עזריאל: "אין שום דבר חדש, מה שלא עבד קודם - לא עובד גם עכשיו. אנחנו סתם מבזבזים כסף וזמן. בני אדם לא יכולים להשתנות. אין לאנשים תקווה. מידות רעות אפשר לשבור אחרי שבעים שנה של עבודה, ובגלל שאני בן חמישים ואחת - כנראה לא נשאר לי מספיק זמן".
רבקה: "תמיד יש בסביבה מישהו מלוכלך או בוכה, מצוברח או כועס. וזה לא משנה אם הוא בן שלושה שבועות או שלושים ותשע שנים. ואני רק אישה אחת, שעבדה קשה, ורוצה לשבת על הספה, ולשמוח בפרי עמלה. ככה זה אצל כל המשפחות? הבלגנים הללו? או שמשהו אצלנו לא תקין?"
חזקי: "חבר טוב שלי נפטר שלשום. לפני שבועיים עשינו יחד טיול, למחרת הוא התאשפז, ופתאום, פוף! הוא איננו". עיניו היו יבשות ואדומות, "אני לא מעכל את זה".
רפאל: "אתה רוצה שהתשובות יבואו מתוכי. אבל אני רוצה הפעם תשובה ממך: יש מסיבות סיום בקליניקה שלך, או לא? ואם יש – מתי תהיה המסיבה שלי?"
מאחורי הדלת הסגורה של חדר הטיפולים נפרשים סיפורי חיים מרתקים ומעוררי השראה ומחשבה, ומתרקמים תהליכים משני חיים. שלושים ושבעה סיפורים שסופרו בארבע עיניים, מאפשרים לקורא הצצה נדירה אל תוך חייהם של אנשים כמונו המתמודדים עם אתגרי חיים מגוונים, ומעניקים לו הזדמנות להרחיב את ארגז התובנות והמיומנויות האישיות שלו, ודרך לעזור לעצמו ולאחרים.