מבוא
ביטחון לאומי, עבור רובנו, הוא עניין מסובך: איומים, מלחמות, אסטרטגיה, טקטיקה, הרתעה, התרעה, הכרעה, צבא, שריון, חיל אוויר, מודיעין, גבולות, שטחים, ערבים, יהודים, טרור, טילים, חוסן לאומי, תשתיות, דימונה. המון מידע, המון גנרלים, פוליטיקאים ופרשנים שמדברים כבני סמכא על נושאים שבהם הבנתם מוגבלת, וציבור גדול שצריך לדעת כיצד לבור את המוץ מן הבר וכיצד לחשוב על נושא מורכב ביותר שמעצב את חיינו מדי יום ואת גורלנו זה שנים.
בבריאות, לעומת זאת, אנחנו מבינים.
כולנו יודעים מה קובע את הסיכויים שלנו לחיים ארוכים ובריאים. זה תלוי בעיקר בשלושה גורמים. הראשון הוא גנטיקה: כדאי להיוולד עם הגנים המתאימים, כי אלה מגדירים את תנאי הפתיחה לאיכות בריאותנו בעתיד. השני הוא אורח חיים: נכונותנו להימנע מעישון ומצריכת מזונות ומשקאות מזיקים, לשמור על כושר גופני, להיזהר על הכביש ולא להתקרב לחולים מידבקים תשפיע על מידת האיומים על בריאותנו. השלישי הוא רשת הביטחון: מכלול האמצעים שיעמוד לנו בעת צרה אם בריאותנו תיפגע בכל זאת. לכן כדאי שיהיו לנו ביטוח בריאות טוב, רופא משפחה שאפשר לסמוך עליו, רופאים מומחים שידעו איך לטפל בנו אם נזדקק לכך, ואם אפשר גם מיטה נוחה וצוות סימפטי בבית החולים.
ביטחון לאומי למדינה כמוהו כבריאות ליחיד. מה שיקבע את איכות הביטחון, קרי את יכולתה של המדינה להתמודד עם איומים, הוא שלושה גורמים. הגנטיקה של מדינות היא הסביבה הפיזית והאנושית שהן התהוו בה ושבתוכה הן מתקיימות. אורח החיים שלהן, שיקבע עד כמה יהיו חשופות לסכנות, הוא מדיניות הביטחון הלאומי שהן נוקטות: עניינן בהתפשטות או בשמירה על הסטטוס־קוו, השימוש שהן עושות בכוחן הצבאי או באמצעים מדיניים, כלכליים ותרבותיים כדי לקדם את מעמדן ומידת יכולתן לקיים יחסים טובים עם המדינות השכנות. רשת הביטחון שלהן מורכבת מכוחות הצבא ומארגוני המודיעין העומדים לרשותן, מבריתות עם מדינות אחרות וממקורות כוח פנימיים, דוגמת רמת החינוך והבריאות, איכות התשתיות או מידת הסולידריות בין אזרחי המדינה — ובינם לבין השלטון.
מדינת ישראל היא מקרה מעניין ויוצא דופן במערכת הבינלאומית. בניגוד לרוב מדינות העולם, המתקיימות באותה סביבה מאות ואלפי שנים, שורשיה של ישראל המודרנית בני פחות מ־150 שנה, והם ניטעו באזור הומוגני מבחינה דתית, תרבותית, לאומית והיסטורית שגילה עוינות כלפי המפעל הציוני מראשית דרכו. הדימוי הישראלי המקובל לתוצר הגנטי הזה הוא "וילה בג'ונגל" — ישראל כמדינה מודרנית, מתוקנת ושוחרת שלום בסביבה כאוטית החותרת להשמדתה.
הגנטיקה הזו מסבירה, לפחות חלקית, את אורח החיים של מדינת ישראל: מדוע שימור ביטחונה הלאומי הוא משימה מרכזית ומורכבת כל כך, אשר מושקעים בה מיטב משאביה ולמה היא מעורבת בפעילות צבאית לאורך רוב שנות קיומה, יותר מאשר כל מדינה אחרת במערכת הבינלאומית.1 היא מסבירה גם את רשת הביטחון המפותחת שבנה המפעל הציוני במשך שנים כדי להתמודד עם האיומים שהוצבו בפניו: מדינה בת פחות מעשרה מיליון תושבים היושבת על שטח קטן ומחזיקה צבא בסדר גודל עצום יחסית לגודלה, חיל אוויר מהחזקים בעולם, ארגוני מודיעין רבי יכולת, מערכות הגנה נגד טילים שאין לשום מדינה אחרת, לוויינים צבאיים בחלל וארסנל אסטרטגי שכמוהו יש רק למדינות בודדות.
הגנטיקה, אורח החיים ורשת הביטחון הייחודיים לישראל משכו לא מעט תשומת לב מחקרית. זו התמקדה בעיקר בהיסטוריה של מלחמות ישראל, בראש ובראשונה בשלוש המלחמות הגדולות — מלחמת העצמאות, מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים. עבודות אחרות תיארו וניתחו את מרכיבי רשת הביטחון הישראלית, בעיקר את ייחודו של צה"ל על מרכיביו השונים ואת סודות הצלחתו וכישלונותיו, אך גם את רזי המוסד, השב"כ ופרויקט הגרעין. מדיניות הביטחון הלאומי של ישראל — הדרך שבה משתמשת המדינה באמצעים העומדים לרשותה כדי להבטיח את ביטחונה — זכתה אף היא לעניין, אך רוב המחקרים התמקדו בפן הצבאי של המדיניות, בבניין צה"ל ובדרכים היעילות להשתמש בכוחו, ופחות בחלופות לשימוש בכוח צבאי.2
החלופות האלה, כפי שאראה כאן, חשובות לביטחון המדינה לא פחות מטייסות של F-35 או מחטיבות של טנקי מרכבה.
***
ספר זה נולד על רקע מתקפת חמאס ב־7 באוקטובר 2023 אך אינו מתמקד בה ואינו רואה באסון שאירע באותו יום משום תוצר ישיר של כשלי מדיניות הביטחון הלאומי. המתקפה אמנם הציגה את תפיסת הביטחון הלאומי הקיימת במערומיה, אבל תוצאותיה היו בראש ובראשונה תוצר של החלטות מוטעות שהתקבלו בשעות שפני המתקפה. החלטות אחרות היו יכולות למנוע את האסון. במובן זה אירועי 7 באוקטובר אינם הסיבה אלא רק המניע — הטריגר — לדיון הנוכחי.
השאלה העומדת בבסיסו של ספר זה רחבה יותר. כיצד קרה שאחרי 76 שנות קיום והשקעות אינסופיות בבניית רשת ביטחון גדולה וחזקה, המפעל הציוני עדיין לא הצליח לעמוד במשימת היסוד שלו: מתן בית בטוח ליהודים? חמור מכך, ככל שחולף הזמן, עוצמת האיומים הולכת וגדלה והמקלט שנבנה בעמל ובקורבנות רבים עבור העם היהודי נעשה בטוח פחות ופחות.
הנה ביטוי לכך: ב־1972, כאשר נודע בישראל שהמצרים קיבלו כמה טילי קלט — מטוסים מיושנים ללא טייס — בעלי טווח של 200 קילומטר וראש נפץ של חצי טון, משה דיין, שר ביטחון עתיר ניסיון והבנה, הזדעזע ואמר שאם טיל כזה ייפול באזור בנוי במרכז הארץ, "תהיה מפולת".3 יותר מ־50 שנים אחר כך מדינת ישראל עומדת תחת איום כבד של עשרות אלפי טילים בליסטיים ואמצעי לחימה נוספים שבידי ארגון חיזבאללה בצפון, החות'ים בדרום ושלוחים איראניים ואיראן עצמה במזרח. זהו מכלול איומים גדול עשרות מונים מזה שהוצב על ישראל בתחילת שנות ה־70 ונכון להיום אין לצה"ל פתרון הגנתי יעיל נגדו. בתוך כך מפציע באופק האיום הגרעיני האיראני, שאם יתממש, יהיה איום קיומי שנגדו אין כל מענה יעיל זולת הרתעה, ואמינותה של ההרתעה הישראלית בתנאים הנוכחיים מפוקפקת.
לשאלה מדוע חרף כל ההשקעות וההצלחות המדינה כושלת במתן ביטחון סביר לאזרחיה יש תשובה בסיסית אחת: רוב מעצבי המדיניות שלנו מאז 1967 התעקשו, בשל הטיות אישיות, תחשיבים מוטעים או שיקולים פוליטיים ואידיאולוגיים טהורים, לא ללמוד מההיסטוריה הביטחונית של מדינת ישראל. וההיסטוריה היא מורה חשוב. ההיסטוריון, המנתח את המציאות מתוך הכרת מקורותיה, עושה זאת בצורה שונה מההדיוט. במובן זה, היחס בין השניים כמוהו כיחס שבין הסייר המיומן להלך חסר הידע הצועדים באותו משעול בשטח פראי רווי סכנות.4
ההיסטוריה בכלל וההיסטוריה הישראלית בפרט מלמדות שהשקעה במניעת איומים על ידי השגת הסדרים שיהיו מקובלים על שני הצדדים יכולה לתרום לביטחון המדינה הרבה יותר מאשר ההשקעה בבניין הכוח ושימוש בו כדי להתמודד עם אותם איומים. היום כבר אין חולקים על כך שהסכם השלום עם מצרים הוא נדבך יסוד בביטחון ישראל, אבל נדרשו יותר מעשר שנים, אלפי הרוגים והשקעות עתק כדי להתגבר על החשדנות הישראלית הבסיסית כלפי כוונותיו של הנשיא סאדאת ועל האמונה ש"טוב שארם א־שייח' בלי שלום מאשר שלום בלי שארם א־שייח'". סאדאת, חשוב להדגיש, לא הצטרף להסתדרות הציונית עם חתימת הסכמי קמפ דיוויד, אבל החזרת חצי האי סיני למצרים במלואו יצרה סטטוס־קוו חדש, שהודות לו העימות עם ישראל נהפך לעניין אקוטי וכואב הרבה פחות והמלחמה עם ישראל ירדה מסדר היום המצרי.
לחשדנות הישראלית בכוונות הגויים יש הסברים תרבותיים, בראש ובראשונה ההיסטוריה היהודית רוויית הטראומות ששיאה בשואה. על כך נוספת גם הגנטיקה מעצם מיקומה של ישראל באזור רווי סיכונים. אבל ביסוד החשדנות עומדות גם הטיות פסיכולוגיות אוניברסליות. דניאל כהנמן ועמוס טברסקי מצאו שבוויכוחים בין ניצים, המחפשים מענה כוחני לאיום הגלום ביכולות היריב, ליונים, המוכנים לוויתורים שיצמצמו את האיום אף כי לא ימנעו אותו כליל, כל ההטיות שאיתרו נטו לטובת הניצים.5 ההסברים לכך מאירי עיניים, אבל מה שחשוב עוד יותר הוא העובדה שבוויכוח המתמשך זה קרוב ל־60 שנה בין יונים לניצים בישראל על עתיד השטחים שנכבשו ב־1967, לניצים יש מלכתחילה יתרון מובנה. זאת, אף על פי שהמציאות מוכיחה שהסדרים שיצרו סטטוס־קוו נוח יותר לשני הצדדים תרמו על פי רוב לביטחון המדינה הרבה יותר מבניין הכוח.
כאן, באי־לימוד לקחי ההיסטוריה ובהטיות מודעות ובלתי מודעות, גלום גם ההסבר לנטייתם של מעצבי מדיניות הביטחון להשקיע את משאבי המדינה בטיפוח ובהיסמכות על קיר הברזל. שנות שלטונו של בנימין נתניהו, בנו של היסטוריון נחשב, שלטענתו כל רצונו הוא להיזכר בהיסטוריה כ"מגן ישראל",6 הביאו מגמה זו עד כדי אבסורד בשלושה תחומים קריטיים: טיפוח חמאס בעזה כדי למנוע משא ומתן על פתרון מדיני עם הפלסטינים; הכשלת כל הסכם בינלאומי לבלימת דרכה של איראן לגרעין; והשלמה עם מאמציו של ארגון חיזבאללה בלבנון לבנות ארסנל טילים היוצר איום חסר תקדים על ישראל. התנגדותו העקבית של נתניהו לכל משא ומתן ופשרה מדינית מאז 2009, והחלפתם בסיסמה הריקה של "ניהול הסכסוך", הביאה על ישראל את אסון 7 באוקטובר ואת ניצחון חמאס במלחמה בעזה, אפשרה לאיראן להגיע למעמד של מדינת סף גרעינית, היוצרת איום קיומי על המפעל הציוני, והותירה בלבנון איום משתק שגם לבכירי צה"ל אין מענה של ממש עליו. מתברר שגם מנהיגים עתירי איי־קיו, הרואים את עצמם כיורשי צ'רצ'יל, לא מסוגלים ללמוד את לקחי ההיסטוריה. ואת המחיר אנחנו משלמים.
מסיבה זו הספר אינו עוסק בגנטיקה של ישראל או ברשת הביטחון שבנתה, אלא מתמקד באורח החיים הביטחוני שלה. הנחת היסוד שלו היא שמדינת ישראל כמוה כאדם שנולד עם גנים בעייתיים, בנה לעצמו ברוב תושייה רשת בריאות מרשימה, אך הוא ממשיך, במיוחד מאז 2009, לעשן, לאכול אוכל זבל ולא לעשות ספורט. הוא אינו משקיע די במניעת האיומים, ולכן אינו בריא ונזקק באופן תכוף לשירותי רשת הבריאות. ורשת הבריאות הזו, טובה ומושקעת ככל שתהיה, אינה יכולה להתמודד ביעילות מספקת עם חלק ניכר מהאיומים החדשים.
במילים אחרות, ישראל ממשיכה לחיות תחת איומים שהולכים ומעצימים לא בשל היעדר עוצמה צבאית, אלא מכיוון שהיא מסרבת לאורך עשרות שנים להגיע להסדרים מדיניים שבמרכזם החזרת השטחים שנכבשו ב־1967. זאת, לא רק כדי להשיג את השלום הנכסף, אלא בעיקר כדי ליצור כאן סטטוס־קוו חדש שיהיה קביל יותר על היריבים ויצמצם את המוטיבציה של הגורמים השונים באזור לפגוע בביטחונה. כל עוד הסכסוך יימשך, אסונות דוגמת מלחמת יום הכיפורים, האינתיפאדה השנייה, מתקפת 7 באוקטובר ומלחמת חרבות ברזל יהיו בלתי נמנעים. היסמכות על כוח בלבד לא תוכל להבטיח את ביטחוננו.
***
בניגוד למחקרים אחרים הדנים בתפיסת הביטחון הלאומי של ישראל, ספר זה לא מנסה לאתר את האיומים על ביטחון המדינה ולהציע להם מענים ספציפיים, אלא טוען שאי אפשר להשעין את ביטחון ישראל רק על רגל אחת, על קיר הברזל, ושמבלי להוסיף לתפיסת הביטחון את רגל ההסדרים, לא יהיה כאן ביטחון. מטרתי כאן אינה להציע שיפורים במדיניות הקיימת אלא להציג לה חלופה.
הטענה המרכזית בספר, שתוצג על בסיס ניתוח היסטורי, היא שהתפיסה הדומיננטית של מעצבי מדיניות הביטחון הלאומי זה 70 שנה ויותר — שעל פיה המענה לאיומי ביטחון הוא שיפור היכולת הצבאית והישענות על הרתעה, התרעה והכרעה — הייתה נכונה ורלוונטית עד מלחמת ששת הימים. מאז יוני 1967, הדבקות הכמעט מוחלטת בתפיסה הזו והרתיעה מאופציית ההסדרים המדיניים על בסיס שטחים תמורת שלום — למעט הסכם השלום עם מצרים — הובילו את ישראל למבוי ביטחוני סתום, ששיאו במלחמת חרבות ברזל, בעימות המעצים מול איראן ובהתלכדות הזירות הנובעת מכך.
כדי לתקף טיעון זה הספר בנוי משלושה חלקים. חלקו הראשון מנתח את התפתחות תפיסת הביטחון עד 1967, התקופה שבה היכולת להבטיח את ביטחון המדינה נשענה רק על קיר הברזל, שכן לישראל עדיין לא היו נכסים שניתן היה להמירם בצמצום המוטיבציה הערבית לחסלה. חלקו השני מתאר את עשור המבוכה שבין 1967 ל־1977, שבו החזרת השטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים אפשרה את סיום הסכסוך, ולמרות זאת המשיכה ישראל להשליך את יהבה אך ורק על כוח צבאי. במובנים רבים, ישראל עדיין נמצאת באותה תקופת מבוכה, אלא שמחירו של אי־הביטחון הכרוך בהמשך הסטטוס־קוו הולך ומאמיר. לכן החלק השלישי בוחן את המציאות הביטחונית הנוכחית, שבה טכנולוגיות צבאיות זולות מאפשרות לגורמי כוח קטנים יחסית כמו חיזבאללה ליצור איומים משמעותיים ביותר על מדינת ישראל והשגת נשק גרעיני תיתן בידי איראן את היכולת להשמיד אותה.
אך לא אלמן ישראל, וכפי שמראה הפרק האחרון בספר זה, לעתיד הקודר יש חלופה. לצד שימור הכוח, רגל ההסדרים בתפיסת הביטחון מציעה לנו את האופציה של פתיחת משא ומתן עם הרשות הפלסטינית, שבניגוד לחמאס, חותרת לפתרון שתי המדינות. הדבר יאפשר לישראל להשתלב בברית אזורית בתמיכה מערבית, שתעמוד מול האיום השיעי. ברית כזו נתפסת בעיני איראן ובעלות בריתה כאסון, והיא המענה הריאלי ביותר לאיומים הקשים הניצבים מול ישראל קרוב ל־80 שנה לאחר הקמתה.
הערות
1 על מידת מעורבותה של ישראל בפעילות לוחמנית יחסית לשאר מדינות העולם, ראו: Zeev Maoz, "Pacifism and Fightaholism in International Politics: A Structural History of National and Dyadic Conflict, 1816-1992", International Studies Review, 6:4, 2004, pp. 107-133.
2 בין המחקרים הבולטים בסוגיית מדיניות הביטחון הלאומי מאז 1990, ראו: גדי איזנקוט וגבי סיבוני, קווים מנחים לתפיסת ביטחון לישראל, INSS, 2019; מאיר אלרן, גבי סיבוני וקובי מיכאל, "אסטרטגיית צה"ל" בראי הביטחון הלאומי, INSS, 2016; יצחק בן־ישראל, תפיסת הביטחון של ישראל, האוניברסיטה המשודרת, 2013; עמנואל ולד, קללת הכלים השבורים, שוקן, 1990; ישראל טל, בטחון ישראל: מעטים מול רבים, דביר, 1996; אבנר יניב, פוליטיקה ואסטרטגיה בישראל, ספריית פועלים, 1993; אריאל לויטה, הדוקטרינה הצבאית של ישראל: הגנה והתקפה, הקיבוץ המאוחד והמרכז למחקרים אסטרטגיים, 1990; עוזי ערד ולימור בן־הר, המל"ל: המאבק להקמתה של המועצה לביטחון לאומי ולביסוסה בצמרת, כנרת, זמורה־ביתן, 2016; צ'אק פרייליך, תפיסת הביטחון הלאומי של ישראל: אסטרטגיה חדשה לעידן של תמורות, מודן־מערכות, 2019; עפר שלח, המגש והכסף: מדוע דרושה מהפכה בצה"ל, כנרת, זמורה־ביתן, 2003; עפר שלח, האומץ לנצח, ידיעות ספרים, 2015; Zeev Maoz, Defending the Holy Land: A Critical Analysis of Israel's Security & Foreign Policy, Ann Arbor, 2006; Itamar Rabinovich & Itai Brun, Israel Facing a New Middle East: In Search of a National Security Strategy, Hoover Inst. Press, 2017; Martin Van Creveld, The Sword and the Olive: A Critical History of the Israeli Defense Force, Public Affairs, 2002.
לסקירה מקפת של מחקרים בנושא בתקופה שבין 1967 ל־1991, ראו: משה גרונדמן (עורך), בטחון ישראל 1991-1967, ביבליוגרפיה מוערת וממוינת, מערכות, 1992.
3 גד יעקבי, כחוט השערה: איך הוחמץ הסדר בין ישראל למצרים ולא נמנעה מלחמת יום הכיפורים, עידנים, 1989, עמ' 158-157.
4 ניל פרגוסון, ציביליזציה: המערב וכל השאר, עם עובד, 2013, עמ' 18, מצטט את ההיסטוריון האנגלי ר"ג קולינגווד.
5 Daniel Kahneman & Jonathan Renshon, "Why Hawks Win", Foreign Policy, 158 (Jan.-Feb. 2007), pp. 34-48.
6 למשל בריאיון מצולם לנשיא המועדון הכלכלי בוושינגטון, דוד מ' רובינשטיין, 7.3.2018, https://www.youtube.com/watch?v=_FKUVRxZqcI
חלק ראשון:
בנייתו של "קיר הברזל"
תפיסת הביטחון עד 1967
פרק א':
איך יוצרים "מקלט בטוח"?
ז'בוטינסקי, בן־גוריון ומבחן מלחמת העצמאות
מטרת היסוד של התנועה הציונית כפי שנוסחה בקונגרס הראשון בבזל ב־1897 הייתה הקמת "מקלט בטוח" לעם היהודי. האמצעי להשגת היעד היה הקמת בית לאומי או מדינה יהודית בארץ ישראל. התנועה הציונית התעלמה בראשית דרכה מכך שארץ ישראל אינה ארץ ללא עם, אבל המציאות טפחה על פניה. המציאות הזו והחיפוש אחר ביטחון במקלט היהודי ממשיכים להיות הגורם המרכזי המעצב את פני מדינת ישראל גם 76 שנה לאחר הקמתה.
את שורשי הכוח הצבאי היהודי בארץ ישראל מקובל לאתר ב־1907, עם הקמת ארגון בר גיורא ששם לו למטרה להגן על היישובים היהודיים. ב־1909 נהפך בר גיורא לארגון השומר, וב־1920 החליף ארגון ההגנה את השומר והתפתח ככוח המגן העברי המרכזי בתקופת המנדט. ההתפתחות הארגונית הזו הייתה מלווה בפיתוח חשיבה צבאית יישומית, אבל נעדרה ממנה תפיסת ביטחון כוללת שתגדיר את היעד העליון של בניין הכוח של היישוב המאורגן.
שורשי התפיסה המגדירה את היעד הזה מצויים במאמרו של זאב ז'בוטינסקי, מנהיג האגף הרביזיוניסטי בתנועה הציונית, "על קיר הברזל". ז'בוטינסקי היה ממבשרי הרעיון של כינון כוח יהודי עצמאי בארץ ישראל, ובמאמר שפרסם ב־1923 קבע שני עקרונות יסוד. על פי העיקרון הראשון, שנותר נחלתו האידיאולוגית של המחנה הרביזיוניסטי בלבד, ארץ ישראל בהגדרתה הרחבה תהיה מדינת העם היהודי. ב־1921 החליטה ממשלת בריטניה לחלק את שטח המנדט שעליו הופקדה בהחלטת חבר הלאומים לעבר הירדן ופלשתינה. במאמרו של ז'בוטינסקי, שראה אור כשנתיים אחר כך, אמנם אין הגדרה לגבולות, אולם ברור כי התייחס לכל שטח המנדט, כולל עבר הירדן. יחס זה עולה גם מ"שמאל הירדן", השיר שכתב ב־1929 ובו חוזרות ונשנות שתי שורות שנהפכו למורשת בית"ר: "שתי גדות לירדן, זו שלנו זו גם כן".
לענייננו חשוב יותר העיקרון השני.
עד פרסום המאמר התייחסה ההנהגה הציונית לסכסוך היהודי־ערבי בארץ ישראל כבעיה ביטחונית נקודתית ולא כהתנגשות לאומית על שטח מריבה. בתפיסה המקובלת הונחה ההנחה כי תום המנדט הבריטי יביא להקמת מדינה שיחיו בה זו לצד זו קהילה ערבית וקהילה יהודית. ז'בוטינסקי, לעומת זאת, הציג בצורה ברורה תביעה למדינה יהודית, הגדיר את מהות הסכסוך כהווייתו וקבע כי במאבק על ארץ ישראל, הערבים לא יסכימו להתפשר על חיים כמיעוט שווה זכויות במדינה יהודית. על כן, כל עוד תהיה לערבים תקווה להיפטר מהיהודים, הם ימשיכו במאבק.
מכאן הלך ז'בוטינסקי לצעד המתבקש הבא: מה שנדרש הוא להביא את הערבים לוותר על המאבק לחיסול היישוב היהודי בארץ ישראל, והסיכוי היחיד לעשות זאת הוא באמצעות בניית כוח צבאי יהודי שיוכל לעמוד בפני כל התקפותיהם. את הכוח הצבאי הזה כינה קיר הברזל ואת תפקידו הגדיר כשכנוע הערבים לעבור מתוקפנות צבאית למשא ומתן מדיני על עניינים מעשיים, בראש ובראשונה מעמדם במדינה שתקום. ז'בוטינסקי סיכם את מאמרו בהבעת תקווה ששני העמים יוכלו להגיע להסכם שיאפשר לחיות יחד, אך חזר והדגיש כי "הדרך היחידה להשגת הסכם כזה היא הקמת קיר ברזל, כלומר, חיזוקו של השלטון בארץ ישראל, שלא יהיה נתון להשפעות ערביות כלשהן, כלומר השלטון שהערבים לוחמים נגד כינונו".7
התפיסה שהציג ז'בוטינסקי הייתה חדשנית בהוויית התנועה הציונית, ועם זאת מוכרת היטב בחשיבה האסטרטגית הקלאסית. הלוגיקה הפנימית שלה דמתה לזו של תפיסת "השלום הרומאי" (פאקס רומנה), שעל בסיסה התקיימה האימפריה הרומית במשך יותר מ־200 שנה ללא זעזועים גדולים. היציבות הזו נשענה על שני מרכיבים: תגובה צבאית קשה על כל מעשה מרידה המערער את יציבות האימפריה, לא רק כדי לדכא את המרד אלא גם כדי להרתיע אחרים ממעשה דומה; ומשטר סובלני למדי שחתר לשלב את בני הפרובינציות במבנה האימפריה וכך לצמצם את המוטיבציה שלהם למרוד בשלטון המרכזי. 25 שנה לאחר פרסום מאמרו של ז'בוטינסקי נהפכה אסטרטגיית ההכלה (containment) לאסטרטגיה הדומיננטית של ארצות הברית במלחמה הקרה עם ברית המועצות. ההכלה האמריקאית נועדה להציב "קיר ברזל" (אף כי לא נעשה שימוש במונח זה) שימנע התפשטות סובייטית נוספת, עד שניגודים פנימיים יובילו לקריסת המשטר בברית המועצות.
כאשר מאמרו של ז'בוטינסקי התפרסם, היישוב היהודי היה רחוק מרחק גדול מיכולת צבאית שתאפשר לו לפעול בדרך כזו, אך כחזון לימים רחוקים, הוא הציג תפיסה שבדיעבד התבררה כריאלית.
המשך הפרק בספר המלא
