ברוכה הבאה לפריז
אני במונית והלב שלי הולם חזק כל כך עד שאני מרגישה שהוא עוד מעט יתפוצץ. אני, אמילי קופר, בפריז! כולנו זקוקים לחלומות כדי לחיות, ומאז ומתמיד חלמתי להגיע לכאן. זה נפל עליי ערב אחד בהפתעה כשצפיתי בסרט ״מולן רוז'״ עם ניקול קידמן המדהימה. הייתי כנראה בת שבע או שמונה כשצעקתי מול המסך, ״גם אני רוצה לנסוע לפריז!״ ואימא שלי הגיבה, ״זה קצת רחוק משיקגו, לא?״ ואבא הוסיף, ״אני במקומך הייתי חושב פעמיים. אומרים שהצרפתים מתקלחים רק פעם בחודש.״
אבל שום דבר לא עצר אותי, גם לא ריחות גוף.
לא, אני לא טיפשה. אני יודעת שהסיפור של מולן רוז' קרה לפני יותר ממאה שנים ושמאז עברו הרבה מים בנהר הסן. אבל כשנסחפים בחלומות, בלתי אפשרי להפסיק. הסרט הזה טמן בי את הזרע, זרע שרק הלך וצמח עם השנים.
רחובות פריז משתרעים לנגד עיניי, כל אתר מרהיב מחברו. אני מחייכת, מחייכת, מחייכת! ובכל זאת חלק ממני מפחד. מפחד שלא אמצא את מקומי כאן. מפחד שאתגעגע מדי לדאג, החבר שלי. מפחד שהמציאות תהיה שונה מהחלום.
אני מרסנת את כל פחדיי בעזרת התלהבות. קוברת אותם תחת טונות של אופטימיות. כי אם החלומות דוחפים אותנו קדימה, הפחדים משתקים אותנו לחלוטין.
המונית עוצרת בחזית בניין ישן שגובל בכיכר קסומה במידה שקשה לתאר במילים. יש בה אפילו מזרקה קטנה. אני מנסה לא להיראות המומה מדי כשמתחשק לי לקפץ ולצעוק, ״פריז, אני כאן!״
ואני חבה את האושר הזה לזירעון קטן. אם הבוסית שלי בשיקגו לא הייתה נכנסת להיריון בעיתוי הנכון, היא הייתה כאן במקומי. אני מתה עליך, זירעון חמוד!
כשאני יורדת מהמונית, מקדם את פניי בחור שחרחר, לבוש בחליפה קלאסית למדי. אני מניחה שזה המתווך.
״אמילי קופר?״ הוא שואל ולוחץ את ידי. ״ז'יל דופור, מסוכנות ההשכרה.״
״היי, בונז'ור!״
הדירה שלי שוכנת בקומה החמישית בלי מעלית. בפנים אני מגלה גרם מדרגות לולייני מרהיב. הוא פחות מגניב אחרי שאני עולה עשרות מדרגות, נבוכה בגלל המזוודות הענקיות שלי.
אבחנה ראשונה לגבי פריז — מה שעתיק יפה, אבל לא בהכרח פרקטי.
״הגענו?״ אני שואלת בלי אוויר.
״את בקומה החמישית,״ מודיע לי ז’יל דופור. ״אנחנו רק ברביעית.״
״ספרתי חמש קומות.״
הוא נאנח בתסכול כאילו מבקש לומר, ״לא, היא סתומה או מה?״
״בצרפת, הקומה הראשונה היא קומת הקרקע. ולכן הקומה השנייה היא הראשונה וכן הלאה.
״זה מוזר,״ אני מציינת בבלבול.
״לא, הגיוני לחלוטין,״ הוא משיב.
איך לגרום לו להבין שמה שהגיוני בעיניו, אינו בהכרח הגיוני בעיני אחרים? אני לא טורחת בכלל. אני מחכה בקוצר רוח לגלות את הדירה הפריזאית הקטנה שלי. במאמץ אחרון אני מצליחה להעלות את המזוודות שלי לקומה השישית — איך שז'יל דופור לא יקרא לה — והשרירים בירכיי מבשרים לי שזו אכן הקומה השישית.
״דירת הסטודיו המרהיבה והחמודה שלך,״ הוא מכריז.
אני מבינה במהירות את פירוש המילה ״חמודה״ בשפת המתווכים. קטנטנה. העיצוב מזכיר קצת את הבית של סבתא־רבתא שלי. וגם הריח. אבל לפחות שם אני בטריטוריה מוכרת. כאן, לעומת זאת, הנוף פשוט מדהים. כנראה זה היתרון במגורים בקומה השישית.
״או מיי גאד,״ אני מתלהבת. ״אני ניקול קידמן במולן רוז'.״
״כן, כל פריז לפנייך,״ הוא מאשר ומניח יד על הכתף שלי. ״יש בית קפה קטן ונחמד כאן ברחוב. חבר שלי מנהל אותו. אז הכול בסדר, גוּד?״ הוא מסיים באנגלית.
״כן, גוּד,״ אני משיבה בלי להפסיק לחייך. ״זה נפלא.״
הוא צריך ללכת עכשיו. הבנתי את עניין הקומות ואני רוצה להתבונן בפריז. פריז שלי. אם אני לא יכולה לעשות את זה עם דאג, אז אתענג על הרגע לבד. לצערי, ז'יל לא מגלה נכונות לצאת.
״את רעבה?״ הוא שואל אותי. ״רוצה לצאת לקפה או —״
״האמת שאני חייבת ללכת למשרד.״
״אה, אז אולי נוכל לצאת לשתות משהו הערב?״ הוא מתעקש.
למה נוצר אצלי הרושם המעורפל שהוא מפלרטט איתי? אני מוכרחה להודות שהוא לא מרומז במיוחד. וקצת נמהר. אם הוא סבור שאני מטומטמת, כמו שחשבתי, נראה שזה לא ממש מפריע לו. אבל לי זה מפריע. אני בסך הכול רוצה את המפתחות שלי. זה מה שאני אמורה לצפות לקבל ממתווך, נכון? או אולי הוא מספק ״שירותים״ נוספים במחיר השכירות? חבילה מיוחדת, אפשר לומר.
״יש לי חבר,״ אני אומרת לו ומקווה שבכך תסתיים השיחה.
״בפריז?״
״בשיקגו.״
״אז אין לך חבר בפריז,״ הוא מסיק באושר.
וואו. זה מה שנקרא נקיטת יוזמה. ובעיקר — דורסנות. מצבים מביכים כאלה צריכים להיקטע במהירות האפשרית. ולהישכח. לאחר שאני מקבלת את המפתחות שלי, אני הודפת אותו בעדינות אך בנחישות אל היציאה.
שילך להציע את מבצע שכירות ופלירטוט למישהי אחרת.
מפגש ראשון עם הקולגות הצרפתים שלי
סָווּאָר. לדעת. זה שמה של סוכנות השיווק היוקרתית שהחֵברה שלי בשיקגו, גילברט גרופ, רכשה בצרפת. לכן אני כאן. אני אמורה לפתח את אסטרטגיית הרשתות החברתיות שלהם. אני מקווה שהקולגות שלי יהיו נחמדים. אני לא רוצה ללמד אותם. רק להציג בפניהם זווית ראייה חדשה, הסתכלות אחרת. וגם ללמוד לצידם. זה יהיה מעשיר כל כך, יש לי צמרמורת מעצם המחשבה!
הסוכנות שוכנת במרחק רחובות ספורים מהדירה הקטנטנה שלי ואני מנצלת את ההזדמנות כדי להתפעל מבנייני האבן, החנויות והכיכרות. אני כבר מרגישה בבית בפריז, כאילו אני גרה כאן מאז ומתמיד.
ניקול קידמן הייתה גאה בי.
בלב חדור תקווה וחיוך רחב על השפתיים אני פותחת את דלת הסוכנות. הכול יהיה בסדר גמור. לא יכול להיות שהצרפתים עד כדי כך שונים מהאמריקאים. אסור לי להאמין לכל מה שאומרים. הרי עברו שעתיים מאז שהגעתי ולא הרחתי שום ריח גוף.
זה אומר הכול, נכון?
כשאני מחכה בקדמת דלפק הקבלה, מופיע בחור. הוא מסתכל עליי כאילו אני חרק. אין מה לדאוג. אני נכנסת למצב חד״ה — חיוך. דינמיות. התלהבות. המפתח להצלחה! ועבודה, כמובן. הרבה עבודה. טונות של עבודה.
״היי! שלום,״ אני אומרת בלבביות. ״נעים מאוד, אני אמילי קופר מגילברט גרופ בשיקגו.״
״אה, מה?״ הוא משיב. ״המבטא של קוויבק זה —״
טוב, נכון, יש לי קצת מבטא, כמעט לא מורגש. למרבה המזל, המתרגם בטלפון שלי מדבר צרפתית מושלמת. והוא מכריז במקומי שנשלחתי לעבוד במשרד הזה.
התגובה של הבחור משונה. הוא נראה מפוחד. או מסויג? אבל ההגעה שלי הייתה מתוכננת. אולי לא עדכנו אותו. הוא מתקרב לדלפק הקבלה ומרים את הטלפון.
״האמריקאית הגיעה,״ הוא מודיע לבן שיחו.
טוב, אז הוא מעודכן. מייד מופיעה אישה. היא אלגנטית מאוד בחליפת המכנסיים השחורה שהיא לובשת. הבעיה היא שחוץ מהמילה ״בונז'ור״ ומהשם הפרטי שלה, סילבי, היא איבדה אותי לגמרי. אני לא מבינה דבר ממה שהיא אומרת.
״תוכלי לדבר לאט יותר,״ אני מבקשת ממנה.
״אה,״ היא אומרת.
היא לא נראית מרוצה. אבל אשכיח ממנה את הרושם הראשוני הזה תוך זמן קצר. להיות חד״ה, זה המפתח להצלחה!
אני מתלווה אליה ברחבי המשרד המרהיב.
״חשבתי שיש לך תואר שני בצרפתית?״ היא שואלת.
״לא, למדלין, המנהלת שלי,״ אני מסבירה. ״אני אמילי. אמילי קופר. ואני מתרגשת מאוד לעבוד כאן.״
״כן, אבל זה די מצער,״ היא אומרת כשאנחנו נכנסות למשרד שלה.
אני לא מבינה. מה מצער? שאני מאושרת לעבוד בפריז? אני אמורה להיות עם פרצוף חמוץ כמוה? אולי זו מסורת בצרפת? בעבודה לא מחייכים. אוקיי. אני מציינת את זה לעצמי. אבל אני לא מסוגלת.
אני בגישה חד״ה, וכך אישאר!
״סליחה, מה מצער?״ אני שואלת.
״המבטא הכבד שלך והעובדה שאת מתקשה להבין אותנו,״ היא מפרטת.
״אני יודעת שיש לי קצת מבטא,״ אני מודה. ״אבל אם לא תדברי מהר כל כך, יהיה בסדר.״
״זה לא מטרד מבחינתך, אבל מבחינתנו כן,״ היא אומרת.
מטרד?
לאחר מכן אני פוגשת את פול ברוסר, מקים הסוכנות. אני מושיטה לו את ידי. הוא מנשק אותי על הלחי. פעמיים. כנראה גם זו מסורת בצרפת. קצת מוזר להתנשק ככה עם קולגה לעבודה. הרי אנחנו לא ידידים קרובים. אבל היי, לפחות לו אין פרצוף חמוץ. הוא נראה כמעט שמח לראות אותי. זה משמח.
״וולקאם טו פריס!״ הוא מברך אותי.
והוא משתדל לדבר איתי אנגלית. איזה חמוד!
״אז באת ללמד את הצרפתונים קצת טריקים?״ הוא שואל.
אני לא מבינה הכול אבל מחייכת.
״אני בטוחה שיש לנו הרבה מה ללמוד זה מזה,״ אני מאשרת.
״אבל יש לך ניסיון בשיווק של מוצרי יוקרה?״
״לא, עד עכשיו התעסקתי בעיקר במוצרי תרופות לבתי אבות,״ אני מודה.
אבל העיקרון זהה, לא? אם אני יודעת למכור הליכונים ותרופות נגד דלקות מפרקים, אוכל לעשות את אותו הדבר עם בשמים ובגדי מעצבים. פול מספר לי על החופשה שלו בשיקגו. הוא טעם שם את המאכל המיוחד שלנו, דיפ דיש פיצה. מעדן!
״יש לזה טעם של שִיוֹט, אם יורשה לי,״ הוא מציין.
שיוט? עוד משהו שאני לא מבינה. האם הוא משווה את הדיפ דיש פיצה למאכל צרפתי בשם שיוט? בחיים לא שמעתי על דבר כזה. אני מכירה רק רטטוי, בגלל הסרט של דיסני. וגם פואה גרא!
״דוחה,״ מוסיפה סילבי.
את זה הבנתי.
הם מתחילים לדבר על דברים שונים. שחיים בלי הנאה הם חיים מחורבנים (את המילה מֶרד — חרא, אני מבינה מצוין). שכל המותגים שהם מקדמים מאופיינים ביופי ובעידון. ושאין להם מושג מה יש להם ללמוד ממני.
קודם כול צניעות, הייתי אומרת.
אבל אני מעדיפה לשתוק. אם אני רוצה להשתלב, אסור לי להיות ביקורתית מדי.
אני מוכרחה לבוא בראש פתוח. כן, זהו זה.
ראש פתוח מאוד.
ולא להיות רגישה כל כך.
