אנחנו יודעים שאנשים לא נוהגים לקרוא הקדמות. קיראו! ההקדמה חשובה!
הספר שלפניכם הוא לא מדריך נסיעות, למרות שהוא לגמרי מדריך נסיעות.הוא גם לא סיפור מסע, למרות שהוא מתאר מסע ארוך בים.
הספר הזה הוא סיפור אהבה.
אהבה ליוון. אהבה לאיי יוון. אהבה לים. אהבה בין שני אנשים שנפגשו במחצית השנייה של חייהם.
אחרי שלושים שנה בים האגאי, אחרי חמש שנים של חיים על סירה קטנה באיי יוון, אחרי שעברנו והכרנו יותר משבעים איים יווניים, החלטנו לשתף אתכם בסיפור שלנו. לתאר לכם את סיפור האהבה של חיינו.
אתם מוזמנים לצאת איתנו לאיים היווניים. נבקר, נטייל ונבלה יחד בעשרים ושלושה איים. בחירה אישית שלנו. אחרי שתקראו תבינו למה.
אתם יכולים לקרוא את הספר הזה בתור סיפור או להשתמש בו כמדריך תיירים. אתם יכולים לקרוא ברצף, מההתחלה ועד הסוף, או לקרוא על כל אי בנפרד. אחרי שתסיימו, ודאי תדעו מהו האי שלכם. או מה הם האיים שלכם. תוכלו לתכנן בעקבותינו את השהות וההיכרות שלכם עם האי או לצאת לטיול בכמה איים סמוכים זה לזה.
את מסלולי הטיולים המפורטים בכל אי אתם יכולים לקרוא כשתגיעו לאי. רובם מסומנים ברקע כחלחל - מי שרוצה יכול לדלג.
בין אי לאי תוכלו לקרוא ולהצטרף למסע שלנו, מסע של שני אנשים שחיים יחד שנים בעשרים וחמישה מטרים רבועים של פיברגלס צף על ים סוער. אנחנו משוכנעים שכאשר תסיימו לקרוא תבינו טוב יותר את התרבות היוונית, את המושג אי על כל משמעויותיו העמוקות ואת הקסם הכובש של הים הפתוח.
יותר מזה - אנחנו מאמינים שהאהבה מידבקת. אנחנו בטוחים שגם אתם תתאהבו.
בכל אי ובכל מקום שמתואר בספר היינו בעצמנו ובילינו פעמים רבות. עם זאת, אלה האיים כפי שראינו אותם בעינינו, ולכן הספר הזה אינו מדריך תיירות מחייב, כי הלוא המבט שלנו לא זהה למבט של כל אחד מביניכם. מקומות משתנים, מסעדות נסגרות ונפתחות, כבישים נחסמים או נסללים, וכל אי נראה אחרת בכל עונה בשנה. מכיוון שכך, אנחנו לא יכולים להיות אחראים לחלוטין על כל פרט שמתואר כאן, ואנחנו פשוט מציעים לכם להצטרף אלינו למסע. זו הצעה היוצאת מן הלב ואנחנו מקווים שהיא תיכנס אל הלב.
אין בספר פרסום גלוי או סמוי. לא קיבלנו מימון משום מקום שכתבנו עליו. כל תיאור נלהב הוא מניסיון אישי ולכל היותר מהמלצה של חברים קרובים שאנחנו סומכים על דעתם. למרות שאנחנו מציינים מקומות לינה ובתים להשכרה אין לנו המלצות על מלונות, וילות או אתרי נופש. אנחנו עצמנו התגוררנו תמיד בסירה או אצל חברים יוונים שגרים באיים.
השאלה הקבועה שאנחנו שומעים תמיד היא: "מה יש לעשות באי הזה?" והתשובה הקבועה שלנו היא: כלום. לאיים לא באים כדי לעשות. לאיים באים כדי להיות. נסו פשוט להתיישב, להאט את הקצב, לנשום את האוויר הצלול ולהרגיש.
אבל אנחנו בכל זאת מציעים לכם בכל אי מסלולי היכרות, טיולים, אטרקציות, מסעדות ומפגשים מיוחדים. רצוי להתאים את המסלול המוצע לאופי שלכם ולמצב הרוח בטיול. אל תנסו לתכנן כל דבר מראש או להשלים כל מסלול עד הסוף. הישארו במקום שבו תרגישו בבית, עזבו מקום שאתם לא מתחברים אליו. תפסת מרובה לא תפסת. בקיצור - לנשום עמוק, להקשיב לסביבה ולעצמכם, להתגמש ולשאוף פנימה את היופי והשלווה הנהדרים.
כן, אנחנו יודעים שאנחנו חוזרים שוב ושוב על הסופרלטיבים האלה: נהדר, מרהיב, נפלא, מקסים, מרגש. מה לעשות? ככה זה ביוון. באמת שאנחנו לא מגזימים.
כמה אזהרות והערות:
1. באיים רבים הנסיעה מתנהלת בדרכי עפר ובכבישים צרים שמובילים למקומות נידחים. קחו אתכם תמיד טלפון נייד, מים וציוד להחלפת צמיגים (חטיפים ומשחקים לילדים כמובן). לפעמים כבישים מסומנים במפה ומתברר שהם חסומים, ושבילי עפר נגמרים בשום מקום או שהם בלתי עבירים. סעו בזהירות. וכשמגיע רכב ממול - עצרו, סעו אחורה ופנו דרך. אנחנו משתדלים לציין באילו איים כדאי לשכור רכב חזק יותר.
2. אפליקציות הניווט נוטות לחפש קיצורי דרך ולהביא אתכם לשום מקום. עדיף לעתים לבחור מסלולים ארוכים ובטוחים. שימו לב: במקומות שאין בהם קליטה האפליקציה לא תעבוד. כדאי לצאת לטיולים עם ראוטר משלכם. התייחסו בזהירות וחשדנות לאפליקציית מפות גוגל – היא עלולה בקלות לתקוע אתכם במקומות לא עבירים.
3. יש הרבה מאוד שמות זהים באיים השונים וכמובן ביבשת. חובה לרשום באפליקציית הניווט את שם היישוב או המסעדה ובצמוד את שם האי. אחרת תקבלו מקומות בכל רחבי יוון.
4. חשוב מאוד להבין באיזו עונה תהיו באי ומה כיוון הרוחות הכללי שם. הנתונים האלה קריטיים לתכנון הפעילות ובחירת החופים. רצוי לבדוק כל יום לפני היציאה באפליקציות מזג האוויר.
5. מעבורות לאיים הן כמו טלפון סלולרי לישראלים. אי אפשר לזוז בלעדיהן. יש סוגים שונים של מעבורות וצריך ללמוד איך הן פועלות. זכרו לרשום לעצמכם את שם חברת המעבורות ואת שם המעבורת עצמה ולהבין איפה ומתי בדיוק היא מעלה ומורידה נוסעים. הרבה יותר פשוט לטייל באיים כשמבינים את שגרת המעבורות.
6. לא תמיד השלטים באיים כתובים גם באנגלית. היעזרו במפות גוגל כדי לזהות את המיקום המדויק ולהיות בטוחים בשם הכפר או המפרץ. שלטים בצבע חום עם כיתוב בצהוב מובילים בדרך-כלל לכנסיות, מוזיאונים ואתרי עתיקות. שלטים כחולים מסמנים דרכים ושמות של עיירות וכפרים.
7. שיא העונה (יולי-אוגוסט וקצת יותר) האיים עמוסים וחובה להזמין רכב ומלון מראש. באיים מסוימים עדיף ואפילו הכרחי להזמין מראש גם שולחן במסעדה. באופן כללי אנחנו ממליצים להגיע לאיים במאי-יוני או בספטמבר-אוקטובר. אלה החודשים הנעימים ביותר. בקבוצת האיים הקיקלאדיים והאיוניים העונה מעט קצרה יותר. יש איים, בעיקר הגדולים שבהם, שאפשר גם לחרוף בהם.
8. אין בספר ביקורת מסעדות. אנו מדרגים את המסעדות שאכלנו בהן מ"סביר" דרך "טוב" ועד "מצוין". הציון תלוי כמובן במצב הרוח שלנו ובכמות האוזו ששתינו. מסעדות גרועות לא נכנסו לספר.
9. אתם יכולים לקרוא את הספר ולטייל איתנו מהבית, או לקחת אותו איתכם בכל מסע ליוון ולאיים. לא תצטערו. שבו בנחת, דפדפו לאט, חפשו את האי הנכון וצאו לדרך. אנחנו מקווים שתיהנו מהקריאה כמו שנהנינו מהכתיבה.
כתבו לנו: www.greecelove.co.il
אבירמה גולן ושמוליק שם טוב
המסע היווני שלנו
עשרים ושלושה איים. שני אנשים. מפרשית אחת
אנחנו יושבים ומביטים בים, והוא אף פעם לא דומה לים של אתמול או לים של מחר. ביום בהיר רואים מול נמל פיראוס את האי הקרוב אגינה. ספינות מפרש מפלסות אליו דרך לאט.
לעולם לא יימאס עלינו המראה הזה, השער אל ההרפתקה הגדולה: איי יוון.
וזה הסיפור שלנו.
בגיל שלושים וחמש נפרדתי מאשתי אם ילדי, עזבתי את ביתי הנוח בירושלים, עברתי לחדר מוזנח בקריות ועליתי בפעם הראשונה בחיי על סירת מפרש קטנה להפלגה ששינתה את חיי.
יצאנו מנמל הקישון בשעות אחר הצהריים המאוחרות להפלגה של שלושים ושתיים שעות ללרנקה שבקפריסין. בין תהומות הים לביני הפרידו תשעה וחצי מטרים של פיברגלס דק וסדוק, קליפת אגוז מיטלטלת עם מפרש בד בודד ומלוכלך, מחובר לתורן עץ שדומה היה כי הוא נוטה להישבר בכל רגע בחריקות ונאקות. הים היה אפור וסוער. רוח צפונית עזה הקשתה על ההתקדמות והפכה אותה לזחילה אטית. גלים קצרים ומהירים נחבטו בדופן הסירה. הייתי בטוח שהם מאיימים להפוך אותה כהרף עין, או לפחות לבקע בלי מאמץ את השִדרית המיושנת ולהטביע את כולנו במצולה.
השמש שקעה. בתוך דקות ספורות השתררה אפלה מוחלטת. הגלים התחזקו והתנודות הפכו לבלתי נסבלות. בכל כמה דקות נשבר גל בעוצמה כפולה אל הסיפון והמים המלוחים זרמו לסירה מבעד לפתחים. בגדי נרטבו. בחילה עזה אילצה אותי לקום מהמזרן הרטוב בתא הדחוק ולנסות לגשת להקיא לתוך האסלה, אבל התנודות העיפו אותי ימינה ושמאלה והניסיון כשל. הבחילה גברה ועכשיו הצטרף אליה כאב ראש חריף. הייתי משוכנע שאלה רגעי חיי האחרונים.
כבר לא היה אכפת לי. העדפתי למות. שהסירה תטבע ודי. עצם המחשבה שעוד עשרים וחמש שעות כאלה עומדות לפני הייתה בלתי נסבלת. כעסתי כל-כך על עצמי. איזו החלטה מטופשת. איזה חוסר אחריות לצאת ככה ולמות בחנק וטביעה מבלי שאף אדם קרוב יכול להושיט לי יד. השתטחתי חסר אונים על המזרן, הקאתי על עצמי. לא יכולתי אפילו לזעוק לעזרה. ויתרתי. ידעתי שלא אשרוד. לאט-לאט התערפל הכל סביבי. שקעתי בספק שינה כבדה ספק חוסר הכרה.
שלושים שעות אחר כך הצלחתי לקום ולזחול אל הסיפון. בחוץ זרחה השמש והים היה כחול, שקט וחלק. רוח מערבית קלילה ונעימה מילאה את שני המפרשים ולפתע הם נראו לי לבנים כשלג. על התורן התנופף דגל צהוב, עדות לכך שכל השייטים בריאים ולא נדבקו בשום נגיף. לאט לאט, ביציבות מרשימה, גלשה הסירה לתוך מפרץ לרנקה ועברה קרוב למגדלור כף קיטי.
המים היו צלולים כבדולח, סלעים ושוניות צבעוניות חלפו מתחתינו ולהקות דגים רקדו סביבם. כמו סדרה של ציורים אימפרסיוניסטיים עברו לנגד עינינו מצוקים חומים וירוקים שגלשו לים, שדות מעובדים ורצועת חוף חולית מבהיקה, זרועת שמשיות נופשים. על הגבעות שמעבר לכל אלה השתרעו מטעי זיתים וגפנים וביניהם בתים קטנים שקירותיהם מסוידים בכחול עז, אדום חמרה וירוק. באופק נראו בתי העיר הלבנים ולידם מעגן הדייגים עם סירות בשלל צבעים ורשתות ענקיות.
אנשי המרינה הגיעו בסירת גומי קטנה לסמן לנו את מיקום העגינה. הורדנו מפרשים. העוגן השתלשל ברעש. זרקנו חבלים ונקשרנו לרציף. ברגליים רועדות ירדתי אל משטח הבטון. אנדריאס מהמרינה של לרנקה קידם את פנינו בחיוך רחב. שלום, יאסס, קלימרה, איך הייתה ההפלגה?
הגענו לקפריסין.
שום שלט לא הכריז שנכנסנו לגן עדן אבל הכתובת הייתה בהירה מול עיניי. לא רק שנחלצתי מזעמו הנורא של פוסידון, גם קיבלתי כרטיס כניסה לאחד האיים המופלאים בים התיכון. אי של מוזיקה ויין, אוכל, נופים ואנשים נפלאים. שלושים שעות הסיוט צללו בים השכחה.
במבט לאחור אני זוכר את השבוע הזה בקפריסין בתור השבוע המאושר בחיי. יש משהו באיים, בכל האיים, שגורם לך לעצור ולהסתכל פנימה אל עצמך. הידיעה שאין אפשרות לצאת או לברוח יוצרת באופן פרדוקסלי תחושת חופש מרגשת. ההבנה שמה שיש איתך הוא כל מה שיש מתחברת להכרה שזה באמת כל מה שאתה צריך. גם אם הים יסער, והמעבורות לא יגיעו, והמטוסים יפסיקו לנחות, אתה, כמו רובינזון קרוזו, תוכל לשרוד ולהתקיים כאן במנותק משאר העולם ובאושר גדול. הסופר מישל וולבק מכנה את תחושת הלבד הזאת "אפשרות של אי".
אחרי שבוע מופלא שטנו בחזרה לישראל. רוח צפונית-מערבית הטיסה אותנו ביציבות ובמהירות, הגלים דחפו את הספינה מאחור, ואחרי כמה שעות בים חלפה הבחילה. הירח הטיל פס לבן ארוך ובוהק על פני המים וסימן לנו מסלול בטוח אל האופק.
לפנות בוקר התגנבה משום מקום ספינה של חיל הים, החליקה בחשאי וכיוונה אלינו זרקור גדול, מפחיד ומשרה ביטחון כאחת. אחרי תחקור קצר בערוץ 11 שוחררנו להמשך ההפלגה. עם אור ראשון תפסנו דג טונה יפה על הז'ורז'רה (החכה) שנגררה אחרי הסירה, ובתוך דקות עלתה על השולחן ארוחת בוקר של סשימי טרי עם לימון ומלח.
עשרים ושמונה שעות שיט חלפו כמו חלום, הגענו לנמל חיפה ונכנסנו לנחל הקישון המזוהם.
כשירדתי לרציף ידעתי: ביני ובין הים והאיים נכרתה ברית עולם.
נרשמתי מיד לקורס סקיפרים, סיימתי אותו בהצלחה, ובסוף השנה ההיא לוויתי סכום כסף שלא היה לי מושג אם אוכל להחזיר וקניתי את הסירה הראשונה שלי, סופה.
מאז שאני זוכרת את עצמי חלמתי על הפלגות ועל ים. כשהייתי ילדה בתל אביב התאמנתי בחתירה בירקון ואלמלא חזרנו לירושלים כשהייתי בת ארבע-עשרה ודאי הייתי ממשיכה במפרשיות. בשנות השבעים יצאתי כמה פעמים להפלגות קצרות מתל אביב לחיפה ולעכו, אבל החיים העמוסים הרחיקו אותי מהים וכמעט שכחתי כבר.
מה ידעתי על יוון? כמעט כלום. הלכתי שבי אחרי סיפורי המיתולוגיה. אחר כך, באוניברסיטה, התאהבתי בשירה ההומרית. יוון החדשה, שלא היו לה אז אפילו יחסים דיפלומטיים עם ישראל, נעלמה מעיני לגמרי.
בסוף חורף 2001 התקשרה אלי המזכירה של שמוליק שם טוב, מנכ"ל הרשות השנייה לרדיו וטלוויזיה, ואמרה לי שהוא רוצה לדבר איתי. לא הכרנו. אמנם שנינו גדלנו בירושלים והאמהות שלנו קנו אצל אותו הירקן, שנינו עבדנו בעיתונות וגרנו במשך שנים בתל אביב באותה שכונה, אבל מעולם לא נפגשנו. עכשיו אכלנו צהריים, דיברנו וצחקנו הרבה, והוא אמר: "עד גיל חמישים אני רוצה לחצות את האוקיינוס".
הוא היה בן ארבעים ותשע. שנה אחת לכל ההכנות לחצייה – זה נראה לי זמן לחוץ מדי. חיכיתי רגע (אני אף פעם לא מחכה רגע, אבל השתדלתי…) ואמרתי: "למה בעצם לא בים התיכון?"
חודשיים אחר כך יצאנו יחד להפלגה באיים הסרוניים ליד אתונה, במפרץ הכי שקט: אגינה, ספצס, פורוס, הידרה – כל אחד מהאיים האלה עולם ומלואו. סיפור בפני עצמו. עבר והווה וחיים שלמים.
זה היה המפגש הראשון שלי עם האיים היווניים ומאז נפשי נקשרה בעבותות לארץ הזאת, לשפתה ולתרבותה. ההפלגה הייתה קלה ונעימה ואני הייתי שיכורה מהשמש, מהאוויר הפתוח ומתנועת הגלים הרכה. לקראת סוף השבוע ירדה עלינו שלווה נעימה כל-כך, ששכחנו שאנחנו בים, והים, כך לומד כל מי שצריך ללמוד בדרך הקשה, לא צפוי ולא נודע. עברנו בנתיב צר שלא היינו אמורים להיכנס אליו בכלל (בימים ההם לא היה פלוטר על הסיפון והתנהלנו רק על פי המפות), עלינו על שרטון והסירה נתקעה.
כעבור כמה שעות של מאמץ נחלצנו כמובן, אבל היה לי ברור שאני חייבת להבין מה עושים בים. כשחזרנו לתל אביב הלכתי ישר לבית הספר "אזימוט" בנמל תל אביב וביקשתי מאילת נייק שתרשום אותי לקורס הסקיפרים שהיא ואיתן בעלה ניהלו. איתן היה מדריך אגדי והלימודים היו הנאה צרופה. באוגוסט, בשלושים ושמונה מעלות חום ולחות נוסקת, יצאתי מהמרינה של תל אביב לשמונה שעות של מבחן מעשי מפרך.
"עברתי!" צרחתי לשמוליק בטלפון, "עברתי, עברתי!" רציתי לרקוד ברחוב, ככה, מזיעה ופרועה ושרופה מהשמש, ומאושרת בלי די.
וחשבתי: יוון, יוון.
