שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה (שיר השירים)


מגילת העדויות שלפניכם מתעדת אמת איומה, בכלי ראשון מפי עדי ראייה, סיפורים פרטניים מפי אנשים, ללא סיכום אירועים, ללא כותרות והכללות. את האמת העירומה שנחשפה לנגד עינינו בבוקר השבת השחורה אסור לנו לכסות, חובה עלינו לתעד ולשמר, לדורות.


את החובה הזו קיימו בני עמנו לאורך כל הדורות – באגדות החורבן, בפיוטים ובימי זיכרון של קהילות שו"מ, בחיבור "יוון מצולה" על פרעות ת"ח ות"ט, בשליחותו של ביאליק לתעד את פרעות קישינב ובמסירותם של איליה ארנבורג ווסילי גרוסמן לתעד ב"ספר השחור" את אימי השואה למרות השתקה ורדיפה של המשטר הסובייטי.


חובת התיעוד והזיכרון היא בראש ובראשונה כלפי אחינו ואחיותינו שזעקתם האחרונה תישמע במלואה, רק דרכה נוכל להישיר מבט ולהקשיב לאמת שמאחוריה, לתביעה ולדרישה שלה, לתקווה ולתפילה שהיא.


לא לסגת לאחור.


השבת השחורה הייתה התזכורת של האמת הכי קשה, אמת שהעולם כולו גילה בסיומה של מלחמת העולם השנייה והשואה שעברנו, השבועה שנשבענו "לעולם לא עוד" שהתגשמה שלוש שנים אחר כך בהקמתה של מדינת ישראל ובניצחון מלחמת הקוממיות. השבת השחורה הייתה ממד אחר בציר הזמן היהודי, שהמחיש לנו מה קורה ברגע שליהודים אין מדינה, מה קורה ברגע שליהודים אין נשק.


אבל בניגוד לעבר, השבועה "לעולם לא עוד" לא הייתה הבטחה עתידית, השבועה הזו התקיימה במקביל לשואה שעברה על תושבי הדרום. בבוקר אותה שבת ראיתי את ההתגלות הכפולה הזו מול עיניי, כשנלחמתי עם חבריי בקיבוצי העוטף. היינו אזרחים ששעטו דרומה בטרם פקודה וצו, שליחי מדינה שלא הייתה. מחד גיסא, לנגד עינינו אושוויץ קם לתחייה, ומאידך גיסא, לנגד עינינו מורדי הגטאות, הפרטיזנים, לוחמי המחתרות וגיבורי תש"ח קמו גם הם.


אלפי שנות גורל זרמו לפתע בעורקים שלנו, גורל יהודי עם תשובה ישראלית. היכולת להחליט, להוביל, להנהיג גם כאשר כל כוחות היקום פועלים נגדך ולא לסגת לאחור –


להישאר אדם גם לנוכח פני השטן.


לא להשיב ריקם.


את האימה וחוסר האונים, לצד הגבורה, הרעות והמסירות שראינו במו עינינו נשבענו לא להשיב ריקם,


עוד הרבה לפני ימיה הראשונים של המלחמה, ישראליז קמה כדי לספר את הסיפורים האישיים של הישראלים, דרך אנשים פשוטים, דרך חיי היום־יום, כדי להביא את סיפורה של מדינה. 7 באוקטובר רק הוכיח את הצורך הזה אף יותר, ומשם יצאנו למסע ארוך ומפרך לספר את סיפורה של אומה דרך האנשים הפשוטים, דרך חיי היום־יום, דרך אותן שעות ודרך גיבורים, מתוך אמונה בתפקידה של הישראליות – לא רק לשרוד ולשגשג, אלא להביא בשורה. מתוך אמונה שתשומת הלב העולמית למתרחש בפינת ארצנו בחוסר פרופורציה ביחס לשאר העולם היא גם הזדמנות עבורנו להשמיע את הבשורה שצומחת מתוך הנורא מכול, בשורה של רוח האדם, של גבורה ומסירות שנקודת המוצא שלה אהבה ותקווה.


עמותת ישראליז שמה לה למטרה לרתום את הפוטנציאל של עשרות אלפי צעירים ישראלים לספר את הסיפור הישראלי בעולם. בין פעלינו הרבים, חברנו לשותפנו לדרך, כותב הספר, ביצירת המסמך שלפניכם, אוסף העדויות ללא גבולות, מסמך התובע מכל אחד מאיתנו להישיר באומץ מבט אל מול הרוע, לא רק להתחייב שוב "לעולם לא עוד", אלא גם לא לשוב ריקם – להביא לעולם את בשורת היצירה, הצמיחה והתקווה שקיומנו כאן מסמל.


לֹא יִשָּׁמַע עוֹד חָמָס בְּאַרְצֵךְ שֹׁד וָשֶׁבֶר בִּגְבוּלָיִךְ וְקָרָאת יְשׁוּעָה חוֹמֹתַיִךְ וּשְׁעָרַיִךְ תְּהִלָּה. (ישעיהו)


נמרוד פלמח


מנכ"ל ישראליז


פרידריך ניטשה היה פילוסוף גרמני שטען ש"הכאב הוא המכשיר העצום ביותר של הזכירה", כלומר לדבריו, הזיכרון של אדם מקועקע בו על ידי הכאב. לפי ניטשה, במהלך ההיסטוריה האנושית התקבעה התפיסה שלפיה אנו זוכרים רק מה שאינו פוסק מלכאוב, וכיוצא בזה – עיקרון "הגמול המשווה". לפי עיקרון זה, על מנת לתת ערובה לרצינותה ולקדושתה של הבטחה כלשהי, על מנת לוודא שחוב כלשהו ייפרע – המלווה למעשה "מוסיף" תנאים לחוזה, ומזכיר ללווה את העובדה שהוא רשאי לפגוע בגופו, ברכושו, במשפחתו, בחירותו, בחייו ולעיתים אף בנשמתו – אם הלווה לא יעמוד בהבטחתו. בעבר אף נהגו על פי חוק שמעריך וקובע את שוויים של חלקי גוף ואיברים שניתן לפגוע בהם בהתאם לחוב שלא נפרע. ניטשה היה סבור שגרימת הסבל, העינוי, הדם והקורבנות ישמשו פירעון או פיצוי שווה ערך של החוב או ההבטחה שלא קוימו ("התענוג שבמעשה אלימות... גרימת הסבל – חג אמיתי").


נשאלת השאלה איזה חוב חבו ילדי קיבוץ בארי למחבלי חמאס שבעוונו נשחטו כלא היו? איזו הבטחה נתנו קשישי כפר עזה למחבלי חמאס שבעוונה נשרפו חיים? איזה חוב ניסו מחבלי חמאס לפרוע מאותן נשים בהיריון שלא פגשו מעולם, או מאותן הנשים שאנסו באכזריות? ואכן, בחלק זה לא ניתן להקביל את אירועי 7 באוקטובר לפילוסופיה של ניטשה, שהרי אין מדובר ב"גמול משווה" מכיוון שמעולם לא היה חוב.


אך בחלקה השני של הפילוסופיה שלו, חזה פרידריך ניטשה את מה שעתיד לקרות כמעט ארבעים וחמישה אלף ימים מיום פטירתו – הוא חזה את התענוג, ההנאה, הסיפוק, הגאווה, האושר והחיוך, או כפי שהוא כינה אותם "חג אמיתי" – שיחוו מחבלי חמאס ממעשי האלימות וגרימת הסבל, העינוי, הדם, הקורבנות, ההתעללות, האונס, הרצח והטבח שיבצעו.


"ילד בן שלוש בגן – נעצו לו סכין בראש, בתוך הגולגולת. על הרצפה לידו היה פטיש – על הפטיש עצמו נותרו חתיכות מהגולגולת שלו."


"אחרי חמישה ימים שבהם ישנתי חמש שעות בסך הכול חזרתי הביתה לנוח," סיפר לי שמחה גריינמן, מתנדב זק"א זה שלושים ושתיים שנה ודובר הארגון לתקשורת הבין־לאומית.


שמחה עבד בלי הפסקה מאז השבת השחורה של 7 באוקטובר, וחזר הביתה כדי לקדש את השבת שלאחר מכן, אלא שבשישי בבוקר הוקפץ חזרה לקיבוץ בארי יחד עם הצוות שלו.


"הגענו בערך ב־11:00 לקיבוץ, אך ברגע שהגענו לא נתנו לנו להיכנס. אין קול ואין עונה – הירי היה מטורף, בלתי־פוסק." שמחה לא ויתר ופנה לקצין צה"ל שהיה במקום. "תקשיב לי טוב," נזף בפניו על מנת לקבל את תשומת ליבו תחת התופת.


שמחה הסביר לו בנחישות שאין סיכוי שהוא חילל שבת בלי סיבה, ודרש שייתנו לו עבודה. הקצין, מצידו, השתכנע והפנה אותו לבדוק מבנים שרופים שטרם נכנסו אליהם כוחות ישראליים. אחד מהם היה סוג של משפחתון, גן ילדים, ששייך לקיבוץ בארי.


"נכנסתי למבנה וראיתי תל קטן בסוף המסדרון. אני קורא לצוות שלי להגיע להרים את הבטון באזור. הייתה לי תחושה מוזרה. כשהרמנו את הבטון – מצאנו ילד, ככל הנראה בן חמש או שש. היה ניתן לדעת את זה רק על פי המבנה של הלסת שלו – כי כולו היה שרוף, מלמטה עד למעלה. הכול. שרוף. לגמרי."


שמחה סיפר לי בקושי רב שלא רק שהילד נשרף, אלא שהתקרה שמעליו קרסה, והוא נותר בין ההריסות, אבל למרבה הקושי שלו ושל הצוות – זה היה רחוק מלהיות סוף הסיפור.


"המשכנו לחדר השני באותו פעוטון, ושם מצאנו ילד ממש קטן, בן שלוש או ארבע. היינו עדים למחזה מאוד־מאוד מזעזע. הייתה נעוצה לו סכין בראש, בתוך הגולגולת. על הרצפה היה פטיש שהידית שלו נשרפה לחלוטין, ועל הפטיש עצמו נותרו חתיכות מהגולגולת של הפעוט. את שני הילדים הכנסנו לתוך שקיות."


בתמימותי הרבה פניתי לשמחה וניסיתי לברר אם היו מבוגרים ששהו במבנה. שמחה סיפר כי הוא והצוות אכן חיפשו את המבוגר האחראי שהיה במקום, אותו מבוגר שככל הנראה שמר על אותם הילדים טרם ובמהלך התופת – אך הם לא מצאו אותו.


"כשהמשכנו לחפש בבית, מה שכן מצאנו זה את הווסט של המחבל עם הקלשניקוב שוכב לידו. 'טסנו' מהמבנה מהר־מהר והודענו לצה"ל שהמבנה לא מזוכה כלל. בדיעבד התברר שהיו במבנה חמישה מחבלים."


שמחה סיפר שהאירוע הזה נגע בו, ולכן התעקש לברר מי עוד היה במבנה, ושלח את הצוות שלו לבדוק את המבנה הספציפי הזה פעם אחר פעם. רגע לפני ששמחה סיפר מה גילה הצוות, ובעודי מביט בפניו הנפולות – חשבתי לעצמי, גרוע מזה כבר לא יכול להיות. שני ילדים שנטבחו, נשרפו. חלקי גולגולת של תינוק, פעוט, שנותרו שרויים על לב הגרזן...


לבקשתי, עוד בתחילת הריאיון, שמחה לא "ריחם" עליי בפרטים. "מצאנו עוד שני בני אדם ועצמות מפוזרות. הכנסתי למבנה יחידה מיוחדת של פתולוגים שיבדקו ויסננו אותו. כשחזרתי לבארי בפעם הבאה – כבר לא היה מבנה, לא היו חדרים, לא היו ילדים. אבל כן, מלבד הילדים מצאנו עוד שני בני אדם ועצמות מפוזרות."


המשך הפרק בספר המלא