פרק 1
דז
הווה
"אני מנסה להבין. אני רק..."
"מה חשבת לעצמך?"
השאלה גורמת לי להתמלא זעם בדיוק כשקול רעם מבהיל את הזוג שיושב לצידנו. בחוץ משתוללת סופת מונסון אבל הריכוז שלי חד כתער ומכוון היישר אל צידו השני של השולחן.
עברה יותר משנה מאז ראיתי את טוני, ומתברר שלא הרבה השתנה. גם המבט השיפוטי שהוא שולח אליי מהרגע שהגענו לכאן לפני עשרים דקות זהה. הוא נהג להביט בי ככה הרבה פעמים, כשהפסקתי להעמיד פנים שהכול מושלם ושאני בסדר. הגרסה שלו לסיפור הייתה שהפכתי להיות מישהי שהוא כבר לא מכיר. בערך באותו הזמן הופעתי בדירה שלו באמצע לילה נטול שינה, וגאלתי את שנינו מייסורינו.
שמתי קץ למה שנשאר מהיחסים בינינו.
כשאני חושבת על הפרידה שלנו, השולחן בינינו נראה לי קטן יותר פתאום. כאילו אנחנו קרובים מדי, כאילו אנחנו חודרים זה למרחב של זה. בשעה שהאחרים לוגמים מהמשקאות הפלצניים והמוקצפים שלהם בספלי ענק, אני עדיין תקועה בשאלה של טוני...
מה חשבתי לעצמי?
"אתה יודע מה? תודה שיצרת קשר, אבל זה חסר טעם. כמו שאתה רואה, אני בסדר גמור, אז..."
אני בקושי מספיקה לקום כשהוא לופת את מפרק כף ידי. הוא מבין שזו טעות כשאני משתחררת מאחיזתו ונועצת בו מבט זועם, והוא ממהר להתנצל.
טוב, הגרסה שלו להתנצלות, בכל אופן.
"אני לא מנסה להרגיז אותך, דז. את יודעת, אבל... קשה לי להכיל כל כך הרבה."
הוא תמיד מסובב הכול כך שיהיה מדובר בו.
תמיד.
"מעניין." אני מגחכת בציניות, אבל שומרת את המחשבה לעצמי.
בתגובה, טוני נאנח בתסכול, כועס מכדי לענות. אבל בראש שלי עולה שאלה. "מה בכלל אנחנו עושים כאן? למה התקשרת עכשיו?"
המצח שלו מתכווץ כאילו פגעתי בו איכשהו.
"את צוחקת, נכון? אני מתקשר אלייך כבר חודשים," הוא מציין. "זו פשוט הפעם הראשונה שענית. אולי השאלה צריכה להיות... למה ענית עכשיו?"
אחת — אפס.
הוא לגמרי צודק, וזה קשור לעובדה שלא הייתי עצמי לאחרונה. אחרי ששמעתי שהוא עומד להיות מוצב במשטרת סייפרס פוינט, דעתי הייתה נחושה. ידעתי שהוא ינסה ליצור קשר, והתוכנית הייתה להתעלם משיחות הטלפון שלו, אבל הפעם הוא תפס אותי ברגע של חולשה שהגיע אחרי התקף בכי וחיסול מכל גלידה.
אני מהנהנת ומאשרת שטוני צודק לחלוטין — אנחנו נפגשים הערב בגללי, אני אפשרתי את זה. מייד אחר כך אני שולחת את היד אל הארנק בחיפוש אחר שטר של עשרים, שמכסה את מחיר הקפה שבקושי נגעתי בו, ומניחה אותו על השולחן.
"לאור הוויכוח שאני מרגישה שעומד להתחיל, אני הולכת."
טוני מתנשף לנוכח דבריי. "את לא יכולה להמשיך לעשות את זה, דז — לברוח ממני, לברוח מאיתנו."
"מאיתנו?"
הוא מתעלם מההערה כדי לסיים את דבריו.
"את מתדרדרת," הוא אומר. "אולי אני היחיד שרואה את זה, כי איש לא מכיר אותך כמוני, אבל הרגשתי בזה ממרחק של קילומטרים. בשנייה שקיבלתי את החדשות על מותו של אביך, אני..." הוא עוצר כשאני מגלגלת את עיניי.
"אני מבין. את לא רוצה לדבר על זה, אבל זו המציאות, דז. איבדת אותו. עובדה. סבלת אובדן רב. עוד עובדה. אבל זו הסיבה שזה הגיוני לגמרי שאת די... איבדת את עצמך."
"איבדתי את עצמי? וואו."
"אני לא שופט אותך. אני רק אומר שהייתה לי הרגשה שזה מה שקורה," הוא מסביר, "וזו הסיבה שביקשתי העברה. אבא שלך היה רוצה שיהיה כאן מישהו שישים עלייך עין ו..."
"וחשבת שהמישהו הזה צריך להיות אתה?" אני מגחכת. "אין לך מושג מה אבא שלי רצה."
רגע של שתיקה משתרר בינינו, ואני מקווה שהוא יודע שהוא חרג הרבה, הרבה מעבר לתחום סמכותו בשיחה הזו.
פניו מתרככות והוא נאנח בכבדות, אבל אני עדיין לא מרגישה כמוהו.
"כל מה שאני אומר, שהדבר האחרון שאת צריכה עכשיו הוא להיות לבד, ולהתמודד עם הכול בכוחות עצמך."
"אני לא לבד. יש לי חברים."
"חברים," הוא אומר בציניות. "אותם חברים שהניחו לך להיכנס היישר לתוך הבלגן הזה, נכון?"
אני זוקפת גבה. "אמרת שאתה לא שופט אותי."
"את יודעת שלא התכוונתי בצורה כזו."
"באמת, למי אכפת למה התכוונת. בסופו של דבר, אין לזה שום קשר אליך."
"אין לזה שום..." הוא משתתק כשהוא קולט שהוא צועק.
אחרי הפסקה קצרה שהוא לוקח כדי להתעשת, הוא מתחיל שוב. הפעם שקט יותר.
"את לא חושבת שזה קשור אליי? את לא חושבת שהבחורים בתחנה הקודמת היו מעודכנים בפוסטים של פנדורה? את לא חושבת שהם שמעו את כל השמועות ודאגו להאכיל אותי חרא בגללן? הם שאלו שאלות, ואני לא מאשים אותם. זה לא מוצא חן בעיני השוטרים שבתו של שוטר שנרצח נראית בחברת בחור כמו רואיז."
כשאני שומעת את השם, אני משלבת את זרועותיי על החזה, בעיקר כי נמאס לי שטוני דוחף את האף ומדבר על דברים שהוא לא יודע עליהם דבר.
"את חייבת להודות שהדברים לא מסתדרים," הוא מתרץ. "או יותר נכון, הם כן מסתדרים, והתמונה שהם יוצרים היא אפילו יותר דפוקה ממה שיכולתי לדמיין בעצמי."
"אתה חושב שאתה יודע הכול," אני לועגת לו.
"טוב, אם אני טועה, תגידי לי! אבל מהמקום שבו אני עומד, נראה שעברת מאובססיה לעסקים האפלים של משפחת רואיז, כמו זו שהייתה לאביך, ל... לעזאזל, אני לא יודע למה היא הפכה. אבל התמונה שלך מלפני כמה ימים בבית המרקחת נעשתה ויראלית... וזה נראה רע, דז. ממש רע," הוא מסכם.
הגבות שלי מתכווצות ואני לא חושבת שחשתי זעם כזה בחיי. כשאני שוקעת שוב בכיסא, זה לא מפני ששיניתי את דעתי לגבי העזיבה, אלא כי חשוב לי להיות בגובה העיניים של החמור הזה כשאשאל את השאלה הבאה.
"מה בדיוק קורה פה? הבאת אותי לכאן לחקירה? כדי שתוכל לדווח לחברים שלך בתחנה?"
"זה לא ככה."
"באמת?"
הוא נרתע כשאני מתפרצת עליו, נשען לאחור בכיסאו ומביט בעיניי. "אני לא מנסה להיות מניאק. אני רק... אני רק רוצה להבין."
"למה?"
"כי זה משנה לי, דז!" הוא אומר בלחישה רמה ומאגרף את ידו. הוא מביט סביבו בבית הקפה אחרי שיצא מכליו, אולי כדי לראות אם מישהו מקשיב, אבל כבר לא אכפת לי. לא נשארה לי גאווה רבה. חיי הפרטיים הוצגו לראווה השבוע לגמרי.
זו הסיבה הראשונה שהחלטתי לעזוב את העיר. הסיבה השנייה מעט יותר מסובכת, אבל בואו נגיד שאני נחושה לשמור את החצי השני של ה'בעיה' שלי רחוק ככל האפשר. הוא מגנט לסכנה ולאלימות, ובהתחשב בעובדה ששלומי הוא כבר לא הדבר הכי חשוב בעיניי, נראה שעזיבה תהיה הצעד הנבון ביותר.
למרות שאני כנראה חושבת יותר מדי, כי מה הסיכוי שהוא בכלל ירצה קשר איתי?
או שאני צריכה להגיד... איתנו?
כשאני משתתקת ושומרת את מחשבותיי לעצמי, נחיריו של טוני מתרחבים. הוא מרכין את מבטו נמוך יותר, אל הבטן שלי, ואני רואה את עיניו הכחולות מתקדרות. כשהוא פוגש שוב במבטי, אני חשה חרדה בלתי מוסברת, אולי כי אני מקווה שהוא לא ישאל את השאלה.
זו שאני נמנעת ממנה כמו ממגפה בזמן האחרון.
"זה שלו?"
שיט. אני מניחה שהימים שהשוטר טוני דונובן היה טירון ביישן חלפו מזמן.
אני שואלת את עצמי שוב למה הסכמתי לזה, וחשה שטף פתאומי של אומץ. "היה נחמד, אבל אני צריכה ללכת."
"לא ענית על השאלה שלי."
מבטי חוזר אל טוני ואני קמה שוב על רגליי. "אה, שמת לב לזה?"
אני בוחרת להתעלם מהדבר הבא שיגיד, מעבירה את רצועת התיק מעל ראשי ומצליבה אותו על חזי, ואחר כך מרימה את המטרייה מגב הכיסא. כשאני במחצית הדרך אל הדלת, הוא כבר מאחוריי.
"לעזאזל, דז! אני חייב לדעת איך," הוא מפציר.
והנה היא. השאלה האמיתית — איך?
אני נעצרת במקומי אבל לא יודעת למה נעצרתי. אני לא חייבת לו הסבר, אבל יש בי חלק קטן שלא לגמרי מאמין בזה, אותו חלק קטן שמאמין שאם הייתי במקומו, גם אני הייתי רוצה תשובות.
המילים שאמר מהדהדות במחשבותיי, ובמשך כמה שניות אני שוקלת לספר לו, אבל אני נאבקת בדחף לחפור לעצמי בור עמוק עוד יותר — להודות במה שהכחשתי בתוקף במשך שלושת הימים האחרונים.
במקום זה, אני בוחרת להשתיק את הקול הקטן לטובת שמירה על השקט. זה מה שמרגיש בטוח, מרגיש הוגן, בזמן שאני מתמודדת עם המציאות החדשה, שעוד לא הייתה לי הזדמנות לקבל.
טוני מתקרב אליי, אבל אני לא מסתובבת להביט בו, גם לא כשהוא אוזר אומץ ומניח יד על כתפי.
"הייתי איתך בכל הבדיקות, דז. הייתי שם כשהרופא אמר שזה בלתי אפשרי. אז תסלחי לי אם אני מתקשה לקלוט את הדבר הזה, אבל... בבקשה."
כשהוא מסיים, מילותיו נשמעות לי נואשות. אני נקרעת בין המחשבה שהוא רוצה לשמוע את האמת, לבין התחושה שמה שהוא מחפש באמת זו סגירת מעגל. אישור לכך שהאבחון שקרע אותנו לא היה שגוי, שכאב הפרידה לא היה לשווא.
הכעס שלי מתחיל לשכוך כשההבנה תופסת את מקומו. אני נזכרת שהשנתיים שבילינו יחד לא היו רק רעות, ואני כמעט חשה כלפיו אהדה. כדי לחוס על רגשותיו של טוני, אני מחליטה לתת לו תשובה שאני בטוחה שתגרום לו כאב רב בעתיד.
כשכבר לא אוכל להמשיך להסתיר את האמת.
"זה לא שלו כי אני בכלל לא בהיריון. התוצאה הייתה שלילית," אני משקרת.
ליבי כואב כי מה שאמר קודם הוא אמת. הוא אכן מכיר אותי טוב יותר מרוב האנשים, וזה אומר שהוא בדרך כלל יודע כשאני מסתירה משהו. הוא יודע מתי אני אומרת מה שאני חושבת שהוא רוצה לשמוע. אני חוששת שהוא יבחין בשקר ויתפרץ עליי בדרך שאני לא מוכנה לה רגשית כרגע. אבל הוא שותק, וזה עלול להיות מכל כך הרבה סיבות.
הוא נושם עמוק, ואני עדיין לא מסוגלת לפגוש במבטו, לכן אני ממשיכה לבהות בגשם מבעד לחלון, בעוד מחשבותיי מתפצלות. חלק אחד תקוע בחזרה אינסופית על השיחה הערב, והשני מנסה לדמיין איך ייראו חיי בעוד כמה חודשים.
"תודה שנפגשת איתי. היה טוב לראות אותך," אומר טוני בשקט, ואני חושבת שקולו נשמע כבד מכפי ששמעתי אותו אי פעם.
אני מנידה בראשי ומרגישה את גרוני מתהדק כשאני נאבקת בשטף הרגשות. הם יצאו משליטה לפני כמה חודשים, כשאיבדתי את אבא שלי, אבל בלי ספק התחדדו עם השינויים שהגוף שלי מנסה להתמודד איתם.
"תשמור על עצמך," אני אומרת בלי להביט לאחור. הוא מסיר את ידו מכתפי, ואני יוצאת אל הגשם, בלי לטרוח להשתמש במטרייה. המחשבה היחידה שיש לי בראש, הדבר היחיד שמעניין אותי הוא להגיע הביתה ולהסתגר מפני העולם ככל האפשר.
עם טיפת מזל, אמצא מקום להסתתר בו ואעשה בדיוק את זה לזמן מה.
לפחות במשך תשעת החודשים הבאים...
פרק 2
דז
אוקיי, צדקתי לגבי הסופה.
היא הייתה סימן, בלי ספק. עכשיו, נוסף לכל השאר, השקר שסיפרתי לטוני מכביד על מצפוני.
וזה מצוין.
רק הפוך.
הטלפון שלי משמיע צליל ברגע שאני יוצאת מהמעלית לקומה שלי, וזו לא הודעת טקסט. אני רואה לפי ההתראה שמדובר בעדכון מפנדורה, כלומר היא מפיצה עוד מענייניי ברחובות סייפרס פוינט. מה שהכי מבאס הוא שגם אם אכחיש כל מה שהיא כותבת, זה לא ישנה את העובדה שזו אמת.
הכול.
כל שורה שערורייתית, למען האמת.
בכל זאת, אמת או לא, כשאגלה מי הבחורה הזו, אני אחטוף אותה מאחורי מסך המחשב שלה ואכניס לה מכות.
פעמיים, ליתר ביטחון.
בחוסר רצון ובציפייה לגרוע מכול, אני נעמדת בדרון ושולחת את ידי לטלפון, אולי מתוך סקרנות חולנית. יש הודעה שפספסתי מלקסי, השותפה שלי לדירה, ואני קוראת אותה קודם. למרות שהיא בחופשה עם החבר שלה, היא בודקת מה שלומי בכל יום מאז שהחדשות התפרסמו. אם זה היה קורה לפני שהמטוס שלהם המריא, היא הייתה מסרבת לנסוע. זו רמת הנאמנות שלה, ושל כל החברים שלנו.
למרות מה שטוני חושב עליהם.
אני שולחת ללקסי תשובה מהירה, נאנחת ופותחת את העדכון האחרון של פנדורה. בזמן ששתיתי קפה עם טוני, היא הייתה עסוקה בהעלאת עדכונים עליי כדי לעורר התרגשויות בקרב העוקבים שלה. הם דנים בחיי כאילו מדובר בפרק האחרון בסדרת הטלוויזיה האהובה עליהם.
להיות על הרדאר של פנדורה — זה דבר חדש עבורי. שנים היא פרסמה כל פרט בחייהם של חבריי, אבל אני הצלחתי לחמוק מציפורניה מאז שחזרתי לגור בעיר. מצד שני, כנראה מעולם לא עשיתי משהו ששווה לפרסם במדיה החברתית.
זאת אומרת, עד לאחרונה, כשעוררתי את התעניינותה לפני כמה שבועות.
אני מצליחה לקרוא רק עד הכינוי שהעניקה לי, 'יפהפייה שבורה' — ומחליטה לעצור. אם יכולתי לקחת הכול בחזרה, הייתי עושה זאת. אפילו רק כדי לחסוך את התוצאות, את החרטה.
התסכול מכה בי חזק ומהר, ואני מניחה את הטלפון, עדיין מתקשה להאמין שנחשפתי, ואני מתכוונת — פנדורה סיפרה הכול עוד לפני שהיה לי זמן לעכל את העניין.
עם תמונה אחת ידועה לשמצה — מהתור לקופה בבית המרקחת שטוני הזכיר — חיי הפכו לעניין ציבורי.
כשכולי רטובה ומתחרטת שוויתרתי על השימוש במטרייה, אני פותחת את הדלת ונכנסת פנימה. אור מציף את הסלון כשאני לוחצת על מתג המנורה, אבל שלא כרגיל, את פניי לא מקבלת הרוטוויילרית המגושמת ביותר בחצי הכדור הצפוני.
"אונו? איפה את, ילדה?" אני קוראת ומניחה את הדואר שאספתי מהתיבה בכניסה לבניין.
אני מנסה לשמוע אותה בזמן שאני חולצת את נעליי, מדליקה את האור במסדרון ועושה את דרכי לתוך הדירה.
"מה את כבר מעוללת שגורם לך להיות שקטה לשם שינוי?" אני אומרת בצחוק, מצפה שהיא לפחות תנבח או משהו, אבל אין תגובה.
כשאני מגיעה לחדר שלי, אני מצפה למצוא אותה ליד הכריות שקועה בשינה, אבל זה לא כל מה שמצפה לי כשאני מדליקה את האור בחדר השינה ומתנשפת. ליבי צונח, סנטרה של הכלבה שלי מונח על ברכו של הגבר שמעולם לא פגשה עד היום, אותה כלבה שחשבתי שהיא שונאת גברים ומגוננת אכזרית, אבל כשהפולש יושב בנוחות בכורסה שבפינה, מלטף את ראשה במפרקי אצבעותיו המקועקעים, היא הופכת לשלולית רכרוכית למגעו. זאת אומרת, הבוגדת אפילו מנמנמת עליו כאילו מצאה את הנפש התאומה שלה.
אני מבינה למה היא לא הגיבה כשקראתי לה.
בכל מקרה, הכלבה הבוגדנית שלי היא לא הבעיה כרגע. אני מבינה את זה ברגע שאני מביטה בעיני הפלדה של הגבר שבטיפשותי חשבתי שלעולם לא אראה שוב. במיוחד לא כאן, בתוך הדירה הנעולה שלי — ריקי רואיז.
אני בולעת רוק בקושי וחשה סחרחורת כי הדופק שלי דוהר. אבא שלי — שהיה שוטר — דאג שיהיה ברשותי אקדח, ולא רק זה, אלא שגם אדע לירות בו. אבל כיוון שהוא נעול בכספת בחלקו העליון של הארון, הוא לא עוזר לי ברגע זה. בינתיים, אני מחפשת דרכים להגן על עצמי, וריקי אפילו לא נראה מודאג. זה אותו ביטחון מדליק ומרגיז שהוא שידר כשדרכינו הצטלבו לפני כמה שבועות, וזו הסיבה ההגיונית היחידה שהצלחתי למצוא דרך שבה הדברים בינינו יצאו משליטה.
אני משתמשת במילה סיבה בקלות, אבל השורה התחתונה היא שמשהו בו גרם להגנות שלי לקרוס, והתוצאה היא ה... מצב שלי.
אפשר להגיד שאני מאבדת את שפיותי כשמדובר במניאקים שחצנים ומקועקעים.
אבל לכל בחורה יש טיפוס, לא?
מבטי יורד אל שפתיו כשהוא מרטיב אותן בהיסח הדעת, ואני זוכרת את טעמן, כאילו זה קרה אתמול, למען האמת. למרות שניסיתי לשכוח. אני לוקחת נשימה עמוקה בתקווה למקד את מחשבותיי, בתקווה שאזכור שאני אמורה להיות מבועתת, בהתחשב במה ששמעתי עליו.
הוא כבר היה מוכר מהימים שמכר סמים בפינות הרחוב בדרום סייפרס, אבל מאז שחזר לעיר לפני כמה חודשים כדי למלא את תפקיד ראש המשפחה שלו הוא בנה את השם שלו מחדש. וזה ידוע שביקור פתאומי של מישהו משבט רואיז לרוב מסתיים בכך שצוות הניקיון שלהם מגיע אחריו.
ואני לא שוללת את האפשרות ש... אולי זו הסיבה שהוא כאן. הוא כנראה שמע את החדשות, ועכשיו הוא מתכנן לנקות את הבלגן, להיפטר מהבעיה שנוצרה אחרי לילה פראי אחד. הוא לא יודע שאני מוכנה לעזוב בשמחה ולהעמיד פנים שמעולם לא נפגשנו.
והוכחה לכך? כל העלונים של חברות ההובלה המקומיות שמפוזרים על השידה שלי.
עיניו של ריקי עוזבות את אונו והוא מרים אותן אליי, יושב על הכורסה שלי, כאילו הוא זה שגר כאן. ראשו נוטה לצד אחד ועל פניו עולה מבט בוחן כשהוא סורק אותי במבטו באיטיות, מלמטה למעלה.
אני במרחק חצי שנייה מלברוח, אבל אהבתי לאונו עוצרת אותי. אני לא יכולה להשאיר אותה מאחור. בעצם, היא כל מה שיש לי, ואני קשורה בצורה לא סבירה לתחת הבוגדני שלה.
אבל לפני שאני מספיקה לחשוב פעם נוספת, הוא מדבר. 'חיית טרף סקסית' — כפי שפנדורה מכנה אותו.
"עבר קצת זמן," הוא אומר בקול צרוד, ומחייך בנינוחות. "יש משהו שאת צריכה לספר לי?"
ופשוט כך, בשאלה אחת, אני יודעת שתקוותיי לחמוק איכשהו פרחו מהחלון. הקשר שלנו מהעבר נראה פחות כמו חלום, העולמות שלנו נפגשים שוב ואני מבינה שיהיה בלתי אפשרי לברוח ממנו.
בסופו של דבר... אכלתי אותה.
