בתום מלחמת העולם הראשונה התחייבה בריטניה לסייע לעם היהודי להקים את מולדתו בארץ ישראל. אלא שהבריטים מעלו בתפקידם. הם צמצמו משמעותית את עליית היהודים ארצה, הגבילו את רכישת האדמות בידי יהודים לכדי 5% משטחי הארץ ואפשרו את ההגירה המסיבית (הרשומה או הבלתי רשומה) של הערבים לארץ. מעבר לכך, בדוחותיהם סילפו הבריטים את הנתונים הדמוגרפיים השונים ואת נתוני הבעלות על קרקעות ארץ ישראל, לטובת הערבים.
התנהלותה של בריטניה הולידה שלוש סוגיות מרכזיות בחקר הסכסוך הישראלי־ערבי: היקף ההגירה הערבית לארץ בתקופת המנדט; אחוזי הבעלות הערבית על כלל אדמות ארץ ישראל; מספר הערבים שהלכה למעשה הפכו לפליטים בעקבות מלחמת תש"ח, ומתוכם מספר הזכאים למעמד 'פליט' לפי ההגדרה המקובלת הבין לאומית.
באמצעות חומרים ארכיוניים חדשים שנחשפו, בשיטות מתמטיות וסטטיסטיות, בביקורת ובשיפור של מחקרים קודמים, מוכיח מחקר זה שלוש טענות מרכזיות:
חלק נכבד מתושבי הקבע הערבים, שחיו בארץ ישראל ערב מלחמת תש"ח, מורכב מ־200,000-170,000 ערבים שהיגרו ארצה מראשית השליטה הבריטית ועד סיומה ב־1948 ומצאצאיהם; מספר הערבים שהיו לפליטים עקב מלחמת העצמאות היה נמוך משמעותית מהמספר 700,000 נפש המוצג בתעמולה הערבית; בהערכה גסה, היקף הקרקעות שהיו בבעלות ערבית פרטית – בכללן קרקעות שהוחזקו אם בידי ערבים באופן פיראטי אם בידי תושבי חוץ ערבים בעלי נתינות זרה בלבד – היה לכל היותר כ־20% מכלל שטחי ארץ ישראל.
כמו כן המחבר מראה שחרף התנהלותה הפרו ערבית של בריטניה נותר היישוב העברי נאמן לה במהלך מלחמת העולם השנייה, בה בעת שחלק הארי של הערבים תמכו בגרמנים. כך למשל כ־30,000 יהודים לחמו לצד הבריטים ואילו כ־6,000 מתוך 12,000 הערבים (מארץ ישראל ומחוצה לה) שגויסו בתחומי ארץ ישראל, ערקו לצבא הרייך במהלך הקרבות. קרוב ל־4,000 מהנותרים הצטרפו לנאצים לאחר שנשבו בידי מדינות הציר, או הקימו מחתרות צבאיות כגייס חמישי לסייע לרומל בעת פלישתו לארץ ישראל.