"הים אינו שוטף את נאפולי" נולד ממפגשה של הסופרת עם אותה עיר – שהייתה שלה ולא שלה, העיר שיצאה בשן ועין מהמלחמה. המפגש היה גם פרדה – אורטזה לא תחזור שוב לעירה למעט פעם אחת ויחידה ברבות הימים. הספר הוא כרוניקה של ניכור. העיר הפצועה והשסועה הופכת למעשה למסך שעליו המחברת מקרינה את מה שהיא עצמה מגדירה ה"נירוזה" האישית שלה – נירוזה מטפיזית, חוסר יכולת לקבל את המציאות ואת המהות האפלה שלה, עיוורון החיים, אימת הזמן המשחית ומכלה כל דבר. ועם זאת היא מכירה ב"קסם הקודר" של העיר, של העולם.

"היא יצאה אל המרפסת. כמה אוויר, כמה שמיים! הבתים כמכוסים בחופה תכולה, והסמטה למטה כמו באר, ובה נמלים רבות שבאו והלכו... כמו בני המשפחה שלה... מה הם עשו? לאן הם הלכו? הם יצאו מהחורים וחזרו אליהם, הביאו עימם חתיכות לחם גדולות, זה מה שהם עשו, הם עשו את זה אתמול, והם יעשו את זה מחר, תמיד... תמיד. כל כך הרבה חורים, כל כך הרבה נמלים. ומסביב, כמעט בלתי-נראה באור הגדול, העולם שברא אלוהים, ובו הרוח, השמש, ושם בהמשך הים הנקי הגדול..." (מתוך הנובלה הפותחת "זוג משקפיים")

תמונת הכריכה: אנה מריה אורטזה, 1953.