרי שהתאוששה מהתדהמה. "בואי נעבור לחדר הישיבות ואראיין אותך סוף־סוף. מוכנה? אני בטוחה שנוכל לשנות קצת את תיאור המשרה כדי שלא תשתעממי בעבודה."
"וי, מה לעזא —" הגבר העצום שהתפרץ לחדר הישיבות התחיל לומר, לפני שהציץ בי וכחכח בגרונו. "מצטער," הוא מלמל ושוב התבונן בווריטי.
מקס הארדקסל — אדריכל אקולוגי נודע. הוא התפרסם לאחרונה אחרי שהופיע בתוכנית בתים מהחלומות, תוכנית התכנון האדריכלי הפופולרית ביותר בבריטניה. הוא הציג בתוכנית דיור אקולוגי בר־השגה ואמר לדרמוט מקוויליאם, המנחה המפורסם של התוכנית, שתכנון בתים ידידותיים לסביבה במחיר נגיש הוא לא מדע טילים, ושרוב הפרויקטים האחרים שהוצגו בתוכנית נועדו ל'מניאקים פלצנים שרוצים לבזבז הון על עיצוב מחורבן'.
למעשה, נראה שדרמוט חיבב את מקס, כמו כל המדינה — לפחות החצי הנשי, ואולי גם כמה גברים בעלי הנטייה המתאימה. וההופעה של מקס, גבר טיפוסי מיורקשייר, ללא ספק תרמה לעניין.
מקס היה נאה אבל בו בזמן נראה קשוח, קצת כמו שון בין. הסרטון שבו הוא דיבר על 'מניאקים פלצנים' ועל 'עיצובים מחורבנים' הפך לוויראלי.
מתברר שלא במכוון, מקס הצליח להפוך את תחום האדריכלות לסקסי, ועודד כמות עצומה של בוגרי תיכונים להירשם ללימודי אדריכלות באוניברסיטה. כינו את התופעה 'אפקט מקס'.
אבל למרות הפופולריות הגדולה שלה הוא זכה, וריטי השתתפה במרבית הראיונות בתוכנית, ואמרה לדרמוט שמקס 'לא חיבב אנשים'.
אהבתי את הפרק ההוא בתוכנית אף שהוא תמיד עצבן את נייט. הוא שנא את מקס. לא היה לו זמן ל'כל הטמטום הזה שנקרא עיצובים אקולוגיים'.
"מה קורה כאן, לכל הרוחות?" מקס שאג, המבטא היורקשיירי הניכר בקולו היה מנוגד לחלוטין לזה של וריטי. "חשבתי שדיברנו על זה בישיבה הקודמת?"
"מקס," וריטי אמרה בנימת אזהרה. "אני באמצע ריאיון. נוכל לדבר אחר כך?"
מקס הניף את ידיו באוויר, והדחקתי את הדחף לזוז בחדות. לא הסתדרתי עם גברים גדולים ותוקפניים או עם תנועות פתאומיות. בגרוני צפה תחושת פחד חסרת כל היגיון, והשתדלתי להחניק אותה.
"אני רוצה לדבר איתך על הריאיון המחורבן!" הוא אמר לווריטי עם הבעה כעוסה כשגהר מעל השולחן.
עד לאותו רגע חשבתי שהעניינים התקדמו לא רע. אומנם השם שהופיע בקורות החיים ששלחתי היה מזויף, אבל לא קורות החיים עצמם — יכולתי להוכיח בקלות את כל המידע שהופיע בהם.
הבאתי בתיק הגב את כל המסמכים האמיתיים (בצירוף כל החפצים שלי — אבל איש לא היה צריך לדעת זאת). אם וריטי תבקש את המסמכים, אתן לה אותם, אבל בינתיים הנושא לא עלה.
וריטי הציעה לי גם תפקידים אחרים נוסף על התמיכה הטכנית, מפני שכמות העבודה בתמיכה הטכנית לא הייתה גדולה מדי. על אף שלא התחשק לי להתמודד עם אנשים, הייתי מוכנה לעשות זאת בשביל לקבל משכורת.
בשלב הזה, לא התביישתי לומר שהייתי מוכנה לעשות כמעט הכול.
"אנחנו לא צריכים תומכים טכניים. אני יכול לעשות את העבודה הזו. מדובר בבזבוז של כסף."
"מקס," וריטי אמרה, ונפעמתי מתעוזתה. נימת הקול שבה היא השתמשה נשמעה כאילו היא דיברה עם נער חצוף ולא עם גבר בוגר ועצבני. "אתה עסוק מדי. אנחנו צריכים שתתעסק רק בפן היצירתי, ואתה יודע את זה. אנחנו —"
"אויש!" הוא פלט, ראשו נטה לאחור, והוא הביט בתקרה כשידיו התרוממו אל שערו הכהה והעבה. בהיתי בו. כל פרט בו נראה מאיים. הוא היה גבוה ושרירי. ניתן היה להבחין בשרירי גופו אפילו מתחת למכנסי הג'ינס הרפויים והסוודר, שבבירור לא היו במידה שלו.
נייט היה חטוב והתאמן, אבל גופו לא היה שרירי כמו של מקס. וידעתי מניסיון אישי כמה חזק נייט היה. בהשוואה אליו, מקס היה מצליח לרסק אותי כאילו הייתי חרק. הדחקתי את הרעד ושקעתי עמוק יותר בכיסא. לאורך השנים, למדתי היטב להפוך את עצמי לבלתי נראית. "אין מספיק עבודה, ואנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להעסיק —"
"בסוף החודש לוריין עוזבת, ויאז גם ככה כמעט אף פעם לא נמצאת. אנחנו יכולים להרשות לעצמנו."
המשכתי להתבונן מטה ושילבתי את ידיי בחיקי. הייתי זקוקה לעבודה הזו.
מקס נשף אוויר בבוז והתחיל לפסוע ברחבי חדר הישיבות. הוא הזכיר לי טיגריס בכלוב — ענקי, מרהיב ומפחיד בטירוף.
"אני לא רוצה שייגעו במערכת שלי," הוא אמר לווריטי. "הגדרתי אותה בדיוק כמו שאני אוהב, ו —"
"אין שום מערכת, אידיוט עקשן שכמוך," וריטי אמרה בכעס. "יש רק בלגן אחד גדול... שנראה בדיוק כמו הראש שלך."
מצמצתי וקפאתי בכיסא. הייתי המומה מכך שווריטי זעמה על גבר כה מאיים וכעוס, וגם קראה לו 'אידיוט'. וריטי הייתה כמו אמזונה.
מקס שוב נשף בבוז כשצנח על אחד מהכיסאות הקרובים ושילב את זרועותיו על החזה. למרות גודלו, באותו רגע הוא נראה כמו ילד עצבני בן עשר.
"אני יודע איפה כל דבר נמצא," הוא מלמל ווריטי גלגלה עיניים.
"אנחנו צריכים שתעשה את העבודה שלך, שהיא אדריכלות. אתה יודע, הדבר הזה שהשקעת בו יותר מעשר שנים? אני מעדיפה שתתרכז בזה." הוא שוב נשף אוויר, ולמרבה האימה, עיניו הכחולות־ירוקות נחתו עליי ונצצו בכעס.
"בלי להעליב, ילדונת," הוא אמר, והרגשתי שגבי התקשח למרות הפחד שהוא עורר בי. ידעתי שנראיתי הרבה יותר צעירה מגילי האמיתי, הייתי בת עשרים ושמונה, אבל ילדונת? נכון, בחודש האחרון רזיתי, שערי היה צבוע בגוון כמעט שחור במקום צבעו הבלונדיני הטבעי, והעיניים שלי היו מודגשות באייליינר שחור — כך שאפשר היה לומר שנראיתי כמו נערת 'אימו'. אבל בכל זאת, לא נראיתי עד כדי כך צעירה.
הפשלתי את שרוולי סוודר הגולף האפור שלבשתי, שאותו שילבתי עם זוג מכנסי ג'ינס צמודים בצבע שחור, והסתרתי את נעלי הסירה השטוחות שעל רגליי מתחת לכיסא. למעשה, לבשתי בגדי מעצבים. הם עלו הון תועפות. אבל סוודר הקשמיר היה מלא בכדורי סיבים, והנעליים היו משופשפות.
לצערי, היו ברשותי שתי תלבושות בלבד. ומכנסי הטייטס, האימונית עם הקפוצ'ון ונעלי הספורט שבתיק שלי — שגם היו של מעצבים, אבל גם נראו בלויים — לא היו יוצרים רושם טוב יותר.
מקס כיווץ עיניים בזמן שהתבונן בי והמשיך לדבר. "את מנסה לעשות תכסיסים? הרי את יודעת שאין מספיק עבודה כדי להעסיק מישהו שיתעסק בשטויות האלה במשרה מלאה."
אלוהים אדירים. הוא לא רצה להעסיק אותי. אזרתי את כל האומץ שבי ונשמתי נשימה עמוקה ורועדת בגלל הכאב.
"אני, אני יכולה לעשות כל מה שצריך," לחשתי ואחר כך כחכחתי בגרוני בניסיון להגביר את קולי. "ואתם יכולים להפחית את השכר השעתי אם אתם רוצים. אני לא —"
"כבר דיברתן על השכר?" מקס שאל וזקף גבות כשמבטו נדד לווריטי.
"לא," וריטי אמרה. עיניו של מקס שוב התכווצו כשהוא הביט בי.
"אם עדיין לא דיברתן על השכר, למה שתסכימי לקבל שכר נמוך יותר?"
נשכתי את השפה. אם אגיד להם שאעשה הכול, אראה נואשת ומוזרה מעט. והייתי בטוחה שהם לא יעסיקו אותי אם ידעו שתיק הגב שלרגליי הכיל את כל רכושי בעולם. או שאתמול בלילה ישנתי בבית מחסה לחסרי בית ובתחנת אוטובוס בלילה שלפני כן. הכתובת שרשמתי בקורות החיים הייתה מזויפת, פשוט בחרתי אותה באופן אקראי במפת האזור.
"אה, אני..." שוב התבוננתי למטה על ידיי, ושילבתי אותן בחוזקה כשהבנתי שהן רעדו. "מה בנוגע למערכת למידול מידע הבניין? אתם צריכים עזרה בזה?" מערכת למידול מידע הבניין, או בקיצור בי־איי־אם, היא תוכנה חכמה שמבוססת על מודל תלת־ממדי ומעניקה לאדריכלים, למהנדסים ולבנאים את הכלים הנחוצים כדי לתכנן, לעצב, לבנות ולנהל מבנים ותשתיות בקלות רבה יותר. השיטה חוללה מהפכה בתעשייה, וחברות שלא אימצו את השיטה במלואה היו עלולות להישאר מאחורי המתחרים שלהן.
וריטי הטתה את ראשה הצידה, ועיניה נצצו בסקרנות. "אנחנו מעבירים את הטיפול בבי־איי־אם לגופי חוץ, אבל למען האמת, לא כולם מוכנים להתעסק בזה." היא שיגרה אל מקס מבט נוקב בזווית העין. "לא תזיק לנו תמיכה נוספת. את יכולה לעזור בנושא?"
"אני שונא בי־איי־אם," מקס מלמל, וליבי שקע. עדיין אפשר היה למצוא בימינו אדריכלים שסירבו להתקדם, אם כי התופעה הייתה נדירה. כל מה שנותר לי לעשות היה לוותר על הגאווה שלי. למען האמת, הייתי מופתעת שבכלל נותרה לי גאווה.
"אני ממש זקוקה לעבודה הזו," אמרתי בשקט כשהמשכתי להתבונן בידיי. "אני לא חייבת להתעסק רק בתמיכה טכנית... אני יכולה לעשות הכול. אני מוכנה לעשות הכול. בבקשה, בבקשה, תנו לי הזדמנות."
פרק 2
נערת 'אימו' מוזרה
מקס
הייתי במצב רוח רע. לא תופעה חריגה.
ללא כל ספק, הייתי בחור עם נטייה למצב רוח הפכפך. מניאק ממורמר מהצפון — כך הית' אהב לתאר אותי. אבל המצב הזה התחיל לעצבן אותי.
מהרגע שקטעתי את הריאיון הארור ההוא בחדר הישיבות, לא הפסקתי לחשוב על העיניים האלה, הפעורות והכהות כשוקולד, שלוו בלחישת 'בבקשה'.
הייאוש שבמילותיה היה זה שהשפיע עליי ונכנעתי.
היא הייתה טובה, הייתי מוכרח לזקוף זאת לזכותה.
היא הצליחה להקסים לא רק את וריטי, אלא גם אותי — עד כדי כך היא הייתה טובה. אולי יש כאלה שיחשבו שהייתי טיפש, אבל לא הייתי פראייר, ולא אהבתי כשגרמו לי להיראות ככזה. אבל היה בה משהו... שברירי.
באותו רגע בחדר הישיבות, היא הזכירה לי את הקיפוד שמצאתי מאחורי ערמת חציר כשהייתי ילד. הוא היה פצוע והתקשה ללכת. אימא גלגלה עיניים בתגובה לכך ששוב הבאתי חיה נטושה — הקיפוד היה רק אחד מתוך סדרה ארוכה של בעלי חיים נטושים שאותם הצלתי בחווה, כאשר האחרון היה שועל שנתפס במלכודת שאבי הטמין.
לא היה קל לגדול בחווה כילד רגיש שאהב בעלי חיים, במיוחד כשאבי העדיף להטביע גורי חתולים מאשר למצוא להם בית חדש. באמת. אבל כשהבאתי את הקיפוד, אימא ויתרה אחרי שראתה את הכאב שנאלצתי לחוות כדי להביא אותו הביתה. היא עזרה לי ליצור קשר עם צער בעלי חיים כדי לברר בנוגע לאוכל שצריך לתת לקיפוד, ואפילו הכינה עבורו קופסת קרטון שאותה הציבה בתוך ארון.
אומנם הקיפוד החלים והתחזק עם הזמן, אבל הוא לא העריך את מאמצי ההצלה שהשקעתי בו וראה בי איום. החזקתי אותו בבית במשך שבועיים וכששחררתי אותו, הוא רץ לתוך השיחים בלי להביט לאחור.
אולי היה מוזר במקצת להשוות אישה בוגרת לקיפוד, אבל העובדה הייתה שעיניה של מיה נראו כל כך מיואשות ומפוחדות, שמייד נזכרתי בחיה ההיא. היא נראתה נרדפת. לכן משכתי בכתפיי ואמרתי לווריטי שאני מסכים ושפשוט תמשיך בתהליך.
אבל ככל שהמשכתי לחשוב על הנושא, התחלתי להרגיש שמשהו בבחורה הזו לא היה כשורה. פשוט לא ידעתי מה בדיוק.
בכל פעם שהזכירו את שמה המלא, היא הביטה מטה ושמאלה. למה שהיא תשקר בנוגע לשמה? ותיק הגב שהיא אחזה... הוא נראה בלוי ומלוכלך. ולא שחוק במקצת, אלא ממש מכוסה בלכלוך אמיתי. למה היא הביאה איתה תיק כזה לריאיון עבודה? אחרי שראיתי את התיק, הבחנתי גם בזה שהיא לא התיקה ממנו מבט לרגע. אפילו בחדר הישיבות, הוא היה תחוב מתחת לרגליה, וכשהיא יצאה מהבניין, היא אחזה בו כל כך חזק שפרקי אצבעותיה הלבינו.
מוזר. מאוד.
וצבע שערה. הוא נראה כהה מדי ולא תאם כלל לגוון עורה. היא נראתה כמו נערת 'אימו' מתבגרת. אבל קראתי את קורות החיים שלה ולפי תאריך הלידה שהופיע בו, היא לא הייתה נערה, אף שנראתה בת שש־עשרה לכל היותר.
אולי היא שיקרה בנוגע לגילה כדי להתקבל לעבודה? אי אפשר היה להתכחש לעובדה שמיה הייתה בקיאה בתחום טכנולוגיות המידע. בזה היא לא שיקרה.
אבל אם היא הצליחה לשכנע את וריטי שהייתה כמות עבודה גדולה מספיק בתמיכה הטכנית, היא עבדה עלינו. היה מדובר בבזבוז כסף מחורבן, ושנאתי לבזבז כסף על שטויות חסרות תכלית — תכונה שהייתה משותפת לי ולאבא שלי.
כן, הייתי קמצן, אבל לא מבזבזים כסף כשמנהלים עסק.
אף שהייתי חייב להודות שלמרות העובדה שמיה התחילה לעבוד לפני שלושה ימים בלבד, המערכת החדשה שהיא התקינה באמת הקלה על חיי — לא שהייתי מודה בכך בפני וריטי.
עם זאת, אחרי שהיא ארגנה מחדש את כל המערכת, ביצעה את כל החיפושים שהיינו צריכים וניתחה את כל הנתונים שנדרש למיין, היא הייתה צריכה להתחיל לעסוק בתמיכה בתחום מערכות המידע. לכן, היום בבוקר היא ישבה בדלפק הקבלה ונראתה כאילו עמדה להקיא ונרתעה בכל פעם שהטלפון צלצל. יאז הלכה לים ברגע שהרוח החלה לנשוב. כמה אופייני לאחותי הארורה.
ו... מיה לא הכינה לי תה.
אולי יאז לא הייתה יעילה באופן כללי, אבל היא הכינה תה טוב ותמיד שמרה לי כמה עוגיות עם שוקולד. היעדר התה והעוגיות בבוקר פשוט הרתיח אותי — והכול באשמתה של הנערה הצנומה, הקטנה והשקרנית הזו. הטלפון שלי צלצל, ומייד אחזתי בו כי הייתי זקוק להסחת דעת.
"מה?" נהמתי כשהצמדתי את הטלפון לאוזן ביד אחת בזמן שבדקתי את העיצוב החדש ביד השנייה.
"שלום גם לך, אידיוט ממורמר שכמוך," הית' אמר בנימה שמחה, כמו תמיד. הדפוק הזה תמיד היה שרוי במצב רוח טוב, ואני תמיד התעצבנתי על כך. "רוצה לאכול ארוחת צהריים היום או לא? התכוונת להראות לי שוב את התוכניות. להזכירך, אני לקוח שלך." הית' קנה בית קיט קטן שהשקיף על הים ותכננו להפוך אותו לבית עצום עם קיר זכוכית מלא שישקיף על צמרת הצוק. התוכנית עלתה לו הון תועפות, אבל אפשר היה לומר בבטחה שלא היה חסר לו כסף.
גלגלתי עיניים. "רק אם אתה משלם. ורק אם נלך למסעדת בדג'ר ופארט ולא למקום יומרני כלשהי שבו יגישו לי גבינת חלומי מזוינת."
הוא צחק. "אתה במיטבך היום."
נאנחתי. "תראה, אני עמוס בעבודה, ואם זה לא מספיק, אחותך העסיקה איזו נערת 'אימו' מוזרה ותקעה אותה בדלפק הקבלה. כבר קיבלתי תלונה מלקוח, ונוסף לכך היא עצלנית מדי אפילו בשביל להכין לי תה. ואתה יודע מה קורה לי כשאני לא מקבל את התה שלי."
הבחנתי במשהו בזווית העין והסתובבתי בכיסא שלי. נערת ה'אימו' המוזרה עמדה בפתח הדלת ומצמצה אליי.
אוי שיט.
"וריטי לא הייתה מעסיקה מישהי חשודה. לאחותי יש הרבה פגמים, אבל היא יודעת לשפוט אופי של אנשים היטב. חשבת פעם להכין תה לעצמך? ואולי אפילו... לא יודע... להכין תה גם לחברת הצוות החדשה שכנראה לחוצה קצת, ממזר מפונק?" במהלך הנזיפה של הית', מיה נכנסה לחדר, נעמדה במרחק רב ממני, ככל שיכלה, והניחה כוס תה על קצה השולחן שלי לפני שהסתובבה וברחה מהחדר.
אף אישה מעולם לא ברחה ממני.
ידעתי שהייתי איש בוטה למדי, אבל מעולם לא הבהלתי אותן וגרמתי להן לנוס על נפשן.
"לעזאזל," הבעת פניה הנעלבת נחרתה במוחי בשילוב עם עיניה החומות כשוקולד שנראו מלאות תחינה במהלך הריאיון.
"רהוט כמו תמיד," הית' אמר.
"תקשיב, אני עסוק בטירוף היום. בוא ניפגש מחר בשעה אחת, מה דעתך? תוכל לבוא לכאן וניפגש, בהתחשב בעובדה שהתחת העצלן שלך לא נמצא בעבודה," אמרתי.
"לידיעתך, התחת העצלן שלי סיים שבע משמרות לילה רצופות, חתיכת אידיו —"
ניתקתי את השיחה לפני שהית' הספיק לסיים את המשפט, ובהיתי במשך רגע קצר בתוכנית שנחה על שולחני לפני שעצמתי עיניים ושפשפתי את החזה שלי, שמשום מה התכווץ. סירבתי להאמין שהסיבה לכך הייתה העובדה שאולי פגעתי ברגשותיה של נערת ה'אימו'. נענעתי בראשי בניסיון להסדיר את מחשבותיי והתרכזתי בעיצוב.
מיה
בהיתי בעצמי במראה שבחדר השירותים. מהמראה, נעצה בי מבט בחורה קטנה, שחורת שיער וחיוורת להחריד, עם סימנים כהים מתחת לעיניים.
נערת 'אימו' מוזרה.
כך נראיתי. אולי מקס הארדקסל היה מניאק גדול, אבל לפחות הוא היה כן. שפתיי החלו לרעוד כשנאחזתי בשולי הכיור וניסיתי לבלום את הדמעות שהחלו להצטבר בעומק עיניי.
מאז אותו לילה גורלי לא בכיתי, ולא התכוונתי להתחיל לבכות עכשיו בגלל איזשהו אידיוט יהיר שחשב עליי את הגרוע מכול. שחשב שהייתי מושא ללעג. מוזרה.
"קחי את עצמך בידיים," לחשתי להשתקפותי במראה. "במשך שנים שמעת עלבונות גרועים בהרבה. את יכולה להתמודד עם זה. גברים רעים הם לא תופעה חדשה. הוא לא יכול לפגוע בך. עכשיו את שולטת בחייך."
נאנחתי ונתתי לראשי ליפול קדימה כשעצמתי את עיניי. אבל למען האמת, לא הרגשתי שחיי היו בשליטתי. באותו לילה היה לי מזל, כשהגעתי לבית המחסה והסכימו לקבל אותי. עשיתי דרך של חמישה קילומטרים כמעט מהמשרד, אם כי הרגשתי שהמרחק היה אין־סופי. מה אעשה הלילה אם לא יהיה מקום בבית המחסה? וריטי ביקשה ממני להישאר עד שבע, ואף שהייתי זקוקה לכסף, ממש לא רציתי להתעכב אחרי חמש ולהסתכן בכך שלא יהיה מקום בבית המחסה. אבל וריטי הייתה כל כך נחמדה אליי שלא יכולתי לסרב לה.
בלעתי את הגוש שבגרוני וניערתי את הגוף בזמן שהכרחתי את עצמי להתעשת. כשהייתי בטוחה שהדמעות לא איימו יותר לזלוג, פתחתי את הדלת בדחיפה ופסעתי לאורך המסדרון. חששתי שהסתתרתי במשך זמן רב מדי בחדר השירותים, הצצתי בשעוני והגברתי את הקצב עד שנתקלתי במשהו קשה, כמעט כמו קיר בטון.
פרץ של כאב פילח את צד גופי. פסעתי לאחור, ובדיוק כשחשבתי שעמדתי ליפול על התחת, זוג ידיים ענקיות נמתחו ונכרכו סביב החלק העליון של זרועותיי כדי לייצב אותי על הרגליים. קפאתי במקום והרמתי מבט עד שעיניי פגשו את עיניו הכחולות־ירוקות.
מקס התנשא מעליי כשעל פניו אותה הבעה עצבנית שראיתי קודם לכן. שריר הלסת שלו זז, ובגופי חלף פרץ של אדרנלין.
למרבה הזוועה, באופן לא רצוני פלטתי צליל קטן שנבע מתוך פחד. צליל שפלטתי פעמים רבות בעבר. צליל שנשבעתי שלעולם לא אפלוט שוב.
כעסתי על כך שהצליל ברח מבין שפתיי. הוא נשמע חלוש ועלוב. אני הייתי חלשה. אבל כששוב הרגשתי כאילו הייתי לכודה בזרועותיו של אדם אחר, התגובה שלי הייתה כל כך אלימה שהשתחררתי בכוח מאחיזתו ופסעתי במהירות כמה צעדים לאחור, תוך שחיפשתי בקדחתנות נתיב מילוט במסדרון הצר שגופו הרחב של מקס מילא.
מקס
מצמצתי כשהתבוננתי במיה, שמעדה לאחור כדי להתרחק ממני. הבחורה ברחה מזרועותיי כאילו הייתי רוצח סדרתי. לכל הרוחות, מנעתי ממנה ליפול על התחת אחרי שהיא נתקלה בי כאילו הייתה עטלף מהגיהינום.
למה היא הסתכלה עליי כאילו הייתי השטן עצמו?
למה היא פחדה ממני?
והצליל הזה שהיא פלטה... הוא הציף את גופי.
"היי, את בסדר?" שאלתי. אם הייתי מסוגל לרכך את נימת קולי, הייתי עושה זאת, אבל המשימה לא הייתה פשוטה בהתחשב בקול הנמוך והגס שלי.
"הכול בסדר," היא לחשה. התקשיתי לשמוע אותה אפילו במסדרון הדומם. היא צעדה צעד נוסף לאחור והזעפתי פנים. הרגשתי כאילו משהו לא היה כשורה והחזה שלי שוב התהדק. "מצטערת," היא לחשה שוב ונראתה יותר ויותר כמו חיה לכודה בזמן שניסתה להציץ מאחוריי.
"כדאי שתסתכלי לאן את הולכת," אמרתי לה ומייד התחרטתי על מילותיי. הצטערתי שלא יכולתי להחזיר אותן לפי. ידעתי שאם אנזוף בה, המצב לא ישתפר, אבל שוב, נתתי לרגזנות שלי להשתלט עליי.
כעסתי על כך שהרגשתי כמו מפלצת כשהיא הייתה זו שנתקלה בי.
"מ...מ...מצטערת," היא גמגמה, והרגשתי כמו מניאק. ידיה רעדו בצידי גופה, אבל כשהיא הבחינה בכך שהתבוננתי בהן, היא קפצה אותן לאגרופים קטנים.
נאנחתי, אבל האנחה נשמעה כעוסה. מיה נרתעה ושוב צעדה לאחור. הייתי חכם מספיק כדי להבין שלא אתקדם איתה לשום מקום במסדרון הצר, פסעתי הצידה בניסיון לתת לה מרחב.
ברגע שמיה ראתה את הפתח שנוצר, היא חלפה על פניי בריצה. תחבתי את ידיי לכיסים וקימטתי את המצח בתגובה להתנהגותה. לא התמודדתי טוב עם המצב. נענעתי בראשי בניסיון להסדיר את המחשבות.
הדבר האחרון שהייתי צריך באותו רגע היה לדאוג לבחורה הזאת. לא כשהייתי צריך להתרכז בניסיון לחתום על החוזה החשוב ביותר בקריירה שלי.
תכננתי לחכות שהיא תירגע, ואחר כך להתנצל. ובינתיים, לא התכוונתי לאפשר לצליל האימה הקטן שהיא פלטה להסיח את דעתי לשארית היום.
גם לא התכוונתי לתת לחזה שלי להתכווץ שוב.
