“"בניגוד לקלישאה המוכרת, לכישלון דווקא ישנם אבות רבים. כל אחד מהם כשלעצמו לא היה גורם לטבח הנורא, אבל כולם ביחד הביאו לתוצאה הקשה, ואילו נמנע אחד מהם, ייתכן שלא היינו היכן שאנו נמצאים היום" (עמוד 58). 

בספרו "ח"כ במשמרת לילה" ביקש ח"כ סא"ל (מיל') משה (קינלי) טור פז (הוצאת סלע מאיר, 2024) לתאר את חוויותיו ממלחמת "חרבות ברזל" במהלכה שימש הן כח"כ מטעם מפלגת "יש עתיד" והן כמנהל לחימה בחמ"ל אוגדת עזה. מאז גיוסו לצה"ל ב־1991, כתב טורפז, "שירתי במגוון תפקידי שדה, בסדיר ובמילואים. כחייל וכמפקד מחלקה בגדוד 101 של הצנחנים בשירותי הסדיר, ולאחר מכן, החל מ־1995, בשירות מילואים כמפקד מחלקה, מפקד פלוגה ומפקד גדוד בגדס"ר צנחנים. 18 שנות מילואים בתפקידי פיקוד בשטח, לצד עבודה אזרחית כאיש חינוך" (עמוד 12). הוא היה מ"פ מילואים באנתאפדה השנייה, ונדרש לשכנע חיילים, מכל קצוות הקשת הפוליטית לשרת במילואים, למרות הפעילות השוחקת באיו"ש ועל אף ההתנתקות. במבצע "חומת מגן", הזכיר לאחד מחייליו שביקש להימנע מלהגיע לשירות מילואים, "אתה הורדת את המחבלים שכמעט פגעו בי כשהייתי ב׳נגמ"ש הפיתוי׳ ונסעתי מולם חשוף בצריח. ואתה היית איתי בשנה שעברה במחנה הפליטים טול כרם בזמן היתקלות" (עמוד 47). 

סיפור יפה אחר שסיפר בספר, על מוסר לחימה, היה סיפור התותים. "כשהייתי סמג"ד במבצע עופרת יצוקה צעדתי עם חייליי ביום הראשון למבצע בשכונת אל־עטטרה היפה שברצועה, שהפכה תוך כדי הלחימה לעיי חורבות. בזמן שצעדנו בין הבתים, נזהרים ממטענים ומהתקפות־פתע של חמאס, נתקלנו בחממות פרימיטיביות שהיו בעצם ניילון שהוצמד לקרקע ושמתחתיו גדלו תותים, שהיו אז בשיא בשלותם" (עמוד 287). לפתע, כתב, "חשתי שמישהו דוחף לי לפה משהו מתוק ואמר, "תטעם, קינלי". הסתובבתי וראיתי את הקשר שלי שהושיט לפי תות. שאלתי אותו מנין התות והוא ענה, "מכאן", והצביע על החממות. ירקתי מייד את התות מפי" (עמוד 287). אז, סיפר, הודיע לכלל הגדוד ברשת הקשר "שאין לאכול שום דבר שנמצא סביבנו, אלא אם כן נגיע לסכנת רעב, וגם אז זה יקרה לפי פקודה מפורשת. יש לנו מנות קרב ואספקה, ומעבר לכך אין לנו צורך בשום דבר שנמצא בשטח. הפנים שלנו בשעת המלחמה נקבעות גם לפי הנורמות הללו" (עמוד 288). נורמות אלו צריכות לעמוד לנגד עינינו גם כיום.

ניכר בטורפז שהוא נשאר מילואימניק פעיל באשר יילך, והוא צדק כשכתב כי "מודל המילואים נותן לחברה הישראלית מאגר גדול של אנשים, מילואימניקים בהווה ובעבר, אשר מסתובבים בעולם חדורי משימה, אחריות, פטריוטיות ואחוות לוחמים. לכל אלה זהות נוספת במגירה, אשר מבעירה אש בעצמותיהם ומשפיעה על חייהם ועל מחויבותם האזרחית" (עמוד 100). אבל, כתב, המדינה, ובתוכה צה"ל, משתמשים במשאב היקר של אנשי המילואים כאילו הוא אינסופי ואין לו מחירים. "בקורס הקצינים בבה"ד 1 של שנות ה־90 מספר קריאה חובה בשם "אנשי פנפילוב". הספר תיאר את קורות יחידה לוחמת בצבא הסובייטי תחת פיקודו של הגנרל פנפילוב, שהוביל את מהלכי הצבא הגרמני שפלש לברית המועצות. התחברתי בזמן הקריאה במיוחד לאמירתו של הגנרל המהולל שטען כי על המפקד ישנה חובה "לנצור את החייל". נצירת החייל משמעה לא לסכן את חייו שלא לצורך, לתת לו את התנאים הנדרשים לו כלוחם, ולחוס עליו בכל דרך שתקיים אותו כחייל כשיר לטובת המלחמה" (עמוד 120). והנה, למרות שהספר היה בבחינת נכס צאן ברזל בצה"ל, אחד ממסריו העיקריים נשכח לאורך המלחמה. "הגנרל פנפילוב אמר ״נצור את החייל״. צה״ל לא עושה זאת במלחמה הזו. הוא שוחק את אנשי המילואים שלו עד דק. הגיע הזמן לחשב מסלול מחדש" (עמוד 123). הספר שציין הוא אחד מספרי הצבא הטובים שקראתי וניכר מפקדי הצבא ובעיקר קברניטי המדינה שכחו את הצורך לנצור את החייל. לנצור, אמר בספר פנפילוב, אין פירושו לא להשתמש. להפך. יש לנצור בפעולה, באש. אבל יש לזכור שזהוא משאב יקר מציאות שיש להשתמש בו בשו שכל ומתוך חיסכון. 

טורפז תיאר דיון בוועדת חוץ וביטחון בכנסת, אליו הגיע לאחר משמרת בחמ"ל האוגדה, שבו נתן סקירה סגן הרמטכ"ל, אלוף אמיר ברעם, ב־22 באוקטובר 2023. "הבטתי מסוקרן בברעם, שאותו אני זוכר עוד מאז ששימש חונך שלי בתרגיל בקורס מ"פים ב־2001. הוא גם היה מג"ד 890 כשאני הייתי מ"פ במילואים בגדוד 420 בעוצבת "שועלי מרום״" והגעתי עם חברי לגדוד ב־2003 לתפוס את מקומו של גדוד 890 כאחראי על גזרת טול כרם" (עמוד 191). הוא ציין בצדק כי "מפקדים בצנחנים נוטים להציב בכניסה ללשכתם את הסיסמה שמשקפת את תפיסת עולמם" (עמוד 191). כך למשל, "תוצאות, לא תירוצים" (עמוד 191), היתה הסיסמה מחוץ ללכת מג"ד 101 בשנים שבהם שימש המחבר מפקד מחלקה בגדוד. המג"ד ההוא היה אביב כוכבי, לימים הרמטכ"ל. כדאי, אולי לשאול, לאור בניין הכוח שביצע צה"ל בשנים שקדמו למלחמה ולאי־מוכנות הצבא היבשה שנבנה בכהונת כוכבי איפה התוצאות, ואם אפשר בלי תירוצים. 

"ב־2003, בכניסה ללשכתו של אמיר ברעם, התנוסס שלט עם שש מילים: "סבלנות, התמדה, ולעיתים כדור בין העיניים". כששאלתי את המ״פ הסדיר שאותו החלפתי בגזרה מי אחראי לסיסמה, הוא הסביר לי שאמיר תרגם אותה מאחת הסיסמאות של המרינס האמריקאיים" (עמוד 191). טורפז מצא שהסיסמה מבטאת ניתוק בין השפה הצבאית החד־משמעית לעולם האזרחי המורכב ומרובה המשמעויות. לנו בגדוד (ברעם היה המג"ד שלי בצנחנים) היא נראתה מדויקת ומתאימה. השתמע ממנה הצורך להיות חדים ומקצועיים, אבל גם לשמור על מוסר לחימה ולהבדיל בין פעילי הטרור לאזרחים הבלתי מעורבים. בדיון, סיפר, הטיחו הח"כים, בעיקר מהימין, בסגן הרמטכ"ל ביקורת, כאילו לקואליציה שבה הם חברים אין אחריות כלל לנעשה.

למרות דרגתו וניסיונו, כשהשווה בין גדודי צה"ל לגדודים בצבא האמריקני, כלל לא ברור על אילו נתונים התבסס. ועדיין כמה מהערכותיו מדויקות להפליא. "בימים הראשונים לא הייתי בטוח כלל שצה"ל ייכנס לתמרון משמעותי בעזה. חשבתי שהאילוצים של גודל הצבא, כמות החימושים וסכנת המלחמה מצפון יגרמו לצה"ל לתמרן באופן מוגבל מאוד בעזה. אולי עם אוגדה אחת או שתיים, לא יותר. לשמחתי, טעיתי" (עמוד 295). טורפז ציין שהופתע, "לטובה כמובן, מהנכונות הצה״לית והלאומית להפעיל את מלוא הכוח המתמרן של הצבא בתוך הרצועה, והתרשמתי מאיכות התמרון. עם זאת, ולצערי הרב, בעת כתיבת שורות אלו נראה שצדקתי בכל בנוגע ליכולת להחליף את הנהגת החמאס ולבצע כיבוש מלא וטוטלי של הרצועה. זוהי משימה שגם צבא גדול מאיתנו יתקשה להשלים" (עמוד 297). 

טורפז כתב ספר מעניין וקריא מאוד, עם שפע של הצעות והבנות על המתרחש, שמאיר את המלחמה מזווית מאוד ייחודית, מאחר וטורפז חבש במהלכה כמה כובעים, ח"כ, מילואימניק, אב לחיילים ועוד.”