הספר שבפנינו עוסק במתן אותות הגבורה ללוחמי מלחמת הקוממיות, תוך גילוי מרעיש למדי בתחום חקר הזיכרון וההנצחה בישראל: תריסר המעוטרים באות הגבורה היו מוכרים מאד לציבור וזכו להנצחה בכל פרסום או טקס הקשור במלחמה זו. מה שלא היה ידוע לציבור הוא, שלמעשה המספר הזה היווה רק 1% לערך מכלל המומלצים על ידי המפקדים בתום המלחמה, וכי ועדות שונות דנו בסוגיית הגבורה, סיווגה והנצחתה והמליצו על מנעד רחב של אותות לפי אבני בוחן שונות, אך כולם נדחו בגין החלטה אישית ושרירותית למדי של ראש הממשלה דאז דוד בן גוריון להגביל את המספר לתריסר בלבד. עפר דרורי חושף לראשונה את עבודת הועדות הללו, ואגב כך פותח צוהר להבנת כלל נושא ההנצחה וההוקרה באמצעות ציונים לשבח בראשית ימי המדינה. החשיבות הרבה ביותר לספר הינו החידוש אותו הוא מביאה להיסטוריוגרפיה הישראלית, לזו של חקר מלחמת העצמאות, ובעיקר לתחום ההנצחה והזיכרון, וההוקרה הממלכתית הקשורה בה. הספר מציג אל נכונה את ה'חתך' האופייני של המועמדים לאותות, המשקפים את ההרכב החברתי והגילאי של התקופה מבחינה מגדרית, מנקודת המבט של יחידות מוצא ושל דרגות. המחבר מעמיק לתאר את אשר מאחורי הנתונים הכמותיים: מי היו הממליצים, על אליו מעשים הומלץ, האם היו שהצניעו לכת או שהציגו מועמדים רבים יותר מיחידותיהם ועוד. הספר גדוש בנתונים מפתיעים על נושא הגבורה וההכרה בה, על שיקולי מפקדים ועל הלבטים הרבים של צה"ל בראשית ימיו כיצד לציין את גיבוריו החיים והמתים בדרך מקורית ולא מעשה חיקוי של צבאות אחרים בעלי מסורת ארוכה בתחום זה. עפר דרורי, המנהל את 'אתר הגבורה' ברשת, מניח בספר זה יסודות מוצקים לתולדות הציונים לשבח בצה"ל, שרלוונטיים לא רק לימי קום המדינה, אלא גם לימינו אנו. פרופ' יוסי בן ארצי החוג ללימודי ישראל / אוניברסיטת חיפה