"'תגידי, בעלך מרשה לך להסתובב בלילות?' שאלה זו הופנתה אלי לא אחת על ידי חברים במרכז הליכוד, בניסיוני הראשון להיבחר לכנסת ב-1988. העולם הפוליטי היה אז כולו גברי, ולא האיר פניו לנשים", כותבת לימור לבנת בספרה האוטוביוגרפי.

לבנת גברה על כל המכשולים, ונבחרה לראשונה לכנסת ב-1992. כפמיניסטית הימנית הראשונה, היא שיתפה פעולה עם יעל דיין ועם חברות כנסת מכל הסיעות, למען שוויון מגדרי.

בספרה חושפת לבנת את יחסיה לאורך השנים עם בנימין נתניהו. בבחירות 1996, בהן ניצח נתניהו את שמעון פרס על חוט השׂערה, היא מילאה תפקיד משמעותי בהשגת הניצחון כמי ששימשה יו"ר מטה ההסברה של הליכוד. היא כיהנה בממשלת נתניהו הראשונה כשרת התקשורת. לאחר מכן הגשימה שאיפה ארוכת ימים, וכיהנה בשתי ממשלותיו של אריאל שרון כשרת החינוך. ב-2009, עם שובו של נתניהו לראשות הממשלה, היא מונתה לשרת התרבות והספורט. במהלך השנים הללו ניהלה באומץ שורה ארוכה של מאבקים – מול טייקונים במשק, מול ארגוני המורים, בעולם הספורט, ומול תביעות מושחתות של חברים במרכז הליכוד, נגדן יצאה ב"נאום הג'ובים" המפורסם שלה.

ב-2015 חשה לבנת שהליכוד ונתניהו בראשו סוטים מהדרך הממלכתית שאפיינה את המפלגה ופרשה מהחיים הפוליטיים. בפברואר 2021, בעקבות "חותמת הכשרות" שנתניהו העניק לכהניסט ההומופוב איתמר בן גביר, הפסיקה את חברותה בליכוד. בשנים 2023-2022, בתקופת הניסיון להפיכה משטרית, לבנת נאמה בהפגנות וציטטה את ז'בוטינסקי ובגין, שהאמינו במערכת משפט עצמאית וחזקה.