1
אפריל
כלי רכב חולפים על פניי ברעש מחריש אוזניים.
אנשים, כמו שיירת נמלים, הולכים בזריזות לאורך המדרכה הצפופה והדחוסה.
שעות הבוקר בלונדון תמיד עמוסות ותזזיתיות. הזמן הקדוש לאנשים העסוקים ביותר, במסגרתו הכול מתנהל בקצב מהיר. בדיוק כמו כולם, גם אני ממהרת אל מקום העבודה שלי, בבית הקפה.
אני באמת חייבת להצטיין במבחן היום אחר הצהריים. לקבל מלגה מלאה לתואר במשפטים היה דבר מדהים, אבל לגור בצד השני של העולם, הרחק מהמשפחה והחברים? ממש לא.
אם אקבל ציונים מספיק גבוהים, אני מקווה שאוכל לחזור לארצות הברית כדי לסיים את הלימודים. שם תהיה לי תמיכה מהמשפחה, ואומנם עדיין אהיה סטודנטית מרוששת, אבל לפחות לא אהיה פאקינג בודדה כל־כך.
רגליי נעצרות לפני צומת הומה אדם. הוא צפוף, והרבה אנשים מחכים לרמזור שיתחלף כדי שיוכלו לחצות את הכביש. אני עומדת בגבי לשורת החנויות ומחכה. בזווית העין אני מבחינה בגבר שיושב על ברכיו, שערו פרוע ורגליו יחפות. הוא מושיט קדימה כוס ומבקש כסף קטן מהאנשים שסביבו. ידי ממהרת לחטט בארנק. לעזאזל, אין לי מזומן.
ליבי מתכווץ בזמן שכולם מעמידים פנים שהם לא רואים אותו, כאילו הוא חסר משמעות או לא קיים — כתם על פני החברה.
איך הפכנו להיות אדישים כל־כך כלפי העניים וחסרי הבית? כולם מניחים מראש שהוא נרקומן וככה מצדיקים את ההתעלמות ממנו. הם חושבים שאם הם יגיבו או יפעלו, הם רק יתרמו להתמכרות שלו. הם חושבים שצריך להיות אכזריים כדי להיות טובים.
אני באמת לא מבינה את זה.
אני שואפת אוויר בעודי חושבת על המציאות המדכאת, זו שמלאה בשמות של מותגים וברשתות חברתיות. כל מה שהאיש המסכן הזה הוא לא חלק ממנו.
לפתע, מישהו עוצר מולו.
גבר גבוה בחליפה יקרה, נראה תרבותי ועשיר, שערו שחור ופניו נאות.
הוא מביט על האיש מלמעלה.
אוי לא, מה הוא עומד לעשות? להעיף אותו מהרחוב כי הוא מקבץ נדבות?
להתקשר למשטרה? או אולי גרוע מכך...
הוא כורע על ברך אחת מול האיש חסר הבית, וליבי מתכווץ.
הרמזור מתחלף, אבל אני מודאגת מדי מכדי לחצות את הכביש. אני חייבת לדעת מה הבחור הזה מתכנן. כדאי מאוד שהוא לא יכריח אותו להיעמד על הרגליים, אחרת אצא מדעתי.
הוא לא מזיק. תניח לו.
אני מדמיינת את עצמי בועטת בגבר הנאה בביצים כדי להגן על מקבץ הנדבות.
חתיכת חלאה עשיר וטיפש.
הגבר בחליפה אומר משהו, וחסר הבית מהנהן. אני צופה בזמן שהוא שולף ארנק מכיס החליפה, מוציא מתוכו שטר של חמישים פאונד ומושיט אותו לאיש.
מה?
הגבר שואל משהו את מקבץ הנדבות, שמחייך אליו בתגובה כאילו אלוהים בעצמו העניק לו הרגע מתנה מקודשת. הוא מושיט יד כדי ללחוץ את ידו של הגבר הנאה, שלוחץ אותה ללא היסוס.
האיש העשיר מהנהן באדיבות ונעמד, לא מודע לכל מי שנמצא סביבו, נפרד ממנו לשלום, מסתובב וחוצה את הכביש.
אני צופה בו מתרחק ומחייכת לעצמי. האמונה שלי באנושות חזרה.
וואו, האירוע הזה היה לא צפוי. אני ממשיכה בדרכי בצעדים נמרצים. סוף־סוף, אני חוצה את הכביש ומתקדמת שני רחובות לפני שאני מבחינה שוב באיש עם החליפה לפניי. צווארי נמתח הצידה כדי לראותו. הוא מחטא את הידיים עם נוזל מבקבוקון קטן שהוא שלף מהכיס.
ליבי עולה על גדותיו. הוא חיכה עד שהאיש חסר הבית לא יכול היה לראות אותו כדי לנקות את הידיים.
מתברר שהוא גם מתחשב.
אני נעצרת וצופה בו. הוא חתיך, וככל הנראה באמצע שנות השלושים לחייו. מעניין מי זאת אשתו, כלבה בת מזל. בטח גם הילדים שלו נחמדים.
הוא נעלם מעבר לפינה, ואני מסתובבת ופותחת את הדלת לבית הקפה שבו אני עובדת, לצליל הפעמון שמעל הדלת.
מוניקה מרימה את המבט מאחורי הדלפק. ״היי.״
״היי.״ אני מחייכת וחולפת על פניה לעבר החלק האחורי כדי לשים את התיק בלוקר.
בית הקפה מלא, וכל המקומות תפוסים. לעזאזל, קיוויתי שיהיה לנו בוקר רגוע. אני צריכה לשמור אנרגיה בשביל המבחן מאוחר יותר היום.
״היי, בובה,״ לאנס נכנס בדלת האחורית, סוחב ארגז כוסות.
״חשבתי שאתה עובד משמרת ערב,״ פניי מזדעפות.
״הקפיצו אותי.״ הוא נאנח. ״אני ממש לא רוצה להיות במקום המחורבן הזה היום.״
״ברוך הבא למועדון.״ אני קושרת למותניי את הסינר בצבעי שחור ולבן לפני שאני יוצאת אל מקומי מאחורי הקופה ומזיזה את מוניקה מהדרך בדחיפת מותן. ״אני אחליף אותך.״
״מעולה,״ היא מתנדנדת הצידה וממלמלת, ״אני גוססת משפעת הבורבון.״
״בורבון זה רע. הדבר הזה יכול להרוג אותך,״ אני לוחשת.
הלקוחה הבאה בתור מתקדמת.
״שלום. איך אני יכולה לעזור?״
״יש לכם חלב עיזים?״ האישה הלבושה באופן אופנתי שואלת.
״אממ...״ אני מעיפה מבט לאחור כדי לשאול את מוניקה, אבל היא כבר נעלמה. מעולם לא שמעתי על חלב עיזים.
״אני רוצה לאטה כורכום חלב עיזים, תודה,״ הלקוחה אומרת.
״תני לי לבדוק.״ אני ניגשת במהירות אל החלק האחורי כדי למצוא מישהו לשאול. לאנס פותח ארגזים. ״אנחנו מוכרים לאטה כורכום עם חלב עיזים?״
לאנס מעווה את פניו. ״מי לעזאזל רוצה לשתות את השיט הזה?״
״איזו משוגעת בחוץ.״
״לעזאזל,״ הוא ממלמל ביובש. ״אנשים מתאמצים מדי להיות אופנתיים. כורכום וחלב עיזים. נראה לי ששמעתי הכול.״
״אז אני מניחה שלא?״
״ממש לא.״ הוא מקפל קופסת קרטון. ״האזור הזה נקי מחלב עיזים.״
אני מצחקקת. מוניקה חולפת על פנינו לכיוון הדלת האחורית המובילה אל הסמטה. ״אני הולכת לשירותים. יש לי בחילה.״
״את בסדר?״ אני קוראת ומתבוננת בזמן שהיא רצה אל הדלת.
״מה יש לה?״ לאנס שואל.
״הנגאובר. בורבון.״
לאנס מעווה שוב את פניו. ״זוועה.״
״תוכל להפעיל את מכונת הקפה במקומי, בבקשה?״ מוניקה אומרת לפני שהיא טורקת את הדלת מאחוריה.
אני חוזרת אל הדלפק ורואה את התור הארוך שהצטבר בינתיים. נהדר. ״מצטערת, אין לנו כורכום חלב עיזים.״
״למה לא?״ הלקוחה שואלת.
״כי אנחנו לא מחזיקים דבר כזה. מתנצלת.״ אני מזייפת חיוך. ״זה בית קפה ללא חלב עיזים.״
״זאת לא תשובה מספיק טובה. אני רוצה לדבר עם המנהל.״
אוי, לכי לעזאזל, כלבה. אין לי סבלנות בשבילך היום. אין כאן בכלל מנהל במשמרת.
״עכשיו!״ היא דורשת.
אני מזייפת חיוך נוסף. ״אלך לקרוא לו.״ אני חוזרת ללאנס. ״היא רוצה לדבר עם המנהל.״
״מי?״
״הגברת עם העיזים.״
״למה?״
״לא יודעת. פאקינג עיזים! צא לשם.״ אני חוזרת אל הדלפק. ״הוא כבר מגיע.״ אני מחייכת. ״את יכולה בבקשה לעמוד בצד כדי שאוכל לתת שירות ללקוח הבא?״
היא נועצת בי מבט נוקב ומשלבת את הזרועות על החזה, ואז זזה הצידה וממתינה.
״איך אוכל לעזור?״ אני שואלת את האיש הבא.
״היי.״ הוא מחייך. אלוהים... רק לא אתה. ״זה אני, מייקל.״
״כן.״ אני מתכווצת באי־נוחות. ״אני זוכרת. היי, מייקל. מה אני יכולה להביא לך?״
״את הרגיל.״ הוא קורץ.
אני מקלידה את ההזמנה שלו והפעמון מצלצל מעל הדלת ומבשר לי שעוד לקוח נכנס. ״ארבעה פאונד תשעים וחמישה סנט,״ אני אומרת בקרירות, לוקחת את כרטיס האשראי של מייקל ומעבירה אותו בקופה. אי אפשר לנהל שיחת חולין פשוטה עם מייקל, כי הוא פלרטטן מדי.
״אני רוצה חלב עיזים,״ האישה ההיא דורשת.
״אוקיי, אבל אין לנו חלב עיזים,״ לאנס משיב. לפי הטון שלו ברור שגם לו אין סבלנות לשטויות האלה היום.
״אני רוצה שתוסיפו את זה לתפריט מייד.״
אני מעיפה מבט לעבר לאנס. המבט שלו רצחני, ואני נושכת את השפה התחתונה כדי להסתיר חיוך.
״תראי, גברתי. אם את רוצה חלב עיזים, תצטרכי ללכת למקום אחר. אנחנו לא בעד לחלוב עיזים.״
״אתה מעדיף לחלוב פרה?״
״או להעיף אותה מבית הקפה שלי,״ לאנס ממלמל ביובש. ״אחד מהשניים.״
אוי לא... אני מרכינה את הראש כדי להחביא עוד חיוך.
״קראת לי פרה הרגע?״ האישה משתנקת.
שיט. תתחפפי מכאן, כלבה. מספיק עם הדרמטיות. פשוט תלכי מכאן.
״איך אני יכולה לעזור?״ אני שואלת את הלקוח הבא ומרימה את המבט אל התור.
עיניים חומות וגדולות מסתכלות עליי בחזרה, ואני נסוגה צעד לאחור בהפתעה.
זה הוא.
הגבר מהרחוב.
״היי.״ אני מחייכת בביישנות ומסיטה קווצת שיער אל מאחורי האוזן.
הוא לבוש בחליפה כחולה כהה שהותאמה לו באופן מושלם ובחולצה מכופתרת לבנה ומגוהצת למשעי. הוא נראה אירופאי או משהו.
״שלום.״ קולו עמוק ומחוספס.
לחיי מסמיקות, וחיוכי משדר מבוכה. ״היי.״
אנחנו בוהים זה בזה. פאק. הגבר הזה פשוט יפהפה.
״אני אקח מקיאטו כפול, בבקשה.״
אני נושכת את שפתיי כדי להסתיר את החיוך שלי. אפילו בחירת הקפה שלו לוהטת.
״תרצה עוד משהו?״ אני שואלת.
הוא מרים גבה. ״כמו מה?״
אני פותחת את הפה כדי לומר משהו, אבל אף מילה לא יוצאת.
הוא מגחך, מבין שהצליח לבלבל אותי לגמרי.
אוי, לעזאזל. תתנהגי בקור רוח, מה קורה לך?
״אולי מאפין?״ אני עונה. ״הם טעימים.״
״אוקיי.״ הוא לא מסיט את המבט ממני. ״למה שלא תפתיעי אותי, אפריל?״
אני בוהה בו בזמן שהמוח שלי שובת. ״איך אתה יודע את השם שלי?״
״הוא מופיע על הסינר שלך.״
אני עוצמת את עיניי בחוזקה. ״אה... נכון.״ בבקשה, אימא אדמה, תבלעי אותי עכשיו. יצאתי מטומטמת כל־כך. ״אה, תסלח לי. אני לא מאופסת היום,״ אני מגמגמת.
״את נראית מאופסת לגמרי בעיניי.״ הוא מחייך אליי חיוך אמיתי בפעם הראשונה, והחיוך כמו מגיע עד קצות בהונותיי.
באופן רשמי — מדובר בגבר מתוק.
״ומה שמך?״ אני שואלת, מצמידה את קצה הטוש לכוס הקפה.
״סבסטיאן.״
״מר סבסטיאן?״
״מר גרסיה.״
סבסטיאן גרסיה. אפילו השם שלו לוהט. ״תרצה עוד קפה בשביל אשתך?״
״אין לי אישה.״
״חברה?״
״גם לא חברה.״ חיוך מתפשט על פניו פעם נוספת. הוא יודע שאני מנסה לדלות מידע.
עינינו לכודות במבט, והאוויר בינינו מלא בחשמל.
הגבר בתור מאחוריו נאנח בכבדות. ״אני ממהר, אתם יודעים.״
אוי, לך לעזאזל. אני מנסה לפלרטט כאן.
אידיוט.
מר גרסיה זז הצידה, ואני מפנה את תשומת הלב אל האיש שמאחוריו. ״איך אני יכולה לעזור?״
״אני רוצה טוסט עם גבינה ונקניק, וכדאי לך שזה יהיה זריז,״ הוא נוהם.
״כמובן, אדוני.״ פאק, למה כל שמוק בלונדון אצלי בבית הקפה היום?
״תסלח לי.״ קול מגיע מהצד.
האיש ואני מרימים את המבט. מר גרסיה התקדם צעד לעברנו.
״מה?״ השמוק אומר בכעס.
״מה אמרת הרגע?״ מר גרסיה זוקר גבה, נראה עצבני בבירור.
הגבר מתכווץ ונרתע לאחור. ״אני ממהר.״
״אין צורך להיות גס רוח.״ מר גרסיה מסתכל עליו במבט נוקב. ״תתנצל.״
האיש מגלגל עיניים.
״עכשיו.״
״מתנצל,״ הוא ממלמל לעברי.
אני מהדקת את שפתיי כדי לא לחייך.
מר גרסיה חוזר למקומו ליד הקיר.
הלחיים שלי מתלהטות מרוב התלהבות.
וואו.
״זה כבר יהיה מוכן,״ אני אומרת, והאיש מהנהן בלי לומר מילה נוספת.
אני מעיפה מבט סביבי, תוהה מי מכין את הקפה.
אוי, שיט. כנראה אני.
רגע, איך מכינים מקיאטו כפול שוב?
אף פעם לא עשיתי את זה לפני כן. עם זאת, צפיתי באנשים אחרים עושים את זה אולי מיליון פעם. אני מתרכזת, עושה מה שנדמה לי שהם עושים ומסתובבת בחזרה אל הלקוחות.
״מר גרסיה,״ אני קוראת, והוא צועד קדימה. ״בבקשה.״
הוא מביט ישירות לתוך עיניי כשהוא לוקח את הקפה ממני. ״תודה.״ הוא מהנהן ומסתובב, ואני צופה בו צועד לכיוון הדלת. שיט... זהו?
תסתובב ותציע לי לצאת איתך, לעזאזל.
הוא נעצר, והלב שלי מחסיר פעימה. הוא פונה לעברי. ״נתראה מחר, אפריל.״
אני מחייכת. ״אני מקווה.״
הוא מרכין מעט את הראש, ועם חיוך עוצר נשימה נוסף, הוא מסתובב שוב ויוצא אל הרחוב. כמו ילדה קטנה, אני מרימה מטלית וממהרת אל קדמת בית הקפה כדי שאוכל לראות לאיזה כיוון הוא הולך.
אני מעמידה פנים שאני מנקה את אחד השולחנות כדי שאוכל לרגל אחריו.
סבסטיאן חולף על פני מספר חנויות, לוגם מהקפה ומעווה את פניו. הוא מנענע את הראש מצד לצד וזורק את הכוס לפח האשפה.
מה? אחרי כל זה, הוא בכלל לא שתה אותו!
הלסת שלי נשמטת.
״אני אקבל שירות כאן או מה?״ האיש גס הרוח קורא מכיוון הדלפק.
״כן. כמובן, אדוני.״ אני מזייפת חיוך נוסף וחוזרת אל מכונת הקפה.
אתה תקבל את הקפה הכי דוחה שאי פעם הכנתי, שמוק.
ואם לשפוט על פי התגובה של מר גרסיה, הוא יהיה די נורא.
***
אני צועדת לאורך המסדרון בבית הולמס, המעונות שלי באוניברסיטה.
לדעתי, פישלתי במבחן בגדול. לעזאזל.
קולות צחוק מהדהדים במסדרון, ומוזיקת טכנו חלשה נשמעת מרחוק. לחזור למקום הזה בכל יום זה פשוט גיהינום עלי אדמות.
מעולם לא שנאתי כל־כך לגור במקום כלשהו. זאת אומרת, כולם די נחמדים, אבל אני יכולה להיות סבתא שלהם. בגיל עשרים וחמש, אני נחשבת לסטודנטית בוגרת, אבל מסיבה לא ברורה, המלגה שלי סידרה לי מגורים עם סטודנטים בשנה ראשונה שכולם בני שמונה־עשרה ורק עזבו את הבית.
כולם שיכורים לגמרי או עושים סקס. לא באמת אכפת לי מה הם עושים, אבל הם חייבים לעשות כל־כך הרבה רעש תוך כדי?
המקום הזה הוא כמו מועדון שעובד עשרים וארבע שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. הם חוגגים כל הלילה, וישנים כל היום. איך הם מצליחים לעבור את המבחנים שלהם?
אני נושפת בכבדות וגוררת את עצמי במעלה המדרגות. המוזיקה מתחזקת עכשיו. כמובן.
פנלופה וויטקום — השכנה והאויבת המושבעת שלי. אנחנו חולקות קיר משותף. בצד שלי, אני מנסה ללמוד, לישון ולהיות סטודנטית טובה. בצד שלה, לעומת זאת, מתנהלת תחנת רכבת של מסיבות ואורגיות. חדר השינה שלה ידוע ברחבי הקמפוס בתור 'המערה השחורה', והוא פתוח לבילויים כל לילה, כל הלילה.
יש לה אפילו כדור דיסקו בפנים.
אנשים באים והולכים בכל שעה, טורקים דלתות, חוגגים וצועקים. בכנות, אני חושבת שהיא סוחרת סמים. אני די בטוחה בזה. אף אחת לא יכולה להיות פופולרית עד כדי כך ולקבל מבקרים רבים כל־כך. עוד יותר מרגיזה אותי העובדה שהיא אינטליגנטית בטירוף, ובדרכה להיות מדענית מחשבים.
וזה עוד לא החלק הכי גרוע. רחוק מזה.
אף פעם לא שמעתי כל־כך הרבה צעקות באמצע סקס, בחיי!
כבר הפסקתי לספור את כמות הגברים שהיא הייתה איתם. זאת אומרת, אני שמחה בשבילה — לפחות אחת מאיתנו נהנית — אבל היא באמת חייבת ליילל בכל פעם שהיא גומרת?
כבר התלוננתי. ביקשתי לעבור למבנה אחר. עשיתי כל מה שאפשר, אבל די קשה לגרום למישהו להקשיב לך כשפנלופה שוכבת עם מנהל הקומה.
חוץ מזה, אני על מלגה ולא משלמת כדי לגור כאן, אז אני פשוט צריכה לסבול את זה, לשרוד את שארית השנה הזו ולקוות שהציונים שלי יהיו טובים מספיק כדי שאוכל לקבל מלגה שתחזיר אותי לארצות הברית.
כשעזבתי את רוי, בעלי לשעבר האידיוט והבוגדני, נשארתי חסרת כול. כל סנט שהרווחתי הושקע בבית שהוא עדיין גר בו, ועד שהוא יסכים למכור אותו, אצטרך לחיות עם ההשלכות.
אני גאה להיות בשנה השנייה ללימודי משפטים, אבל צריכה גם להתקיים בזמן הלימודים. הגשתי מועמדות לכל משרה אפשרית, אבל שעות הלימודים קשוחות, ושום עבודה לא מתאימה ללוח הזמנים שלי. אני אסירת תודה על העבודה בבית הקפה, אבל עם שלוש משמרות בשבוע, אני לא מרוויחה מספיק כדי שאוכל לגור בדירה משלי, אז אלה החיים שלי בינתיים.
המוזיקה רועשת בטירוף כשאני עוברת ליד הדלת של פנלופה. היא פתוחה לרווחה. ארבעה או חמישה בחורים יושבים על הרצפה, וריח חזק של סיגריות פולש אל המסדרון.
אני חולפת על פניהם בלי לחייך, וסוגרת את הדלת של החדר שלי מאחוריי. המוזיקה החזקה נחלשת רק מעט, אז אני מרכיבה את האוזניות. מי ידע שאזדקק לאוזניות חוסמות רעש רק כדי לשרוד את היום?
אני מפעילה את הטלוויזיה, שמחוברת אל האוזניות על ידי בלוטות', מוציאה בקבוק מים מהמקרר, צונחת על הספה ומתחילה לגלול בטלפון. אימייל חדש נכנס לתיבה שלי.
נושא: הגשת מועמדות
מאת: מועדון 'אקזוטיק'
אל: אפריל בנט
ברכות, אפריל.
את מוזמנת לריאיון במועדון 'אקזוטיק'.
נשמח לראותך ברחוב היי סטריט 290, מזרח לונדון, בשעה 11:00 בבוקר ב-22 לחודש הבא.
אנחנו משלמים מעל שכר מינימום, יש לנו מסלולי פיתוח קריירה מעולים ואנחנו מעוניינים לגייס עשרה אנשים חדשים כדי שיצטרפו אל הצוות הנהדר שלנו.
אנא אשרי הגעתך במהלך שבעת הימים שלאחר קבלת הזמנה זו.
מועדון 'אקזוטיק'.
אני מתיישבת במהירות.
הגשתי מועמדות למשרה הזאת לפני חודשים. מישהי שעבדה בבית הקפה עברה לעבוד בבר של מועדון 'אקזוטיק' לילה בשבוע, וזה כיסה את דמי השכירות שלה.
אני קופצת מהספה בהתלהבות.
זאת אומרת, זה לא אידיאלי. מדובר במועדון לגברים, אבל אעבוד רק מאחורי הבר.
כמה כבר קשה למזוג משקאות?
חוץ מזה, ממילא שמעתי את פנלופה עושה סקס כל לילה בחינם. די בטוח שהעיניים והאוזניים התמימות שלי יכולות להתמודד עם הכול בשלב זה.
אם לא אמצא משהו אחר לפני כן, זה יכול לעבוד. אני קוראת שוב את האימייל במהירות. אלוהים, הריאיון בעוד חמישה שבועות.
לעזאזל, חמישה שבועות זה הרבה זמן.
הטלפון שלי רוטט.
״שלום.״
״שלום, אפריל?״
״כן.״ אני לא מזהה את הקול.
״מדברת אניקה ממועדון 'אקזוטיק'.״
״אה,״ גבותיי מתכווצות. ״בדיוק פתחתי את האימייל ששלחתם.״
״כן, בגלל זה אני מתקשרת. מישהי עזבה הרגע ללא הודעה מוקדמת, ואת הראשונה ברשימת הראיונות שלנו שענתה.״
״אוקיי...״
״את רוצה לבוא מחר לראיון? אני יודעת שזאת התראה קצרה, אבל אם לא, הריאיון שלך יתקיים כרגיל בחודש הבא.״
אני מריצה בראש את לוח הזמנים שלי למחר. אני מניחה שאוכל לדלג על אחת ההרצאות. ״כן, בטח. זה יהיה נהדר. באיזו שעה?״
״תוכלי להיות כאן באחת־עשרה?״
אסיים את המשמרת בבית הקפה רק בעשר וחצי, אבל אני יכולה להתארגן לפני המשמרת. ״אוקיי, נשמע מעולה, תודה.״ אני מחייכת בהתלהבות. ״נתראה מחר.״
***
״איך אוכל לעזור לך, אדוני?״
״אני אקח טוסט עם גבינה בלחם שיפון ואספרסו עם חלב מוקצף, בבקשה.״
״בטח.״ אני מחייכת בעודי מזינה את ההזמנה שלו בקופה. עוד יום בבית הקפה, ועוד כמה פאונדים. ״זה יוצא תשעה פאונד ותשעים וחמישה סנט, תודה.״
הוא מושיט לי את הכסף, בזמן שהפעמון מעל הדלת מצלצל כשלקוח חדש נכנס לבית הקפה.
זו המשמרת הכי ארוכה בעולם. אני לחוצה לגבי הריאיון שלי מאוחר יותר הבוקר. אחרי שחשבתי כל הלילה, החלטתי שאני ממש רוצה את המשרה הזאת.
אם אעבוד שתי משמרות בשבוע, אוכל לעזוב את המגורים ולעבור לדירת סטודיו משלי.
תארי לעצמך!
אל תתלהבי יותר מדי. עדיין לא קיבלת את המשרה, אני מזכירה לעצמי.
״איך אוכל לעזור לך?״ אני שואלת בעודי מרימה את המבט, ומתבוננת ישירות אל תוך עיניו של מר גרסיה.
הוא חזר.
״שלום,״ הוא אומר בקולו העמוק.
האוויר בינינו עושה את הדבר הזה שוב — פרפרים וזרמי חשמל שמתערבלים יחד.
״חזרת כדי לקנות עוד מהקפה הנהדר שלי?״ אני מחייכת.
הוא שולח לעברי חיוך איטי וסקסי. ״כן.״
