1


הבית שלי בעתלית הוא הבית הראשון בחיים שלי שאני אוהבת. לא הבית בקומה השלישית בצפון תל־אביב, שגרתי בו מלידה עד שמלאו לי כמעט שבע־עשרה, כשאימא שלי מתה, ולא הדירה השכורה בסמטה אלמונית, ליד האריה בעל עיני האזמרגד, שגרתי בה כשלמדתי באוניברסיטה ועשיתי קריירה והתחלתי לאמץ כלבים והתאהבתי באנרי בן־לולו — רק הבית בעתלית. הספרים המפוזרים בכל מקום, הכורסה באדום וזהב, הקיר עם האוסף, הגן המצל הגדול, סשה, לב ואני, חפצים וחיים המקיימים מערכת יחסים מושלמת, שהיא נשמתו. תנועה לא זהירה תפקע את המיתרים בגרונו של נער הכנסייה ששר עכשיו קוראלים של באך ברדיו. זו הקלטה ישנה כי הילדים הלכו כבר, כאילו כושפו על ידי וירוס חלילן קטלן שנראה בהתחלה כמו שפעת קלה.


אני מתמקדת בקיר הגבישים והמאובנים על מדפי הזכוכית המוארים מלמטה. כשהוא זורח בחושך העולם נעשה שקוף ומכושף ועתיק. הקיר מספר על חיי לפני המחלה ולפני האסון עם הילד, כשלב עזב אותי לפני שחזר כשחליתי. אלה היו חיי מחקר וכנסים. בכל כנס הייתי מאתרת את החנויות הצדדיות של המינרלים והמאובנים — בטוקיו, בטרוֹנדהיים בדמדומים הקבועים של סוף הסתיו, באדמונטון בריח היבש של סערת השלג, כשאיבדתי את הדרך מאולם הכנסים למלון, ונאבקתי ברוח ברחובות הריקים הלבנים. עכשיו מצב הרוח שלי מפויס. יום מלא בעולם הסגור שלנו נגמר. אני פותחת את הקובץ של אל־מֻתַנַבּי, וקוראת את השיר היפה על בקעת בואן שעבד נתן לי:


בתי בקעת בואן הטובים בבתים


כמו עונת האביב לזמן


אבל הנער הערבי שמבקר בה


זרים פניו, ידו והלשון


גני ג'ינים, אם שלמה היה הולך בהם


היה צריך מתורגמן.


אני יודעת שהנה אני כלה, שהעולם שלנו כלה, ואף על פי כן השיר.


הלילה תם וכבר לפנות בוקר. אני ולב יוצאים מהבית. שנים־עשר קילומטרים ליום, ואנחנו משלימים מרתון בשלושה ימים וחצי. הממוצע בין מה שאני יכולה ובין מה שלב רוצה. עד לפני חצי שנה היינו קמים בארבע בבוקר כדי לשחות ולהתעמל ראשונים בקומפלקס הבריאות של הטכניון, אני מעט והוא הרבה, הכול בשביל הרגע הזה של קלילות וטוהר שאנחנו מרגישים מייד אחרי. הבריכה והמכון והטכניון נסגרו מאז מחוסר כדאיות כלכלית, כי אין כמעט סטודנטים צעירים ולמבוגרים אין חשק.


אז עכשיו, לפני ארבע בבוקר, כשהשעון של הטלפון מצלצל וסשה עומדת כבר על המיטה שלנו, עם הלשון המחוספסת שלה על העורף של לב, תמיד של לב, אני נקרעת מהחלום, ושוב לא מבינה איך זה שהיא מכשכשת בזנב הרגע, מאושרת, ובעוד דקה, כשנרדוף אחריה בחדרים כדי לחבר אליה את הרצועה, היא תחיה שוב את זוועות הילדות שעברה לפני שאספתי אותה מכווצת מכלוב בהאנגר צורח בחוות כלבי־זאב־קַו־דָּם־עבודה, כלבי עילית שנוצרו כדי לשמור, לפטרל, לגלות נסתרות, לא כדי לתקוף. הם אינם כלבי תצוגה מפוארים, וסשה היא אחת משגר פון־ראטים, אלופי עולם גרמנים ששירתו את הנאצים במחנות.


זה היה לפני שנה, כששמעון הכלב התקשר אלינו באמצע הלילה מהחווה בפרדס ליד בני ציון. שמעון לא כלב, וכינויו ניתן לו כי הוא איש ראשחזה מרוכז עם לסת קדמית, עיניים שקועות רכות, קול בס וריח קשה של בושם גברים וזיעה. הוא מאמן את הגורים מרגע שהוא מפריד אותם ברחמים גדולים מאמותיהם ועד שמולאים להם חמישה חודשים. אז מעוקרות הגורות והשגרים עוברים לקבוצות הנוער, לחיים קשוחים יותר. הטובים ממשיכים להצלה וסמים וחומרי נפץ, הבינוניים לשמירה ותקיפה, והיתר הולכים להרדמה, שלא להציף בלא־יוצלחים. הוא היה נבוך כשאמר לנו שזה קצת כמו שהיה החמש יחידות מתמטיקה־פיזיקה־מחשבים, יורד לכלכלה־משפטים־מדעי־החברה, יורד עוד לאומנות־פילוסופיה־ספרות, ובסוף — הבנים למסגרוּת והבנות למזכירות־סמינר.


הוא במקור מַסגר, אבל אין כבר בית ספר, כי כל הילדים הקטנים לא פה, וכל אחד צריך לעשות את מה שהוא עושה הכי טוב, ואוהב, וכולנו בני אדם, חוץ מהמיליארדרים בקצה האחד, והעלובים בקצה השני, והפסיכופתים בקצה השלישי. בשביל הקצוות — ויש הרבה בקצוות, מסתבר — צריך את הכלבים האלה.


ציונים כמו של סשה באינטליגנציה ומהירות ואיכות תגובה והרחה ושמיעה לא נראו שם שנים, וכולם כבר התחילו לריב עליה, אבל רק שמעון שם לב לרגישות שלה. בוקר־בוקר היא הקיאה במכלאה מהנביחות והקטטות והצעקות של המאמנים, וכל הזמן היה לה רעש אדום בראש, הוא שמע אותו, ובמשאית בדרך לשטח־אש היא הייתה אבן, והמבט ניגף באין מוצא. הם ישברו אותה כדי לבנות מחדש, ככה הם עושים, אבל זאת תישבר לתמיד, וגם הוא. חינם קחו אותה, אמר, אני אגיד שהתפגרה מדלקת, בסוף האילוף מיליון שקל לא תקנו אותה.


עכשיו אני רואה את סשה. היא עירומה ויחפה ולא יפה. היא כלבת זאב קַו דם עבודה. היא כותבת שירים בנפשה על הכלב בוץ' השכן, ועל לב, ושרה בלקיקות. אסור לפגוע בה, אני ולב ועבד לא מרשים. ואם אני אמות ולב ייסע ולא יחזור, עדיין יישארו לה עבד וספרטקוס. לרגע אני מאבדת תקווה. מה יהיה אם כולם לא יהיו.


כשהיא חגורה לב מריץ את השעון שלו שמודד מרחקים ולחצים וקצב לב וקלוריות וזמן בישראל ובאָקָדֶמְגוֹרוֹדוֹק, כי שם באָקָדֶמְגוֹרוֹדוֹק הוא עשה הכול קודם, וכאן יש לו הרגשה שגם אחרי כל השנים והמאמצים שהשקיע הוא צל, חיקוי חיוור של מה שהיה. אנחנו יוצאים מהבית בארבע, השעה הכי טרייה ביממה, כשהתכלת מעל הכרמל רק מתחילה. רק אז, כשעדיין קריר, ואני חצי מנומנמת, אני יכולה לצאת לסבל ההליכה, ולחכות לרגע שבו נחזור אל השער, ונעבור שוב בשביל שהוא מנהרת טחב ירוקה ומרשרשת, ונפתח את דלת הבית שלנו שיהיה כחול אינדיגו כהה, ואני אתקלח, ואדליק את המנורות שעל הקיר, והקלילות והטוהר יגיעו.


לפנות ערב, אפילו בימי הכימותרפיה, אנחנו יוצאים עם סשה לעוד שישה קילומטרים במסלול שצופה לבריכות המלח ולמצודה הצלבנית ולבסיס השייטת הנטוש, שכבר מוצף בחלקו, ולים. הטיילת ריקה ואנחנו יורדים יחפים אל החוף, ואוספים צדפים או בונים ארמונות בחול. חבצלות החוף עדיין גדלות שם לקראת פריחת הסתיו, ופרחי נר הלילה נפקחים לנגד עינינו. שתי רכבות משא חולפות, צפונה ודרומה, וזה טוב, כי הפסים עדיין גלויים. כי מייצאים ומייבאים, יש חיים. אני מביטה בפס המצויר על העמוד ששמו שם, שמסמן את גובה המים. העמוד הקודם כבר טבע, ונראה לי שעל העמוד החדש סומן הקו השחור גבוה יותר. הקודם, שנצבע שבוע קודם לכן, היה דק ונזל, ואילו זה עבה ומוצק. המים עולים מהר וקו החוף מתעצב מחדש.


סשה נאבקת לברוח, כמו קנרית בכלוב, במכרה, רגע לפני, והזמן הפנימי העגול שלי נפתח ומתיישר. בכוח אני ממשמעת אותו. אחרי שהשמש שוקעת אנחנו חוזרים. הבית חשוך, ואני שוב מתקלחת ומדליקה שוב את האורות, והרגע הכי טוב ביום מגיע.


לב מוותר על הרבה בשבילי. הוא עושה ספורט מילדות, ככה זה בערים ברוסיה, זו דרך חיים, ואם השעון לא יצלצל, מה שקורה יותר ויותר כי הזמן נושם, מתכווץ ומתרחב, וכבר לא מקדים בדיוק בשבע שעות את ניו יורק, אז לב יתעורר כשיתעורר, וילך לבדו מרתון שלם, ויניף ויתעמל בסלון.


כשהוא בבית הוא אוכל צהריים באחת, וישן בין שתיים ושלוש, ומנסה להיצמד לזמן השעון, כי בנאדם נברא אוֹקלידי, הוא אומר, ורק לי נדמה שיש ממד רביעי כי אני נטליה לוּבביצ'נה, אף על פי שאני קוראת לעצמי נטלי. לאימא שלי קראו אנה, לכן אני מציעה להתחיל למדוד את הזמן שלי ביחידות קריאה, ואת הזמן המשותף של שנינו במרחק הליכה, בהנחה שהקצב קבוע. הוא מסרב לעשות את זה, כמובן, וכשהוא מתעורר הוא מדבר משלוש עד חמש עם ארכיאולוגים מכל העולם, ובשישי ושבת, במקום דיבורים, הוא מתרגל צלילה לעומק בינוני עם חברים ומדריך. לב התחיל להתעניין בציוויליזציות ימיות, ועל מדף צדדי בקיר המאובנים והמינרלים שלי מוצב כד שמן מאונייה פיניקית טבועה שהדבקנו מעשרות חתיכות חרס מצופות מאובני שבלולים.


בעוד שלושה ימים הוא ייסע לאתר סיבירי לחפירות הצלה, קרוב לאָקָדֶמְגוֹרוֹדוֹק, וכשיטלפן אשמע ברקע צחוק של אישה. כשלב לא כאן אני וסשה מחכות, וזה טוב לחכות. דברים יפים קורים לי אז.


מאז שלב צולל אני מחפשת ברשת חומר על חיים בים, ומצאתי משהו על צוללנים של מים עמוקים שגילו את האֶנְגלֵר, דג קטנטן עם לסת פגומה שלא יכול לאכול, וכדי לשרוד חייב להיצמד מהר לנקבה הענקית שלו, שהיא בשבילו חוֹמה בצורה אפורה, ולהמיס אותה בנקודת העונג בעזרת אנזים שהוא מפריש ברוק, את זה הוא כן יכול, ולחדור ולהמיס תוך כדי כך גם את עצמו, ולהתמזג אל וריד השער שלה שיוצא מהלב, וזהו, מהאנגלר נשארים רק האשכים. היא אוכלת בלי עין הרע, ומעכשיו הוא יאכל אותה, וחייו יהיו היא עצמה ויֵצאו מזה אינספור ילדים, רק שבשנים האחרונות הגוף שלה מתמלא כספית נוזלית וגם המים נעשים חומציים והאנזים הולך ונעלם והזכרים מתחילים לגווע ברעב ואין ילדים ועוד מעט יישארו רק נקבות, ואחר כך גם הן לא. את זה אני מספרת ללב כשאנחנו הולכים, ומוסיפה שזו תופעה כללית. יש סוג של גמל שלמה ירוק שהנקבה שלו טורפת לזכר את המוח בשעת ההזדווגות, כי המוח מפריע לו לשחרור תקין של הזרע.


התגובה הראשונה של לב לדיווחים שלי היא שבניגוד למה שאני חושבת, והוא יודע למה הבאתי את הסיפורים האלה, האתגר הכי גדול הוא לצלול למים בינוניים, כי יש שם תרכובת של סיכונים ואלתורים עדינים של רדודים ועמוקים גם יחד. את צללת פעם לעומק בינוני? הוא שואל. צללת בכלל? כמובן, את קראת על... דמיינת ש...


בתגובה השנייה לב שואל: זה מניסיון אישי? המוח שלי הפריע? על זה אני עונה שכן, בטח, אחרת לאן הלך הילד שלנו? מההתחלה היה אצלך יותר מדי מוח.


התגובה השלישית היא שאני לגמרי אימא שלי, אנה הלובביצ'נה, זו שליטפה ואז דקרה ואז נישקה, עד שהוא נעשה מכור. אנגלרי. שלא אטעה, הוא לא פספס את האישה בולעת גבר. חוּי, שטויות, תכף אני אהיה מתוקה.


ודרך אגב, הוסיף, גם לי יש דוגמאות. האם ידעת שלקנגורית יש שלושה רחמים והיא תמיד הריונית? או אולי אחד מהם להנאה, אחד להיריון ואחד ספייר? ויש לה כיס, את יודעת? היה לך כיס? ידעת שלקנגורו יש פין מפוצל? אחד לזאת ואחד לזאת. ובכל זאת אני איתך.


אסור היה לי להתחיל איתו.


כשלב ואני נסענו בפעם הראשונה ללילה במלון "רימונים" בצפת, זה היה בתחילת סיבוב הכימו השלישי, חודשיים וחצי אחרי הניתוח, וגם הפיוס שלנו היה טרי. יצאנו בשעה מוקדמת והיה מעונן ונכנסנו לצימר באליפלט כי הרגשתי שמתחיל לעלות לי החום. נתנו לנו להיכנס לחדר אף על פי שהוא לא היה מסודר, ונשכבנו צפופים על צד מיטה אחת פרועה. החזה שלו היה שעיר ואפור וחשבתי שסקס באחת־עשרה בבוקר יהיה התחלה של שיגרה נכונה. הגופים שלנו עוד לא היו מותאמים למצב החדש, והבטתי בו בפליאה שעולה כשרואים גוף מוכר עם פגימות חדשות של קמילה. הגבות שלו הסתבכו והתחברו עוד יותר, שערות הערווה הידלדלו, הצלקת מניתוח הבקע בלטה ונעשתה ממורטטת, ונוספו לו שומות. הצלקות שחצו אותי במקום שדיים היו כואבות, טריות ואדומות בוהקות, ואמרו לי שכשיעלה החום אני חייבת לרוץ למיון. להטתי, והוא הביט בי כמו שהבטתי בו, באור. שכבנו בלי רוך, התפרקות סופית קצרצרה, ואחר כך הוא קם והגיף את הווילונות וסגר את התריסים וישנו כפיות עד הלילה. החום שלי ירד וכבר לא הגענו ל"רימונים".


יום אחרי שחזרנו הביתה מהצימר באליפלט בא ספרטקוס במונית שלו ולקח אותי לטיפול באונקולוגיה ברמב"ם. לב היה עדיין בארץ, עסוק בסידורים. לא תמיד לרמב"ם ספרטקוס לוקח אותי. לפעמים, כשאני מבקשת, אנחנו נוסעים לדירה הקודמת שלי בתל אביב, זו שעזרו לי לשכור אחרי שאימא אנה מתה, בסמטה אלמונית פינת קינג־ג'ורג', קרוב לשוק הכרמל.


ספרטקוס הוא בן מלך עתליתי שחור וחלק ששיניו בוהקות. הביאו את סבתא שלו עם הוריה ממצרים לג'יסר־א־זרקא כדי שיהיו עבדים, למרות ההיסטוריה הרשמית שלפיה הם היו שבט דייגים.


הסבתא הייתה תינוקת כשהוריה עברו לעתלית בגלל פשרה של נקמת דם, והיום המשפחה חיה בבתי כורכר ליד המזח ומתפרנסת מקצת הדגה שנשארה בים, וממה שספרטקוס מכניס מהשתילים ומהמונית, ומביטוח לאומי. בתי הכורכר הישנים תוקנו והורחבו טלאי על טלאי לפי הצורך. עכשיו אין כבר ילדים חדשים, אז יש שיפוצים. ספרטקוס משקיע הרבה בקרוואן שלו, שיעלה אותו ואת הסבתא שלו כשהמים יעלו. הוא יטפס לאט, בקצב המים, עד פסגת המוחרקה ברום הכרמל. שם יעצור.


הוא היה פעם טרובדור על "סטלה סולריס", ספינת אהבה שהפליגה בין חופי הים התיכון, ובזמן הנסיעות שלנו הייתי מראשוני הקהל לשירים שכתב והלחין ושר בסגנון ראפ. בזמן האחרון הוא מנסה לשנות כיוון בשירים, ועדיין מקווה לשיר אותם על בימה אמיתית: קיסריה, קרנגי־ הול, למה לא? עכשיו הוא מופיע בלילות בבר של דוריס בעתלית, ועבד מממן את שכר הדירה של דוריס, את הכלים של הלהקה ואת האקוסטיקה, וגם מעסיק את חברי הלהקה בשיפוצים. צי ספינות המפליג במבנה של חץ הוא הדבר היפה ביותר בעולם, ספרטקוס שר. האם מה שיפה הוא מה שאדם אוהב, או מה שאדם אוהב הוא מה שיפה?


כשחזרנו מהאונקולוגיה ספרטקוס אמר לי: אני באמצע שיר חדש, אחד שישפיע. בגדול, הרעיון הוא משחק מילים. למשל ש"מָוֶת" זה רק מילה, וכשאני מוריד ממנה וי"ו וקורא אחורה מ.ו.ת. קופץ לי תום של ילד. או למשל "לחם" ו"מלח", שזה בשיכול אותיות. כולנו חייבים לחם ומלח, ופעם כשכובש היה נכנס לעיר היו מקבלים אותו בלחם ומלח. אתה שומע לחם ומלח וישר אתה חושב על עתלית עם הבריכות מלח שלה, ואז אתה נזכר באהרונסון, ההוא ממחתרת ניל"י שגידל כאן לפני מאה שנה את אֵם החיטה מלפני אלפיים שנה. אז מָוֶת זה תום בהיפוך, ויש היסטוריה וגם עתיד, והכול קשור להכול, ובתים חדשים ייבנו בעתלית, וגם גנים ובית ספר, כי הילדים רק מתחבאים והם יימצאו ויהיה צריך מקום בשבילם. מה נראה לך? זה ישפיע?


יש לי רעיון בשבילך, עניתי. אתה בטח מכיר את הנ־נ-ננחים שרוקדים פה עכשיו על המשאיות שלהם. אז הם עברו ברחוב שלנו בדיוק כשהלכתי עם סשה ללילי, בא נ־נ-ננח אחד ורצה לרקוד איתי. היתר נחו בצל. היה חם, ודיברתי איתו. הוא סיפר לי על משחקים בגימטרייה שהם עושים, זה חלק מהתרבות שלהם. למשל ש"אֵם" פלוס "אב" שווה "ילד". תספור ותראה שזה נכון. הוא ספר לי אותיות וראיתי איך מסתדרות בשורה עולה המילים "להבות", ו"חתול", ו"מכשפה", ואז "מוות". הוא אמר שיש אמת גדולה בגימטריות האלה, כי בעברית כבר חשבו על הכול קודם. שכל המשפחות אבא ואבא וכאלה, ומכשפות שמאכילות חתולים, ואלה שהופכים את הסדר של כלבים לפני בני אדם, צריך לשרוף את כולם. כי אולי עוד אפשר לשרוף ולתקן.


אני לא מאמינה בבולשיט הזה, אמרתי, אבל אולי זה רעיון, ספרטקוס, שתשיר גימטריות?


המשך בספר המלא