פתח דבר מאת מויה
"אהבתי לכוכבים היתה עמוקה מכדי לפחד מהלילה."
השורה האחרונה הזאת מהשיר של שרה ויליאמס, "The Old Astronomer to his Pupil" ("האסטרונום הזקן לתלמידו") היתה פעמים רבות מעין מנטרה עבורי. ולא רק מפני שהיא גורמת לי להישמע כמו מתבודדת ויקטוריאנית מפחידה.
אינני זוכרת איך זה קרה, אבל כילדה צעירה נכנס למוחי הרעיון שהשמש והירח היו הורי השמימיים. דמיינתי שהם שומרים עלי, ואני ממש דיברתי איתם, סיפרתי להם מה למדתי בבית הספר ואיזה מין חברים היו לי (מפני שהחברים האלה, כפי שגיליתי להפתעתי, בכלל לא דיברו עם הירח ועם השמש, אז מישהו צריך היה לספר לאמא ולאבא השמימיים שלנו מה קורה). כאשר הורי הארציים התחילו להתווכח בלילות, בכיתי באוזניה של אמי השמימית. וכאשר אבי הביולוגי הפסיק לבוא כשהיה זה תורו לקחת אותי לביתו,א מוח הילדה הקטנה שלי החליט להאשים בכך גם את השמש. עד היום אני לא אוהבת את לוס אנג'לס כי יש בה יותר מדי שמש.
אמי הארצית התאהבה במישהו חדש ועברנו מהדירה הקטנה שלנו בפיטסברג למקום המוזר ביותר שיכולתי לדמיין: לבקתה עשויה קורות עץ, בלי מים זורמים, בלב היערות, כה קרוב לגבול של מערב וירג'יניה עד כי היה עלי לחצות את גבול המדינה כדי להגיע לחנות הספרים הקרובה ביותר. היער היה מגרש המשחקים הטוב ביותר שילדה יחידהב יכלה להשתוקק לו, מרחב להמציא בו מסעות חקר נועזים, לחפש בו טבעות של פיות, או למצוא את הענף המושלם לשימוש כמקל קרב בקרבות המדומים שניהלתי עם אבי הארצי החדש. אבל הקהילה שחיה סביב היער ההוא, מלאה אנשים שמעולם לא ראו אדם שחור אלא רק בטלוויזיה, כנראה לא היתה מקום המגורים שהייתי בוחרת לעצמי אילו אמי שאלה אותי לדעתי.
מהסיבה הזאת, ומעוד סיבות רבות אחרות (נסו אתן לקבל מחזור בגיל עשר כאשר אין לכן מקלחת בבית), המשכתי לחפש ניחומים אצל הירח במשך רוב שנות ההתבגרות שלי. התפתחה בי אהבה גדולה לשעות הלילה, זמן של שקט, של סודות ושל שלווה. בכך שהצגתי את עצמי כיצור של הלילה, ביססתי את מקומי הנחשק בתור הילדה המוזרה. כאילו לא די בכך שהייתי האדם החכם ביותר, וגם השחור ביותר בבית הספר הכפרי הקטן שלי, כדי להדגיש את היותי שונה מכולם. זו אינה התייהרות ריקה; נבחרתי כתלמידה המיוחדת ביותר, והייתי מצטיינת המחזור שלי בקלות, אחרי שקפצתי כיתה מ־ט' ישר ל־י"א. למרות זאת, אנשים אמרו שהתקבלתי לקולג' רק הודות לאפליה מתקנת.
אל תבינו אותי לא נכון, רוב האנשים שהייתי בקשר איתם היו נעימים מאוד, ואני עדיין אסירת תודה על החוויות שהתנסיתי בהן ועל הקשרים שקשרתי, אשר אפשרו לי לחוש אמפתיה כלפי אותו חלק של הארץ שמרגיש, בצדק, כי מעמד האליטות האינטלקטואליות מתעלם ממנו; אותו מעמד שקרעתי את התחת כדי לחדור אליו. למדתי שיעורים רבי ערך בארץ מכרות הפחם, למשל לחטוב בולי עץ לאח, לעשות ריכוך עמוק לשיער כשכל מה שהיה לי זה דלי מים וספל, להסתכל אל מעבר להבדלים הבולטים לעין ולמצוא מכנה משותף. אבל בשלב מוקדם מאוד למדתי גם שחיי יהיו טובים יותר אם אחלץ את עצמי משם מהר ככל האפשר. למזלי הרב, פקידי הקבלה בהרווארד דווקא חיבבו נערות מוזרות, מבריקות, שחורות, יותר מרבים מבניהם של כורי הפחם.
אף על פי שתמיד הרגשתי שהכי טוב לי בלילה וחייתי במקום שהתברך במראה יפהפה של הכוכבים, לא התעניינתי בלימוד אקדמי של החלל עד שהגעתי לקולג'. אהבתי את האסתטיקה של מראה השמים, זה הכול. אבל לא נדרש ממני זמן רב עד שהתאהבתי בטבעה הלוגי של האסטרונומיה, המבוסס על נתונים. בקיץ שאחרי שנה ב' ערכתי מחקר כמתלמדת שבמהלכו ביליתי שעות בניתוח נתונים שהוצגו בקוביות בעלות חמישה ממדים, כדי למדוד את התכונות של גלקסיה מרוחקת, יוצרת כוכבים, שכיניתי בשם רוזי. השקיעה לעומק האסטרופיזיקה גרמה לי לחוש שאני לומדת לדבר עם החלל בדרך חדשה לחלוטין, כזו שאפשרה לי להקשיב קצת יותר למה שהיקום אומר, במקום להמציא תגובות בראשי. למדתי את שפתם של הכבידה, של קרניים קוסמיות ושל היתוך גרעיני. מצוידת במילון החדש שלי, יצאתי לחקור היבטים רבים ככל האפשר של החלל: היווצרות כוכבים, קרינת הרקע הקוסמית של מיקרו־גלים, קרני X שנפלטות מקְוַואזַרים מרוחקים,ג אפיון של פלנטות חיצוניות החגות סביב כוכבים מחוץ למערכת השמש, דינמיקה של כוכבים, והאבולוציה הכימית של גלקסיות.
בה בעת, בשל אהבתי למיתולוגיה, למדתי על אודות הסיפורים שתרבויות השתמשו בהם כאמצעי לבדר אנשים, לחנך אותם ולהסביר להם דברים. מעשיות על פֵיות שימשו לבילוי זמן סביב המדורה בשעת לילה, משלים העבירו את ערכי הקהילה לדור הבא, ומיתוסים סייעו למצוא פשר בעולם שמסביב. הבנתי כי כמו התערובת יוצאת הדופן שהיא הרקע למוצאי, כך גם המדע והמיתוסים אינם סותרים זה את זה כפי שהם נראים במבט שטחי. שני אלה הם כלים שאנו בני האדם משתמשים בהם כדי להבין איך אנחנו משתלבים בתוך היקום. ולאחר שהקדשתי כמעט עשר שנים ללימוד הפיזיקה של החלל, חמש מהן במסגרת לימודים לתואר דוקטור שהיו מקור השראה לשלושה קעקועים שנעשו מתוך לחץ נפשי ולכמה סבבים של טיפול, הפרספקטיבה שלי על כל דבר ועל כל הדברים התרחבה בצורה מאירת עיניים להפליא. אני מרגישה מחוברת יותר לאנשים ולטבע, ונוח לי יותר עם מקומי בין כל אלה.
אסטרונאוטים מרגישים אותו שינוי פרספקטיבה כאשר הם מתבוננים בכדור הארץ ממקומם במסלול ההקפה שלו, מפני שכאשר נמצאים בחלל, אי־אפשר לראות את הגבולות המדומיינים שמפרידים בינינו. מי שנמצא שם רואה עד כמה שברירית היא האקוסיסטמה המורכבת, עתירת הקשרים הפנימיים, שהיא הבית שלנו; והקטטות האנושיות הקטנוניות שלנו נראות פעוטות ומיותרות. הפילוסוף פרנק וייט (White) קרא לתמורה הקוגניטיבית מְשַנַת החיים הזאת אפקט מבט־העל, ותמיד חשבתי שכדור הארץ יהיה מקום נעים הרבה יותר לחיות בו לכולנו אם כל אחד מאיתנו היה זוכה להתנסות בה ולו לרגע.
אם להיות ריאליסטיים, לא כולנו נגיע לשם באמצעות ביקור בחלל. יש אנשים שמגיעים לנקודה הזאת באמצעות אמונה או מדיטציה או סמים. אני הגעתי לשם באמצעות המדע, בכך שהקדשתי זמן רב במידה בלתי נתפסת להסתכלות על כדור הארץ, על מערכת השמש שלנו ועל שביל החלב בתור החלקים הקטנים שהם מתוך השלם אדיר הממדים. אוקיי, אולי היו שם גם קצת סמים, אבל בעיקר זה היה בגלל האופן שבו המדע התערבב בנפש האמן העדינה שלי.
עכשיו, כשאני יודעת לדבר בשפתו, אני שבויה באהבה לשעת הלילה יותר מכפי שהייתי אי־פעם. זאת הסיבה לכך שחשתי שאני זוכה בכבוד גדול כאשר שביל החלב, הגלקסיה שלנו בכבודה ובעצמה, בחרה בי למסור את סיפורה. אני מקווה שבסופו תחבבו את הכוכבים ואת הגלקסיה שיצרה אותם עד כי גם אתם תתחילו לשמוע את מה שאומר הלילה.
הערות:
א אל דאגה, פתרנו את זה מזמן.
ב יש לי כמה אחים למחצה מנישואיו השניים של אבי הביולוגי, אבל לא גדלתי איתם מהסיבות שפורטו בפסקה הקודמת.
ג קוואזר (quasar) - גוף גלקטי דמוי כוכב הפולט קרינת אור בעוצמה חזקה במיוחד. (המתרגמת)
פרק ראשון
אני היא גלקסיית שביל החלב
הסתכלו סביבכם, בני אדם. מה אתם רואים?
בעצם, אל תענו לי. למה לי לטרוח להקשיב לכם, כשאני יודעת שממילא תטעו? אתם תתחילו לתת שמות לעצמים ולמקומות, אבל הכיסא הזה שאתם יושבים עליו איננו רק כיסא. הספר שאתם מחזיקים אינו רק ספר. אפילו הפלנטה שהמין שלכם עומד להחריב אותה איננה רק פלנטה. הם כולם אני.
כל דבר שראיתם אי־פעם או שנגעתם בו אי־פעם הוא חלק ממני. כן, גם אתם, חיה יהירה, מלוכלכת שכמוכם.
אני יצרתי את כל זה. לא בכוונה כמובן. אין לי צורך בכיסאות, ובאמת לא אכפת לי בכלל אם אחד העולמות שלי מייצר או לא מייצר חיים, בעיקר חיים מסוג כזה, שהוא בררן כל כך לגבי השאלה איפה הוא יושב. אתם, בני האדם, פשוט הופעתם לפתע במילניום כלשהו, ואחר כך נדרשו לי עוד כמה אלפי שנים עד שבכלל הבחנתי בכם. אני חושבת שבכמה מובנים אני שמחה על כך. (אבל אם מישהו אחר ישאל אותי אי־פעם, אכחיש בתוקף שאני חשה חיבה כלשהי למין שלכם, העשוי בשר ודם.)
לפני שנתקדם יותר מדי, הרשו לי להציג את עצמי. אני גלקסיית שביל החלב, שהיא ביתם של יותר מ־100 מיליארד כוכבים (ואתם עדיין חושבים שזה שלכם מיוחד במידה שמצדיקה לתת לו שם משלו) ו־50 אוּנְדֶסִיליון1 (זה חמש ואחריו שלושים ושבעה אפסים) טונות של גז ביניהם. אני חלל; אני עשויה חלל; ואני מוקפת בחלל. אני אחת הגלקסיות הגדולות ביותר החיות בסביבתכם.
אם יש לכם ולו רק מעט מהסקרנות הדרושה כדי להשתקע בספר הזה, ייתכן שתחשבו, "איך הגלקסיה יכולה לדבר?" ובכן, בגלל החיים הקצרים שלכם, מובן שאין לכם הזמן הדרוש כדי שאוכל ללמד אתכם כל מה שנדרש לדעת על פיזיקה תיאורטית ועל אסכולות של תודעה, אבל אני יכולה לספר לכם על תיאוריה אחת או שתיים שעשויות לענות על שאלתכם.
כמה מהפיזיקאים האנושיים שלכם חזו את מה שהם סבורים שהיא תוצאה אבסורדית של החוק השני של התרמודינמיקה, האומר כי האנטרופיה של מערכת סגורה תמיד גְדֵלָה. במילים אחרות, היקום בכללותו מתקדם תמיד לעבר אי־סדר מרבי, או כאוס. אבל איך ייתכן שזה נכון, אם היקום שלנו נראה מאורגן כל כך? הסבר אפשרי אחד שהפיזיקאים הבינו כעבור זמן שהוא שגוי (זה יהפוך למגמה שכיחה), אומר כי היקום כפי שאנו רואים אותו הוא פשוט מצב מוצלח במיוחד, אבל מקרי לגמרי, של התפלגות החומר בו. התוצאה הקיצונית של ההסבר הזה היתה שככל שהאנטרופיה גדלה וככל שהופיעו תנודות אקראיות רבות יותר, חלק מאותו חומר קיבל את הצורה של מוחות אנושיים,2 או לכל הפחות רשת דומה של תאי חשיבה. הפיזיקאים שלכם חשבו שהרעיון הזה מגוחך, אבל בקרוב תראו כי יש ביקום המון תנודות אקראיות למראית עין. ואם החומר יכול להתחבר וליצור מערכות דמויות מוח בפלנטה הקטנה שלכם, למה שלא יעשה אותו הדבר במקומות אחרים?
בנפרד מהשאלה הזאת, הפילוסופים שלכם קבעו כי תודעה אינה איכות פנימית הטבועה בבני אדם, או אפילו בבעלי חיים. לשיטתם, ההכרה, או התודעה או התחושה המודעת או איך שתקראו לזה, נובעת מאופן התפקוד של מערכת, ואינה תוצאה של מה שהיא עשויה ממנו. כמה מהפילוסופים שלכם אפילו מתחילים להאמין כי ההכרה היא איכות פנימית הטבועה ביקום, משהו שמצוי בכמויות שונות בכל כמות של חומר. במילים אחרות, אני יכולה לחשוב ולתקשר גם אם אין לי מה שבעיניכם הוא מוח. לכן, אם נדמה לכם שאני דומה במשהו למישהו כמוכם, תשכחו מזה מיד! זה מעליב, והחשיבה שלכם - הממוקדת באנושיות - רק תקשה עליכם להבין את כל מה שאני מתכוונת להואיל בטובי ללמד אתכם.
אם השאלה שלכם היתה יותר בכיוון, "איך גלקסיית שביל החלב יכולה לדבר אלי," אז ברצינות, לא באמת קשה ללמוד את שפת בני האדם. אתם יצורים פשוטים כל כך.
עכשיו, אחרי שהורדנו מהשולחן את השאלות הצפויות, אתם בוודאי תוהים למה אני - הגלקסיה הגדולה ביותר מאז ומעולם, שבכלל לא רצתה שבני אדם יתקיימו - בחרה ליצור קשר איתכם.
בין שזה מוצא חן בעיני ובין שלא, החיים שלנו ארוגים אלה באלה. הקיום שלי חשוב לכם הרבה יותר מכפי שהקיום שלכם חשוב לי, כמובן, אבל במרוצת הזמן המין שלכם הצליח להראות שאינכם חסרי ערך לגמרי. (תצטרכו לסלוח לי אם לא תמיד אנסח את דברי בדרך הנעימה ביותר; המושג של נימוסים טובים באופן שבו אתם מיישמים אותם הוא די חדש לי. חוץ מזה, אתם תמותו בקרוב, אז למה צריך להיות אכפת לי אם אני פוגעת ברגשות העדינים שלכם?)
נסו להבין, ככל הידוע לי, אני בת יותר מ־13 מיליארד שנים במונחי הכדור שלכם. הסיפור של לידתי המפוארת יסופר בהמשך; כל שאתם צריכים לדעת עכשיו היא העובדה שאני זקנה כמעט כמו הזמן עצמו. אם להשתמש בהשוואה מהסוג שאתם מחבבים כל כך - גם אם זה אפילו לא מתקרב לתיאור מספק של גילי - אני זקנה לאין ערוך יותר מכדור המים ועפר שאתם חיים עליו. אני כבר הייתי כאן כאשר האטומים הבודדים המרכיבים את העפר שלכם נוצרו במרחק של מיליארדי שנות אור מהמקום שבו הם נמצאים עכשיו. במשך רוב הזמן הזה השתעממתי נורא, וגם הייתי בודדה - אף שזה לא ייראה לכם כך.
אם שמעתם עלי משהו, בכלל, אתם כנראה חושבים שחיי אמורים להיות מלאי זוהר וגדושים במשימות חשובות מאוד ומספקות להפליא. ליצור את כל הכוכבים האלה, לבנות את כל הפלנטות, לעצב את עצם תמציתו של היקום כרצוני, כחומר ביד היוצר שהוא אני... כן, זה היה ריגוש אדיר. במשך אי־אלו מיליארדי שנים.
יש רק מספר מוגבל של צירופים מושלמים של כוכבים, פלנטות וירחים שגלקסיה יכולה להרכיב, לכן התחלתי לייצר צירופים לא מושלמים. עשיתי כל מיני ניסויים עד שבראתי משהו שהיה מעין כוכב, וגם משהו שהיה מעין פלנטה, אבל בסופו של דבר לא הצליח להיות אף אחד מאלה.3 גרמתי להם להטיח חורים שחורים זה בזה עד שהפסקתי לחוש באדוות שהתפשטו מהם. בניתי פלנטות שנעו במסלולים ספירליים שידעתי מראש כי יסתיימו בכך שהן יתנגשו בכוכבים שלהן, או יעופו הרחק אל מחוץ למערכות שלהן. "יופיטרים לוהטים"4 החגים במסלול קרוב להפתיע לכוכבים שלהם?ד כן, זה היה רק ניסוי אחד שעשיתי דרך אגב, ועכשיו יש כאלה בכל מקום. בוקר טוב, אסטרונומים.
כנראה לא תדעו מה לומר על זה, אבל אפילו היכולת הזאת, להיות הטוב ביותר במשהו, עלולה להימאס כעבור זמן מה. לכן כאשר הכאוס היפהפה שבראתי הפסיק לרגש אותי, שמתי את הכול על טייס אוטומטי. בגלל זה נעשיתי הרבה פחות פעילה ב־9 מיליארד השנים האחרונות. האסטרונומים שלכם שמו לב לכך שהאטתי את קצב ייצור הכוכבים באותה תקופה, אבל כולם ייחסו את זה להתמעטות בגז זמין לייצור כוכבים. מבחינה טכנית הם לא טועים, אבל האם עלה בדעתם אי־פעם לשאול אותי למה איבדתי כל כך הרבה גז? איך הרגשתי באותו זמן? לא, איש מכם מעולם לא חשב לשאול אותי משהו, בכלל. זאת הבעיה.
הערות:
ד כוכבי לכת דמויי צדק (יופיטר), שחגים בקרבה מפתיעה לשמשות שלהם, ולכן שוררות בהם טמפרטורות גבוהות במיוחד, וזמן ההקפה שלהם קצר להפליא. (המתרגמת)
