הקדמה


במרץ 1990 זועזעה קשות השיטה הדמוקרטית הנוהגת בישראל. המערכת הפוליטית לא התאפיינה אז בקיומו של גוש ימני־דתי מובהק כמו זה הקיים בעת שספר זה רואה אור - שנת 2022. האפשרויות לגיבוש קואליציה היו גמישות.


מאז המהפך הפוליטי של בחירות 1977 בלטו בישראל שתי מפלגות גדולות וחזקות: הליכוד ומפלגת העבודה. אבל אם ב-1977 ניצחונו של הליכוד היה חד־משמעי, כאשר קיבל מספר שיא של 47 מנדטים לעומת קריסה של העבודה (במתכונתה אז: המערך) ל-32 מנדטים בלבד, בבחירות שלאחר מכן, ב-1981, התוצאה היתה כמעט תיקו: 48 מנדטים לליכוד ו-47 לעבודה. הליכוד שמר על כוחו ומפלגת העבודה זינקה. כל אחת משתי המפלגות הגדולות יכלה להקים ממשלה עם המפלגות הדתיות, אך המפלגות הדתיות - ככלל, אך לא בוודאות - נטו להעדיף את הליכוד אחרי שנטשו ב-1977 את הברית ההיסטורית עם תנועת העבודה. וכך אכן היה: מנחם בגין הקים שוב ממשלה ימנית־דתית.


כאשר תמה ספירת הקולות בבחירות של 1984, התברר כי העבודה נהנית מיתרון של 44 מנדטים לעומת 41 לליכוד, אולם אף לא אחת משתי המפלגות יכלה לגבש קואליציה לצורך הקמת ממשלה. במהלך מפתיע ובלתי שגרתי הצליחו מנהיגי שתי המפלגות - יצחק שמיר ושמעון פרס - להקים ממשלת אחדות לאומית, שהתבססה על רוטציה: פרס כראש הממשלה בשנתיים הראשונות, ובשנתיים הבאות שמיר.


ממשלת האחדות הובילה את ישראל להישגים היסטוריים, כגון הנסיגה מביצת לבנון לקו רצועת הביטחון וגיבוש התוכנית הכלכלית של שנת 1985, שחילצה את ישראל ממשבר כלכלי חמור, גירעונות תקציביים ואינפלציה מסחררת. מנקודת הזמן הזו החל תהליך חיזוקה והתעצמותה של כלכלת ישראל.


ב-1988 הוקמה ממשלת האחדות השנייה - הפעם ללא רוטציה. הליכוד כמעט הקים ממשלה עם המפלגות הדתיות, ללא העבודה, אך המחיר שתבעו המנהיגים הדתיים האמיר בשלבים הסופיים של המשא ומתן. התביעה הקשה ביותר היתה שינוי ההגדרה מיהו יהודי. יהדות התפוצות מחתה נגד הרעיון, וזעמה נקלט היטב בישראל. שמיר הכריז כי לא יוכל ליטול על מצפונו את פיצול העם היהודי, והעדיף שוב להקים ממשלת אחדות לאומית עם העבודה בראשות פרס. כאמור, הפעם ללא רוטציה.


אבל ממשלת האחדות השנייה לא התאימה לשאיפותיו האישיות של פרס. על אף התחייבות מפורשת בכתב, במסגרת ההסכם הקואליציוני, שלפיה אם ממשלת האחדות תיפול אף צד לא ינסה להקים לבדו ממשלה, ויתקיימו בחירות חדשות, פרס קשר להפיל את הממשלה ולהקים ממשלה חדשה ללא בחירות. הוא פעל במשותף עם תנועת ש"ס הצעירה, ואכן הצליח להביא להפלת הממשלה בהצבעת אי אמון. אלא שהוא כשל בהקמת ממשלה חדשה. שניים מחברי הכנסת של "אגודת ישראל", שהיתה אמורה להצטרף למהלך, חזרו בהם.


המערכת הפוליטית כולה נכנסה לסחרור, ופרץ מאבק רווי יצרים על כיבוש השלטון. הוא כלל פיתוי וגיוס של חברי כנסת מהצד הנגדי, ומהר מאוד המרוץ גלש לסדרת אירועים מביכים ומבישים של פוליטיקה מכוערת. חברי כנסת היו מוכנים לנטוש את סיעתם ואת ציבור בוחריהם ולעבור לצד הנגדי תמורת טובות הנאה אישיות - והתמורות הלכו וגבהו.


החלה בכך מפלגת העבודה, שהצליחה לגייס לשורותיה את ח"כ אברהם שריר, שר לשעבר מטעם הליכוד, תמורת הבטחה לשריון מקום בכנסות הבאות, קבלת שני תפקידי שר במקביל, מינויים אישיים של מקורביו ותקציבים. הליכוד השיב אש והחל לגייס לשורותיו חברי כנסת מהעבודה ותנועות פוליטיות אחרות. נראה היה שהשאלה מי יקים את הממשלה הבאה תוכרע על פי מידת היכולת של אחת המפלגות להעביר לשורותיה ח"כים רבים יותר מהמפלגה המתחרה. וזאת יש לזכור: חברי כנסת אינם נבחרים כיחידים או בתוקף אישיותם אלא כחלק מקבוצה.


המדינה געשה. תחושה כללית של גועל מהפוליטיקה הישראלית פשתה בשכבות רחבות של הציבור. שיטת הבחירות היחסית הכלל ארצית, יחד עם החופש שהיה לחברי כנסת לחצות קווים תמורת טובות הנאה אישיות, דרדרו את הדמוקרטיה הישראלית אל נקודת השפל הנמוכה ביותר שלה עד אז. גם ברחבי העולם הצטיירה לפתע הדמוקרטיה הישראלית כמעוותת ומגוחכת. שביתות רעב התקיימו מול משכן הכנסת, תנועות פוליטיות עממיות משכו ציבור גדול אל הכיכרות וקמה מחאה של ראשי ערים. הביקורת לא כוונה רק אל האישים ששיחקו תפקיד מרכזי במהלכים המכוערים, אלא בעיקר אל שיטת הממשל, שנחשפה בכל חולשותיה.


בסופו של מאבק מפותל, שכלל דרמות אישיות מסחררות, כשל שמעון פרס פעמיים בניסיונותיו להקים ממשלה. הממשלה שהוקמה תחת זו שהופלה היתה שוב ממשלה בראשות הליכוד - הפעם ללא מפלגת העבודה. פרס ומפלגתו, על אף הוויתורים המופלגים למפלגות הדתיות וההבטחות המדהימות לעריקים - נותרו באופוזיציה. יצחק רבין, שכיהן כשר הביטחון בשתי ממשלות האחדות, בשיתוף פעולה טוב עם שמיר, כינה את התמרון הכושל של פרס "התרגיל המסריח". כינוי זה כמו הפך לסימן ההיכר של המשבר הפוליטי הקשה שישראל חוותה בתחילת שנות ה-90.


באותה תקופה כיהנתי בתפקיד יו"ר ועדת החוקה, חוק ומשפט של הכנסת. היה זה אולי מפגש היסטורי בין תפקידי, עקרונותיי וגישתי לבין קריסת השיטה הדמוקרטית הישראלית.


בוועדה כיהנו אז חברי הכנסת אהרן אבו־חצירא, שולמית אלוני, יוסי ביילין, מיכאל בר־זהר, אלי דיין, צחי הנגבי, יצחק לוי, דוד ליבאי, עוזי לנדאו, מוחמד נפעא, יוסף עזרן, משה זאב פלדמן, יואש צידון, חיים קורפו, אברהם רביץ, אמנון רובינשטיין, ראובן ריבלין, משה שחל ושמעון שטרית.


בתזמון מיוחד במינו נוצר בה צוות מוביל, שהבין את גודל השעה, את ההזדמנות ההיסטורית וכן את תפקידה המרכזי של הוועדה במלאכת החקיקה. ראש החץ הזה כלל את פרופ' אמנון רובינשטיין, הרב יצחק לוי, פרופ' דוד ליבאי, שולמית אלוני ויואש צידון - ואנוכי כיו"ר הוועדה. ייצגנו את סיעות שינוי, המפד"ל, צומת, רצ, העבודה והליכוד - ולמעשה את מרבית הקשת הפוליטית.


גיבוי מיוחד לעבודתנו, בצד הארגוני, בגיוס תמיכה ציבורית וגם באשר לתכנים של החקיקה, הושיטו לנו תנועת "חוקה לישראל" בראשות פרופ' אוריאל רייכמן ופרופ' רייכמן עצמו.


איש לא דרש מאיתנו, בוודאי לא ראשי המפלגות, לתקן את השיטה הפוליטית, אך חלקנו את ההכרה כי נקרתה בדרכנו ההזדמנות ההיסטורית להתמודד עם חולייה של השיטה הפוליטית שהיתה נהוגה אז בישראל. בעקבות משבר, קל יותר תמיד להעביר שינויים - ואפילו מרחיקי לכת.


ואכן, מאז בשנת 1990, שלושה חודשים לאחר "התרגיל המסריח", ועד סיום כהונתה של הכנסת ה-12, העברנו שורה ארוכה של חוקים, אשר שינו את פניה של השיטה הפוליטית הישראלית. עיקריהם:


▪ חוק יסוד: הממשלה המורחב, שכלל את עקרון הבחירה הישירה של ראש הממשלה.


▪ מיגור תופעת הכלנתריזם (העריקה של חברי כנסת אל שורות המחנה היריב תמורת טובות הנאה אישיות), באמצעות ביטול היכולת ליהנות מטובות הנאה אלה.


▪ העלאת אחוז חסימה.


▪ חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו.


▪ חוק יסוד: חופש העיסוק.


▪ עיגון בחוק של העיקרון המאפשר להפיל ממשלה רק ברוב מוחלט של חברי הכנסת.


▪ חובת חשיפה של הסכמים קואליציוניים שנעשו קודם הבחירות.


▪ הגשת חוק המפלגות, הקובע כי רק מפלגה רשומה זכאית להגיש רשימת מועמדים לכנסת.


▪ איסור על פעילות מפלגתית של עובדי מדינה החברים בגופים הבוחרים של המפלגות.


▪ איסור שימוש בקמעות ובהשבעות כדרך לשכנוע מצביעים.


לצד כל אלה קידמנו שורת שינויים חשובים נוספים, כגון הגדרת סמכות הממשלה להתקין תקנות שעת חירום, הסמכות להכריז מלחמה והגדרת יחסי הכנסת והממשלה.


מאז ועד כתיבת שורות אלה נעשו שינויים בחלק מהרפורמות שלנו. השינוי הבולט ביותר היה ביטול עקרון הבחירה הישירה של ראש הממשלה, לאחר שלושה סיבובי בחירות של בחירה ישירה. בימים אלה, אחרי ארבע מערכות בחירות בתוך שנתיים, תמרונים קואליציוניים, שנתיים של היעדר תקציב מדינה, הקפאת רפורמות ומאבקים קשים על ערכיה הבסיסיים של המדינה, אנו חווים את התוצאות המרות של ביטול הבחירה הישירה. אכן הוקמה ממשלת שינוי, עם קואליציה רחבה של שמאל עד ימין, אך היא מתקיימת (נכון לרגע זה) בדוחק קואליציוני מדאיג.


עם זאת, עקרונות היסוד של הרפורמה המקיפה שיזמנו וקידמנו לפני שלושה עשורים ויותר - נשמרים כולם.


ידידי עו"ד שלומי לויה ואני החלטנו לשתף פעולה במטרה להציג במרוכז את השינויים החשובים שהתחוללו משנת 1990 ועד 2022 - מה קדם להם, מה מהותם ומה השתנה בחוקים במרוצת שנים אלו.


אוריאל לין


בחירה ישירה


מי אמור לבחור את ראש הממשלה: חברי הכנסת או כלל בעלי זכות הבחירה?


מאז הבחירות לאסיפה המכוננת, ב-25 בינואר 1949, הבחירות בישראל הן בחירות כלליות, ארציות, ישירות, שוות, חשאיות ויחסיות. עקרונות השיטה מנויים בסעיף 4 לחוק יסוד: הכנסת,1 המפרש את ששת העקרונות הללו:


▪ כלליות - לכל אזרח ישראלי שמלאו לו 18 שנה מוקנית הזכות לבחור, ולכל אזרח ישראלי בן 21 יש זכות להיבחר. חוק היסוד נותן למחוקק סמכות לשלול את זכות הבחירה במקרים מסוימים (למשל, שלילת אזרחות בשל "הפרת אמונים למדינת ישראל", מעשה טרור, בגידה או ריגול חמור, קבלת אזרחות או מעמד של תושב קבע בארץ אויב וכן עילות נוספות המפורטות בחוק האזרחות, תשי"ב-1952).2 הכנסת לא השתמשה עד כה מעולם בסמכות הכללית שהעניק לה חוק היסוד לשלול את זכות הבחירה, ועדיין לא חוקק חוק ספציפי הקובע מהם הקריטריונים או העילות לשלילת זכות זו.


▪ ארציות - מדינת ישראל כולה היא אזור בחירה אחד.


▪ ישירות - הכנסת נבחרת במישרין ולא באמצעות גוף של בוחרים (כגון חבר האלקטורים בארצות הברית).


▪ שוות - לקולותיהם של כל המצביעים יש משקל זהה.


▪ חשאיות - הבוחר עומד לבדו מול ארגז הפתקים, מאחורי פרגוד. אף לא אחד רואה איזה פתק הוא הכניס למעטפה ושלשל לקלפי.


▪ יחסיות - כל רשימת מועמדים זוכה אחרי הבחירות במספר מנדטים אשר הולם באופן יחסי את מספר הקולות שקיבלה בכלל הקלפיות, ובלבד שחלפה מעל משוכת אחוז החסימה.


האסיפה המכוננת הפכה לכנסת יומיים לאחר שהושבעה, ומאז ועד היום שואפים בישראל לשנות את שיטת הבחירות - לשיטת בחירות אזורית. עד היום זה לא צלח.


אפילו ראש הממשלה הראשון, דוד בן־גוריון, למרות שמפא"י קיבלה 40-47 מנדטים בחמש מערכות הבחירות שבהן הוא הנהיג אותה ואת המדינה, ביקש לאמץ שיטת בחירות אזורית בדומה לבריטניה, והסביר:3


אנו רוצים במשטר בחירות אזורי שיבטיח מקסימום ליכוד בעם ומקסימום אחריות בממשלה ובאופוזיציה. אנו מתנגדים לבחירות יחסיות המרבות פיצול, פירוד וחוסר אחריות בסיעות קטנות בין שהן בקואליציה בין שהן באופוזיציה.


בתקופת ממשלת האחדות הראשונה, 1984-1988, נעשה ניסיון אמיתי, שאותו הובילה ועדת חוקה, חוק ומשפט, לעבור לשיטה משולבת, בדומה לשיטה הנוהגת בגרמניה - שבה חצי מחברי הפרלמנט נבחרים באזורים והחצי השני באמצעות רשימות ארציות.


מובילי דרך נוספים הציבו את שינוי שיטת הבחירות בראש מעייניהם, וביניהם ח"כ גד יעקבי, שר הכלכלה והתחבורה לשעבר ממפלגת העבודה. לאחר הקמת ממשלת האחדות הלאומית, ב-1988, הסכימו שתי המפלגות הגדולות, הליכוד והעבודה, להקים ועדת עשרה, חמישה מכל צד, בראשות יעקבי, שתמליץ על שינוי השיטה.


כל הניסיונות כשלו, וזאת משתי סיבות עיקריות: האחת - חששן של מפלגות קטנות ובינוניות להיעלם ממפת הכנסת. והשנייה - התנגדות בתוך המפלגות הגדולות. כך, למשל, ב-1988: לאחר שוועדת העשרה הגישה את המלצותיה, ואף שחמישה מבכירי המפלגה היו חברים בוועדה זו, הליכוד הקים באקט ציני ועדה פנימית לבדיקת ההמלצות.


אפשר בהחלט להבין את עמדתן של המפלגות הקטנות והבינוניות. נציגות בכנסת פירושה כוח, ובשיטה הקיימת גם סיעה קטנה יכולה לחבור לקואליציה תמורת כמה משרדי ממשלה. שיטת הבחירות האזורית־רובית משמידה מפלגות קטנות ובינוניות, ומייצרת מפה פוליטית שבה קיימות רק שתיים־שלוש מפלגות.


קשה יותר להבין את ההתנגדות בתוך המפלגות הגדולות.


התרגיל המסריח והכלנתריזם
ניתן לומר כי השיטה הדמוקרטית הנוהגת בישראל קרסה במרס 1990, במה שנכנס לספרי ההיסטוריה של ישראל בתור "התרגיל המסריח" - אותו מונח שטבע יצחק רבין בביקורת על חברו/יריבו במפלגה, שמעון פרס.


בניגוד להסכם כתוב, שעמד ביסוד הקמת ממשלת האחדות השנייה ב-1988, וקבע כי אם תופל ממשלת האחדות הלאומית אף צד לא ינסה להקים ממשלה אחרת תחתיה, פעל פרס להפלת ממשלת האחדות בתמיכת ש"ס, שהיתה אז תנועה חדשה. במקום ללכת לבחירות חדשות, הוא חתר בכל כוחו להקים ממשלה בראשותו ללא בחירות.


האירוע הזה חשף את שיטת הבחירות הישראלית בכל חולשתה. גוש העבודה וגוש הליכוד היו כמעט שווים בגודלם. אף לא אחד מהגושים יכול היה לגייס רוב מוחלט בכנסת, ובנקודת השוויון הזו החלה להתפתח במלוא עוצמתה תופעת הכלנתריזם, שעליה אנו עומדים בפרק מיוחד, שם גם נעמוד על מקור התופעה ומי האיש שעל שמו נטבע המונח. במשפט אחד, מדובר במתן הטבות תמורת תמיכה פוליטית.


אבל אנחנו קופצים קדימה, לשלב שבו הופלה לראשונה ממשלה בהצעת אי־אמון. ההכרעה בשאלה מי יצליח להרכיב ממשלה, העבודה או הליכוד, היתה מותנית בשאלה איזו מפלגה תצליח לגייס חברי כנסת מהמחנה הנגדי תמורת טובות הנאה אישיות. השגת השלטון כבר לא היתה פרי של הכרעה דמוקרטית, אלא מידת ההצלחה במתן שוחד פוליטי.


החלה בכך מפלגת העבודה, כאשר הצליחה לגייס בהסכם כתוב שר בכיר לשעבר מהמפלגה הליברלית, אברהם שריר, ומכאן נפרצו הסכרים. הכלנתריזם גאה ושבר שיאים. הציבור הוכה בהלם וחש מיאוס מהפוליטיקה ובעיקר מהפוליטיקאים. בהמשך ישיר קמה תנועה ציבורית רחבה ורבת עוצמה, שדרשה לשנות את שיטת הבחירות לכנסת.


על רקע כל אלה, ובידיעה ברורה שלא ניתן לשנות את שיטת הבחירות היחסית, נולדה היוזמה לבחור ישירות את ראש הממשלה. היא סומנה כאלטרנטיבה הריאלית היחידה.


מדוע לא ניתן לשנות את שיטת הבחירות הקיימת?
בראש ובראשונה בשל ההתנגדות של המפלגות הקטנות, ובראשן המפלגות הדתיות. חששן הגדול של מפלגות אלה הוא שמעבר לשיטת בחירות אזורית יפגע בייצוג שלהן בכנסת. יהיה עליהן לפנות לקהל רחב יותר מאשר ציבור הבוחרים המובהק שלהן, ולא בטוח שהציבור המורחב הזה יזדהה עם המסרים והאמונות שהמפלגות הללו מייצגות. רק לשם ההמחשה, הסיכוי שבירושלים ייבחר נציג של מרצ דומה לסיכוי שבתל אביב ייבחר נציג של "אגודת ישראל" או ש"ס.


מדובר אמנם במפלגות קטנות, שאינן מהוות רוב בכנסת, ואם המפלגות הגדולות יותר היו מעוניינות באמת לשנות את המצב, ולהעביר את ישראל לשיטת בחירות יחסית, היה נמצא הרוב הדרוש לכך, אבל המפלגות הגדולות חוששות להסתכסך עם המפלגות הקטנות, שהגדולות תלויות בהן להקמת הקואליציות.


חוק יסוד: הממשלה
בחירה ישירה הוערכה בתחילת שנות ה-90 כאפשרות הריאלית היחידה לשינוי שיטת הבחירות, אך כאשר הוגשה לכנסת הצעת חוק יסוד: הממשלה, היא זעזעה את אמות הסיפים. מדובר היה בהצעת חוק שאמורה לשנות את כוחן היחסי של כל המפלגות. רפורמה שאת תוצאותיה מי ישורן.


מפלגות חששו שיאבדו קולות בוחרים, ופרשנים הסבירו כי מי שיצביעו עבור ראש הממשלה יצביעו גם עבור מפלגתו (זה לא קרה). מנגד, היו אחרים שטענו בדיוק ההיפך, והסבירו שההצבעה הכפולה תוביל לפיצול במפה הפוליטית: לאחר שהבוחר הצביע עבור ראש ממשלה כלבבו, הוא יהיה חופשי להצביע עבור המפלגה הקרובה ביותר ללבו (גם זה לא קרה).


בסופו של יום, חוק יסוד: הממשלה שנולד ב-1992 נודע בכינוי חוק הבחירה הישירה, אף שרכיב הבחירה הישירה הוא רק רכיב אחד בתוכו.


הרכבת יצאה לדרך כבר ב-1984:


עם הקמתה של ממשלת האחדות הלאומית הסכימו ראשי הליכוד והמערך על הקמת ועדת שרים שתבחן חלופות לשינוי שיטת הבחירה, ולראשה מונה השר גד יעקבי (מערך). שתי המפלגות הגדולות הסכימו עקרונית כי יש לשנות את שיטת הבחירה.


השיטה שגובשה היתה שיטה יחסית־אזורית עם אזורים רב־נציגיים, ועוצמתו של כל אזור בחירה תוכננה להיות ארבעה־חמישה נציגים. כיוון שלא חלה התקדמות נוספת בדיוני הוועדה, המליץ יעקבי לעמיתיו בכנסת להגיש הצעות חוק פרטיות לשינויים בשיטה.


חמש שנים מאוחר יותר, במאי 1989, המליצה הוועדה על מעבר לשיטה, שבה מחצית חברי הכנסת ייבחרו בשיטה יחסית־ארצית, והמחצית האחרת - בשיטה אישית־אזורית. ואולם גם אז לא הצליחו שתי המפלגות להגיע להסכמה, בגלל חישובים אינטרסנטיים צרים, וההמלצה לא קודמה.4


הסביר גם ח"כ אוריאל לין, בהתייחסו להמלצות ועדת יעקבי:5


האמת, רצינו לשנות גם את שיטת הבחירות לכנסת, אבל לא הצלחנו. אי־אפשר היה להשיג רוב בכנסת לשינוי שיטת הבחירות. התוכנית שלנו היתה לעבור לשיטה אזורית מעורבת עם השיטה היחסית. כלומר, ש-50% מהח"כים ייבחרו בבחירות אזוריות והחצי השני בבחירות יחסיות, זהות לאלה של היום. אבל זה לא עבר. כתוצאה מהכישלון הזה נאלצנו לעבור למה שהיה ברור לנו שהוא בעדיפות שנייה: בחירה ישירה של ראש הממשלה. (ההדגשה לא במקור)


אם לשינוי שיטת הבחירות לכנסת לא היתה היתכנות פוליטית, הרי שהבחירה הישירה של ראש הממשלה היתה מהלך חסר תקדים, ועמדה בניגוד מוחלט לשיטת המשא ומתן הקואליציוני המקובלת בישראל. למרות קשיים ואילוצים אינספור, ועל אף חוסר האמונה שהחוק יושלם אי־פעם, הצליחה ועדת חוקה חוק ומשפט, בניווטו של יו"ר הוועדה, אוריאל לין, להעביר את החוק.


לראשונה בתולדות המדינה שונתה שיטת הממשל. אזרחי ישראל יצביעו בשני פתקים: פתק אחד עבור מפלגה, כפי שהיה מקום המדינה, ופתק שני עבור המועמד המועדף לראשות הממשלה. ראש הממשלה ייבחר ישירות על ידי הריבון, הוא העם. הכנסת לא תקבע עוד את זהותו של ראש הממשלה, אך תאשר את הרכב הממשלה.


הנחת המוצא של מחוקקי חוק הבחירה הישירה היתה כי ברגע שתיקבע זהות ראש הממשלה בבחירות ישירות, ישירות על ידי העם, קל יהיה לו להקים קואליציה. הלוא רבות הן המפלגות הרוצות ליהנות ממנעמי השלטון.


ההליך שהיה קיים עד אז - הליכה לנשיא, המלצות של המפלגות על מועמד לראשות הממשלה והחלטה של הנשיא על מי להטיל את הרכבת הממשלה - נחסך. את המועמד יבחר הציבור באופן ישיר.


אחת הטענות נגד הבחירה הישירה היתה כי היא תוליד כנסת לעומתית לממשלה. כדי למנוע זאת החליטו יוזמי החוק כי הלגיטימיות של הממשלה שתוקם מחייבת את אישור הכנסת, וייתכן כי בנקודה זו הם טעו טעות גדולה.


הנחת המוצא, שלפיה בחירה ישירה בראש הממשלה תוביל בקלות יחסית להרכבת ממשלה, למרות שנדרש אישור של הכנסת, עמדה במבחן המציאות. כל שלושת ראשי הממשלה שנבחרו בבחירה ישירה - נתניהו (ב-1996), ברק ושרון - הצליחו להרכיב ממשלה. נתניהו ושרון עשו זאת גם כאשר סיעתם לא היתה הסיעה הגדולה ביותר בכנסת. שרון הגדיל לעשות אחרי ניצחונו על אהוד ברק בבחירות המיוחדות, ללא בחירות לכנסת, והרכיב ממשלה אף כי סיעת הליכוד מנתה 19 חברי כנסת בלבד.


הבחירה הישירה של ראש הממשלה שאפה לצמצם את כוחן המופרז של המפלגות הקטנות, הזוכות בכוח שלטוני שעולה על כוחן היחסי בהיותן לשון מאזניים, ומכתיבות, הלכה למעשה, מי יהיה ראש הממשלה וגם רבים מקווי היסוד שלה. ההנחה היתה שהעברת הבחירה בראש הממשלה ישירות לעם תבטל את הכוח הזה, שנראה לא פעם כסחטנות פוליטית.


נימוק אחר אמר כי הממשלה תהיה יציבה יותר ומעמדו של ראש הממשלה יהיה חזק יותר, שכן הוא יינק את סמכותו ישירות מהעם.


*המשך הפרק בספר המלא*