גבר בן 62, פליקס, גרוש ואב לשניים, בן לניצולי שואה ושורדי מחנות העקורים בגרמניה, נכנס למצוקה נפשית עם גילוי מחלת הסרטן, ניתוח נרחב שעבר, היות המחלה תורשתית וכך גם לחשיפה שאביו איננו האבא הביולוגי. כתוצאה מכך גם מערכת היחסים שבין הוריו במחנות העקורים ובארץ ישראל עוברים התבוננות מאוחרת.

פליקס פונה לטיפול פסיכולוגי אצל בת לניצולת שואה, שורדת מחנה עקורים ולוחמת בפלמ"ח. אביה של הפסיכולוגית, מפקד נערץ בפלמ"ח, מתגלה בעקבות סיפורו של המטופל, כאיש קשה ומתוסכל שעולמו חרב עליו לאחר מלחמת השחרור וגם יחסיו עם אשתו היו רעועים.

הפסיכולוגית, רעיה, נמשכת מיד וללא שליטה, לגבר היפה, הקשוח כלפי חוץ אך פגוע ושברירי בעקבות חשיפת קורות חייו ומחלתו. בין השניים מתפתח רומן סוער, יחסי הטיפול מופסקים מיד אך לאחר מספר חודשים נהדרים , הפסיכולוגית מחליטה לסיים את הסיפור במכתב קורע לב לפליקס.

עשר שנים לאחר מכן, אותם העביר פליקס בעבודה חלקית בארצות הברית, השניים נפגשים במקרה במחאת "הרפורמה המשפטית" בלילה גשום, "ליל המטריות," של תחילת ינואר 2023, בכיכר העיר. רעיה כבר אלמנה, פליקס יתום וביוזמתה הנחושה החיבור מתחדש בלהט, באהבה ובתשוקה טובה.

בעת כתיבת הסיפור, פליקס בן 72 רעיה בת 67 והוא מספר לה, בכאב נורא, איך התגלה לו, בתקופת פרידתם, עברה הקשה של אימא שלו בשואה ובעיקר במחנות העקורים. גם חייה בישראל הופכים לתעלומה צורבת.

השניים יוצאים לטיול "בדרום אדום" באותו החורף, בהדרכת חבר טוב של פליקס מימי הצבא, יליד ותושב בארי שמוליך אותם בשבילי הנופים הקסומים והסכנה המוחשית שבה הם חיים. באווירת הטבע הנהדר והפחד התמידי מהעתיד, רעיה נחלצת לעזרתו של פליקס ומציעה לו שארית חיים משותפים ביחד מבלי להסתכל לאחור, רק קדימה, יד ביד.

הספר מוקדש ב"סוף דבר" ליורם בר סיני ז"ל, מההרוגים הראשונים של הטבח הנורא ב 7.10.23

שם הספר
מרשמים מהחיים