ענני מלחמה ואבק הצבאות


ניסן ג’תתכ"ז (אפריל 67 לסה"נ)


כפר סָב


קריאות הצווחה הרמות של החוויאי חתכו כבסכין את דממת השרב מעל הגבעות המעוגלות המשתפלות מהרי הגליל התחתון המערבי אל עבר המישורים המעובדים של עמק עכו. זה היה אחד הימים החמים של ראשית הקיץ. יחיאל שכב על גבו בצל סוכת הגפן שמעל השומרה בכרם המשפחתי שבכפר סב ועיניו עקבו בדקדקנות אחר דאייתו השקטה, החלקה והמרהיבה של העוף הדורס. על פי מעגליו ההולכים ומצטמצמים ידע הנער כי עיניו של העוף כבר קלטו את תנועת הטרף על הקרקע והוא צפה בדריכות ביודעו כי בכל רגע יאסוף הדורס את כנפיו ויצלול מטה. עכשיו היה השקט כמעט מוחלט. החוויאי הפסיק את קריאותיו והחל ברפרוף כנפיים כבד, תוך עמידה באוויר לקראת צלילתו אל הטרף. יחיאל ידע כי רק החוויאי, מבין כל העופות הדורסים הגדולים, יודע לעמוד כך באוויר, כדי לתאם את דיוק התקיפה. כבשיו המלחכות של יחיאל חשו במתח שבאוויר ופסקו מפעיותיהן. לפתע, כשהרוח שורקת בין אברותיו, צלל העוף. המרחק בין מקומו של הטרף למקום רבצו של יחיאל היה קטן, והנער צפה אחוז התפעמות בתופעת הטבע המדהימה של הרג אחד מיצירי כפיו של האל כדי להזין את האחר. כמו אבן נופלת מן השמיים צלל העוף ובשנייה האחרונה לפני שנראה היה כי הוא עומד להתרסק אל הסלעים, פרש החוויאי את כנפיו הרחבות, מתח קדימה את רגליו החשופות מנוצות ומצוידות בטפרים קצרים וחזקים, וכשהתרומם בטפיחות כנף חזקות היה אחוז ברגליו קמטן גדול.


יחיאל שהיה רועה את צאן אביו ושכניו מזה חמש שנים, אהב עד מאוד את חיי השדה והיה צופה בעולם הטבע מהקטון שביצורים. שפוף על בטנו יכול היה לעקוב שעות אחר האקריות האדומות שהתרוצצו על גבי הסלעים, ובעכביש הקופצני שהיה נוטל את טרפו מתוך המבחר הגדול ובוחר באקריות הדשנות ביותר. כאשר מאס בכך היה מתהפך על גבו ומאזין בעיניים עצומות לקולות הטבע מסביבו. הוא ידע להבחין, על פי רחש העלים היבשים, האם חיפושית זוחלת ביניהם או שמא זו לטאה. אם היה הרחש מתחיל ונפסק ושוב מתחדש, הייתה זו לטאה ירוקה המחפשת את מזונה. אם היה הרחש רצוף, היה זה נחש זוחל בין העלים ועוקב אחרי סימני הריח שהשאירה הלטאה. יחיאל לא חשש, לא רק משום שהכיר את השטח היטב, אלא גם מכיוון שידע להבחין היטב בין בעלי החיים. לצידו היה גם מקל עבה וגולה קשה בקצהו, מקל שאותו חיטב במו ידיו מענף חרוב זקן שצמח ליד המערה שבקצה שטח המרעה של כפרו. הייתה בו תחושת ביטחון עמוקה.


למרבה הפליאה, לא חש החוויאי בנער השוכב תחת סוכת הגפן, ועמד עם טרפו על גזע הגפן העבה והמעוקל בראש הסוכה. יחיאל עצר את נשימתו. מבעד לעלי הגפן יכול היה לראות את גופו המרשים של החוויאי — עיט הנחשים — שחזהו ובטנו מכוסים נוצות לבנות המנוקדות בחום. אפשר היה לראות בבירור את עיניו הצהובות הממוקדות בתנועות הקמטן האחוז בציפורניו. יחיאל ידע לזהות היטב את הקמטן. בהיותו כבן חמש, באחת הפעמים הראשונות שיצא עם אחיו הגדול אלעזר לרעות את הכבשים, זחל תחת רגליו יצור גדול. יחיאל קפץ בבהלה מכיוון שהיה משוכנע כי בעוד רגע הוא יוכש על ידי הנחש, אך אחיו שלח את ידו ובמהירות הבזק לכד את היצור החמקמק. יחיאל הסתכל בתמיהה, מקרוב, על היצור. היה לו גוף ארוך, עבה ושרירי, עטוי קשקשים כשל נחש אך ראשו היה כשל לטאה. לאורך גופו, משני הצדדים היה קמט עמוק, ואלעזר הסביר לו כי בגלל הקמט הזה קוראים לו בני הכפר בשם קמטן. לדבריו, רוב האנשים לא מזהים אותו והורגים אותו בגלל דמיונו לנחשים, ו"נחשים, כידוע לך, צריך להרוג. ‘הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב’," אמר אלעזר בקול סמכותי. עכשיו, השתלשל הקמטן הישר מעל ראשו של יחיאל. הוא התפתל בתנועות אחרונות, עייפות, כואבות ודמם. החוויאי החל בסעודתו ופיסות מגופתו המדממת של הקמטן נפלו ליד יחיאל. במוחו של הנער סערו המחשבות אודות החיים והמוות. הוא ניסה לדמיין האם ביכולתם של בעלי החיים לחשוב, להרגיש, האם באמת הם חשים בכאב, האם יש בהם תחושות של נקמה, של הרג ורצח, האם יהרגו בעלי חיים אחרים מבני מינם כדי להשיג מזון, שטח מחיה או חופש?


טפיחת כנפיו הכבדה של החוויאי העירה אותו מהרהוריו. החוויאי, זפקו מלא במזון לגוזליו, המריא אל קנו שבראש עצי החורש הסמוך. פעיית כבשיו הזכירה לו כי הגיעה השעה לחזור לקרבת הכפר כדי להשקותן. הוא הזדקף והישיר מבטו למערב. ענן אבק כבד הִיתמר מדרומה של עכו, או כפי שקראו לה תושביה — פתולמאיס, העיר הנוכרית הגדולה שנשקפה ממערב, על שפת הים הכחול. תמיד היה בו הרצון לראות את העיר מקרוב, לבקר בשווקיה, לגעת במי הים הגדול המשתרע ממנה ומערבה, ובעיקר לטבול בו. הוא שמע כי הים הוא מלוח, וכנער הגדל בין הרי הגליל, הוא טבל לכל היותר, כשהמבוגרים לא ראו, בבריכה הקטנה של מי המעיין שבכפר. אביו, שֶמִי, אמר לו פעם, בכעס, כי לא יזכיר יותר בקשה זו.


"זוהי עיר של חטאים," אמר, "תושביה גויים, עובדי אלילי עץ ואבן, בשווקיה נמכרים חזירים ובשר פיגולים, מקדשי תועבה פזורים ברחבי העיר, ופסלים מתועבים מוצגים לראווה ברחובותיה. לא הייתי רוצה שנער כמוך יושפע או אף יזין עיניו בעולמם זה של הנוכרים. גם אני נמנע מללכת שם אלא אם אין ברירה. אם אינני מצליח למכור את גיזות הצמר שלנו ליוחנן בן משה איש יודפת, סוחר הצמר החשוב בגליל, או אז אני נאלץ להגיע לדמטריוס הסוחר העכואי וגם אז אני עושה זאת במהירות האפשרית. לשמחתי מחסן הצמר שלו נמצא בקצה השוק הקרוב אלינו ואני לא נאלץ לחזות בתועבות סדום זו של הגליל. כשאני שם, אינני נוגע בכל מאכל ומשקה, אף לא בפירות, ואינני רוכש מהם את קערות האוכל האדומות המבריקות המיוצרות על ידם, כמו גם לא את כדי האחסנה הטובים שלהם. די לי בתוצרת שלנו, המיוצרת על ידי בני כפרנו וכפרי הסביבה שאיכותה לא פחותה, אומנם מהודרת פחות, אך מה לנו ולהידור הנוכרי המצועצע."


שטף דבריו של אביו הדגישו לו כי הנושא חשוב לו, אך הם לא שכנעו לגמרי את הנער הסקרן, וליבו המשיך לצאת אל העיר הגדולה שלחוף הים. אלא שעתה, משך את תשומת ליבו ענן האבק הגדול שעלה והתערבל בשמיים. מפאת המרחק לא ניתן היה לדעת בדיוק את סיבתו, אך יחיאל היה משוכנע כי שיירה ארוכה מאוד של אנשים ורכב נעה לכיוון העיר. הוא אסף את עדרו והחל לנהוג אותו לכיוון הכפר. כבר מרחוק הבחין בהתקהלות חריגה ברחובות, שהלכה והתעבתה ככל שהתקרב אל מרכז הכפר. האנשים שוחחו בלהט זה עם זה או בקבוצות, ומשִברי המשפטים וקטעי המילים פענח יחיאל רק "מלחמה", "חיילים רומאים", "המפקד" ו"אגירת מזון". הוא נזכר כי לפני כמה שבועות, כשהאזין מעבר לדלת לשיחת אביו ואחיו הגדול, שמע דברים דומים.


כשהגיע לביתו חיכתה דודתו ציפורה בכניסה לבית. ציפורה הייתה אם המשפחה לאחר שאימו מתה לפני כמה שנים באסון נורא. בדיוק בזמן שהביאה לאביו מזון למקום שבו עבד, ניתק שמי את הסלע הגדול שאותו תכנן לבקע לאבני בניית הטרסה. הסלע שהתדרדר פגע בה והרגה. אביו לא ידע נפשו מצער ונשא עימו את אשמת מותה כל חייו. גם כך היה אדם קשה כסלעים שניפץ והאסון עוד הוסיף על התכנסותו וקשיחותו. ציפורה, שמעולם לא נישאה, הייתה אישה טובת לב וטיפלה היטב באחיה ובילדיו כאילו היו ילדיה. חיבוקה החם, עת הגיע הביתה, היה מפלט רגעי למחשבות הטורדניות שהעסיקו את יחיאל ברגעים האחרונים.


"איך היה היום במרעה?" שאלה.


יחיאל סיפר לה בפירוט את תצפיותיו בחוויאי ואת תמיהותיו על עולמם של בעלי החיים.


"די לך מלתמוה על עולמם של יצורים דלי מוח אלו. האם לא כדאי שנער בן חמש־עשרה יתמה יותר על עולמנו הקשה? האם לא שמעת בכיכר העיר על החדשות?"


יחיאל הניד ראשו בשלילה.


"הבנתי שמשהו מתרחש אך איש לא התפנה לענות לשאלותיי!"


"צבא רומאי הולך ונאסף בעכו ובקרוב יעלה על הגליל. המלחמה פרצה!"


עכשיו הצליח יחיאל לחבר את ההתרגשות הגדולה עם ענן האבק שעלה מדרומה של עכו. הוא לא ידע על איזו מלחמה מדברת דודתו. עבורו היו המלחמות מאבקם של בעלי החיים בשדה על קיומם או מלחמות העבר של עם ישראל בסיפורי הגבורה ששמע מלוי, מורה הנערים ומי שהיה בשבת דורש בבית הכנסת של הכפר. הוא לרגע לא חשב שמאבק כזה יכול להתקיים במציאות ועוד כל כך קרוב אליו.


לעת ערב שב גם שמי לביתו. ארוחת הערב הוגשה לשלחן, לחם מהביל שאפתה דודתו בתנור שבחצר לפני מספר רגעים, נזיד עדשים סמיך, כדורי חמצה טחונים מטוגנים בשמן זית ריחני יחד עם עלי אזוב טחונים מעורבים עם גרעיני שומשום קלויים ואבקת סומק אדמדמה. היה זה התבלין האהוב על יחיאל, וציפורה הייתה אחת המומחיות בכפר בהכנתו. היא אף מכרה את התבלין לסוחר גדול שהיה אוסף את המוצר מביתם פעם בחודש. לדבריה, היו צמחי האזוב שגדלו בגבעות שסביב כפר סב, הדשנים והטובים ביותר באזור והכילו כמות גדולה של השמן הריחני בעליהם. יחיאל היה עוזר לה בכך שבעודו רועה את הכבשים באביב, היה קוטף את הצמחים על פי הנחייתה וניסיונה, ומביאם הביתה. ציפורה הייתה שוטחת אותם על גג הבית ומייבשת אותם. כמה אהב יחיאל להתגנב אל הגג, ובלי ידיעתה היה משתטח על מרבד העלים הרך והריחני ושואף את ריחם החריף של העלים המתייבשים. קערת שמן זית מחומם שעמדה במרכז השולחן הייתה המוקד שאליו שלחו בני הבית את ידם לטבול בה את פיתם ובה בעת הלכה והתפתחה שיחה שבה נטלו חלק שמי, ציפורה ואלעזר. יחיאל הקשיב קשב רב ואילו שתי אחיותיו הקטנות פטפטו ביניהן תוך כדי משחק בכדורי החמצה המטוגנים שלפניהן.


"מחר," אמר שמי, "יגיע לכפר האיש אשר מונה להיות מפקד הגליל. שמו כפי שנודע לי הוא יוסף בן מתתיהו, בן למשפחת כוהנים מירושלים. הוא הגיע אל הגליל כבר לפני כמה חודשים, עבר בכפרי הגליל ועכשיו הוא מגיע גם אלינו, סוף סוף."


"מה יקרה לדעתך, אבא?" שאל אלעזר.


"אני חושב שהאיש יציע לנו להצטרף לכוחות שאסף כבר בגליל ויציג את המצב לאשורו."


"האם אנחנו נצטרף?" הקשה אלעזר.


"אני אינני במיטבי. מאז שהתמוטטה עליי גדר האבנים שבניתי בחלקת הזיתים של מנשה בראש הגבעה שמעל הכפר, אינני מסוגל לנשום במלוא ריאותיי ובוודאי לא אוכל לעסוק בפעילות מלחמתית כלשהי. לא רק שאינני יודע לאחוז חרב כהלכה גם לא אוכל לרדוף אויב או חס וחלילה לברוח בנסיגה. לעומת זאת, אוכל בוודאי לסייע בבנייה איתנה של קירות ומתרסים, אם יהיה צורך בכך. יחד עם זאת, כלל לא ברור המצב בגליל, מי בעד ומי נגד, אינני יודע די פרטים ואינני בקיא מספיק בסיבותיה של המלחמה. עד כמה שאני מבין, ועד כמה שידיעתי משגת, הנציב הרומאי לא הוציא כל הוראות הפוגעות באמונתנו או בתפישת עולמנו הדתית, כך שבאופן כללי לא ידועות לי עדיין הסיבות שהובילו להתדרדרות המצב עד כדי מלחמה ואני מקווה שאפשר יהיה לברר כל זאת מחר."


שיעול טורדני קטע את דבריו של שמי וציפורה העבירה לו ספל שתייה. גם יחיאל לגם מקערית החרס שלפניו בזמן שעיניו נעוצות בפני אחיו. מיץ הרימונים שבקערית היה טעים וחמצמץ, עוד אחד מסודותיה של ציפורה. היא הייתה אוספת את הרימונים הטובים ביותר מהעץ שבחצרם, סוחטת את המיץ, מבשלת אותו והופכת אותו לרכז סמיך. בשנה שלאחר מכן ניתן היה להוציא מן הכד את הרכז, לדללו במים שצוננו בקנקן החרס ולקבל משקה מצוין שלפי דברי דודתו הייתה בו "בריאות רבה."


על פניו של אלעזר הייתה שפוכה ארשת חדשה, מן הבעה שכמותה לא ראה יחיאל מעולם על פניו של אחיו המבוגר ממנו בחמש שנים. אלעזר, שכבר שנים רבות סייע לאביו בעבודתו, דמה יותר לשמי, ומבנה גופו היה רחב ומוצק. בו בזמן, דמה יחיאל בעדינות גופו יותר לאימו. שמי היה ידוע בכפר ובכפרי היהודים שבסביבה כבנאי הטרסות הטוב ביותר. הוא הכיר את אבני הגליל, ידע היטב להבדיל בין הקירטון הרך לבין שכבת הנארי הקשה שמעליו, וגם בין אזורי הנארי השונים, וידע היטב מי מהם יכול לספק את האבנים הטובות יותר. עבודתו של שמי הייתה ידועה לא רק בחוזקה ועמידותה לאורך שנים, אלא שהוא ידע גם לתכנן את מיקומה של הטרסה ומילויה כך שהעצים שיינטעו מאחוריה יקבלו את עומק האדמה המתאים ואת כמות המים הנכונה. בטרסות שבנה צמחו העצים היפים ביותר ואלו נתנו את הפרי המובחר ביותר ובכמות הגדולה ביותר. אלעזר, שמגיל צעיר אהב את העבודה הקשה, הצטרף לאביו מדי יום וכך הפך גופו להיות מוצק ושרירי כבר בנערותו. בזרועותיו העבות, שניחנו בשרירים חזקים, פיצח פטישו אבנים כבדות מהסלע, ואחר כך הרים אותן בהינף זרוע אל מקומן בטרסה. שערו השחור החלק גלש אל עורפו ונאסף ברצועת עור שהשתלשלה על גבו. יחיאל אהב לצפות לעתים בעבודת אביו ואחיו הבכור. בהיותו צנום וחלש יותר לא עלה בידו לסייע להם והוא אף לא נמשך אל ההתמודדות והמאבק בין האדם לסלע. הוא העדיף להציץ מייד עם עקירת הסלע ממקומו אל השטח החדש שנגלה לאור היום ולראות כיצד מניף העקרב את זנבו להתגוננות, כיצד אוספות הנמלים את הרימות הלבנות ומעבירות אותן במהירות למקום מבטחים. אלעזר היה צוחק למראה התעניינותו של אחיו הצעיר בעולם החי שמתחת לאבנים ובחיוך שהיה שפוך על פניו היו גם אהבת אח לאחיו וגם התנשאות מה על דמותו השברירית של יחיאל.


אולם עכשיו הייתה הבעת הפנים שונה. זוויות פיו של אלעזר היו מתוחות לשני צידי פניו, מצחו השזוף נחרש קמטים ויחיאל שחש בשינוי, תמה מה גרם לכך, אך הוא לא העז לפנות אליו ולשאול אותו. בעולמם של בני ביתו, כמו גם זה של חבריו בכפר, לא היה מקום לשאלות שעסקו בתחושות, ולא היו לו המילים שבהן היה יכול להביע את השאלות שהתרוצצו במוחו. התחושות שחשו נבלעו ונעלמו בתוך ימים ארוכים של זיעה ועבודה קשה בשדה ובבית, עולם של עבודה וקיום.


במרכז הכפר, לא הרחק מביתו של יחיאל, ניצב בית הכנסת. היה זה מבנה קטן שההבדל בינו לבין בתי הכפר האחרים היה בעיקר גגו הדו שיפועי, האדמדם, הבנוי מרעפי חרס שנשענו על קורות ארוכות ומוצקות, בעוד שגגות הבתים האחרים היו שטוחים ועשויים בוץ שהודק במעגילת אבן כבדה, על גבי ענפי אלון. הגג השטוח בבית אִפשר ייבוש פירות, עלים וכביסה, ואילו גגו המחודד של בית הכנסת יצר בתוכו חלל גדול ומרשים שנישא על גבי ארבעה עמודי אבן גבוהים. יחיאל זכר מסיפורי אביו, כי הוא השתתף בבניית הבניין לפני כארבעים שנים. עד אז לא היה בכפר בית כנסת וקריאת ספר החוקים, הלא היא התורה, נעשתה בחדר הגדול בביתם של משפחת הלוי, מהנכבדים והוותיקים שבמשפחות כפר סב. שמי סיפר לבנו, שהִרבה תמיד לשאול אותו שאלות על העבר, כי כל הגברים שהשתתפו בבניית בית הכנסת התקשו בתכנונו ובביצוע הבנייה, מכיוון שהיו רגילים רק בבניית בתים פרטיים המחולקים לחדרים קטנים, שגגם, שהיה מונח על גבי קורות מעוקמות של אלונים וחרובים, קירה על מִפתחים קטנים.


לצורך הבנייה המתוכננת של בית הכנסת, יצא אביו אל העיירה הגדולה יודפת הנמצאת בהרים מדרום מזרח, שם הוקם בית כנסת כבר לפני למעלה מיובל שנים. איש לא ידע להגיד בוודאות מה מקורו של המנהג לבנות בניין התכנסות שבו גם קוראים בתורה. זקנים וחכמים בגליל גרסו כי זהו מקדש מעט שבנו גולי בבל לאחר חורבנו של בית המקדש הראשון בידי הבבלים. אך למרות ההתייחסות המכובדת אל המבנה ואל ספרי התורה שבתוכו, לכולם היה ברור כי חשיבותו ומרכזיותו בחיי העם היהודי הייתה מועטה ביחס לאלו של בית המקדש בירושלים ועבודת הקודש שבו.


ביודפת, שתושביה ייחסו את התיישבותם במקום כבר לימי יוחנן הורקנוס ובניו, המלכים הראשונים לבית חשמונאי, ניצב היה בית כנסת שיוחס לימים ההם. שם למד שמי כי ניתן להניח את העצים לקירוי על גבי עמודים החוצים את הבניין וכך לקבל חלל מרכזי פנוי מקירות. את החוליות המרכיבות את העמודים חצבו סתתי הכפר במחצבה הסמוכה שממנה היה חוצב אף הוא לעיתים אבני בנייה, והוא ידע כי אבן זו חזקה דיה לשאת עליה את הגג. חוליות העמודים כוסו בתום העבודה בשכבת טיח עבה ולבנה ונראו כעמודים העשויים אבן אחת. את הרעפים קנו תושבי הכפר אצל היצרן בעכו מכסף שאספו אצל כל התושבים לאחר עונת הבציר המוצלחת. כך, בתום ארבעה חודשי בנייה, שבה עסקו רוב גברי הכפר, עמד במרכז הכפר מבנה בית הכנסת שעליו הייתה גאוותם.


לדברי שמי, לא נפל יופיו של בניין בית הכנסת שלהם מיופיו של בית הכנסת בכפר הסמוך כָּבּוּל. בכפר זה שחרב לפני כשנה בפשיטה הרומאית הגדולה והועלה באש, חיו כמה משפחות עשירות מאוד. יחיאל זכר כיצד לאחר חגיגת המצוות שלו יצא עם אביו לכבול כדי לפגוש בשארי בשרם שלא יכולים היו להגיע לחגיגה עקב מחלת האב, ושם נפעם היה למראה הבתים הגדולים והמקושטים. בבית משפחתו ראה בפעם הראשונה קירות של חדרים שהיו מעוטרים בצבעים ובדגמים שונים. הצבעים היו כה עזים וחדים עד כי היה משוכנע בתחילה כי אלו הם לוחות אבן צבעוניים ורק כשנגע בהם חש את מגע הטיח הצבוע. גם בית הכנסת בכבול היה מקושט בקירות כאלו שנתרמו על ידי שועי הכפר. היה אז ביחיאל שמץ של קנאה למראה יופיו של המבנה, אך אביו אמר לו כי הוא מעדיף את צניעותו של בית הכנסת בכפרם ולא את עושרו של בית הכנסת בכבול, בעיקר בגלל השמועות כי עשירי הכפר בנו את עושרם על ספסרות בשמן זית. הם קנו שמן מובחר מיהודי הגליל העליון, מהלו אותו בשמן זול מקומי ומכרו אותו במחיר מופקע ליהודים שישבו בעכו ובערים הנוכריות האחרות, ואשר ביקשו לקנות שמן זית כשר וטוב שיוצר על ידי יהודים שעשוהו בטהרה. שמי סיפר לבנו כי חלק מיצרני שמן הזית בגליל מתחילים בעבודת הייצור רק לאחר שטבלו במקווה והיטהרו, ואז, ייצורו של השמן נעשה בטהרה מוחלטת ומחירו עולה.


ביום המוחרת ביקש יחיאל מאביו רשות להצטרף אליו ואל אלעזר ולהיות נוכח בהתכנסות הגדולה בבית הכנסת. למרות שילדים ונערים לא הצטרפו בדרך כלל לכינוסים שאינם קריאה בתורה, הסכים שמי לצרפו. לאחר מספר דקות של הליכה, נכנסו האב ובניו אל בית הכנסת. יחיאל אהב את אווירת המקום. החדר האפלולי הואר בחלקו באור השמש שחדר דרך החלונות הקטנים, ובחלקו בכוסיות זכוכית עם פתילות בוערות, שישבו בתוך כלילות מתכת. משהו אחר היה בו — אור שמימי שנבע מהבעות פניהם ותחושת הכבוד של הבאים. גם כשהתכנסו בני הכפר, היה השקט כאן מנוגד לרעש שלווה התכנסויות ברחבת הכפר. בקיר המערבי הייתה גומחה גדולה סגורה בדלתות עץ מחוטבות. יחיאל ידע כי מאחוריהן שוכבים גוויליו המופלאים של "ספר חוקת משה" כפי שנהג אביו לקרוא למגילת ספר התורה. "ספר זה," אמר אביו, "הוא היסוד שעליו מושתתים חיינו כאן על האדמה הזו, בעבר, בהווה ובעתיד. בלעדיו אין לנו עבור מה לחרוש את האדמה ולהעמיד צאצאים." התרגשות רבה הייתה אוחזת את יחיאל כאשר היה בא עם אביו לעיתים אל בית הכנסת ביום השבת. בציפייה דרוכה היה עוקב אחר תנועתו של הלוי כאשר התקרב אל ארון העץ, פתח את דלתותיו המחוטבות והוציא מתוכו את גווילי הקלף המגולגלים. כשעבר הלוי סביב הקהל והגווילים בידיו, נשם יחיאל עמוק ככל שיכול היה ואסף בנחיריו את חלקיקי הריח של מגילת הקלף העתיקה. לא היה שום ריח אחר דומה לזה. זו הייתה מעין תערובת של ריח עור עיזים מיובש עם ריח דבש שנרדה זה עתה מכוורת החרס, וניחוחו של יין ישן שנמזג לעיתים על שולחן המשפחה. בדמיונו של הנער, היה הספר בן ימיו של אברהם מייסד הברית עם האל היושב במרומים ובן ימיו של משה, אבי האומה. כאשר הונח הספר על שולחן הקריאה, במרכזו של בית הכנסת, נמתח יחיאל כדי לראות את סודותיו. על המגילה היו מסודרות שורות של אותיות נפלאות בצורתן. יחיאל ידע היטב כי זו לשון הקודש, העברית הקדומה השונה מן הארמית שבה הם מדברים. הוא שמע כמה מן הזקנים מדברים באותה שפה עתיקה וראה את לוי כותב בשפה זו. הו, עד כמה רצה גם הוא לכתוב או לפחות לדבר בשפה עתיקה זו, אך אפילו ארמית הוא לא ידע לכתוב. פעמים רבות הבטיח לו אביו שכשירווח להם ותהא הפרוטה מצויה בכיסם, הוא ייקח לו מורה שילמדו כתיבה, אך עד כה זה לא התממש.


אבל היום לא היה יום שבת והלוי לא הוציא את ספר התורה. היום עזבו חלק מתושבי הכפר את מקום עבודתם, בית מלאכתם או שדותיהם והתכנסו בבית הכנסת. המבנה היה מלא עד אפס מקום ואנשים אף עמדו בפתחו. חלקם דרשו להוציא את הנשים והילדים המועטים שהתגודדו במקום, אך יחיאל אחז בחוזקה בידיהם של אביו ואחיו ונבלע ביניהם.


זמן רב עבר במהלך התכנסותם של תושבי הכפר והציפייה הקשתה על חלק מהממתינים. לפתע השתררה דממה ופניהם של המצטופפים הופנו לכיוון הדלת. להפתעתו של יחיאל, נכנסו מן הפתח ונעמדו משני צידי הדלת שני חיילים חמושים. יחיאל לא ראה מעולם חיילים קרובים כל כך. הוא זכר היטב את המקרה לפני שנה, כאשר הכפר כבול הועלה באש, ולא הרחק מעדרו חלפה קבוצת חיילים רומאים. חושיו אמרו לו להסתתר ומבין שיחי הקידה ששרטו את פניו ודקרו את גבו הוא צפה ביחידה הדוהרת. הפרשים לבשו שריונים מבריקים ולראשם קסדות מבהיקות ששערות סוסים מקשטות את מרכזן. על ירכו של כל חייל הייתה חרב בנדן עור ובידם כידון מחודד ונוצץ. הם חלפו על פניו במהירות כשפרסות סוסיהם נוקשות בסלעי ההר. לעומתם נראו החיילים שנכנסו זה עתה לבית הכנסת עלובים מעט. מדיהם היו שונים זה מזה, השריון היה עשוי שרשרות מתכת חלודות, והחרבות שבידיהם נראה כי יוצרו על ידי נפח הכפר, אך יחד עם זאת הם עמדו זקופים וגאים כאילו הם מבשרים את בואו של הנציב. לאחר זמן קצר נכנס לבית הכנסת אדם שיחיאל לא ראה מעולם ועל פי המיית הנוכחים — גם הם לא. הוא ניצב במרכז בית הכנסת, ליד שולחן הקריאה ופתח בדבריו:


"השלום לאנשי כפר סב. אני, יוסף בן מתתיהו, בן למשפחת כוהנים בני יהויריב, מירושלים, צאצא של משפחת החשמונאים. מוניתי על ידי הממשלה החדשה בירושלים להיות המפקד העליון על הגליל ומושלו. כפי שוודאי ידוע לכם, קָצָה נפשנו משלטונם המנוכר של הנציב הרומאי, פקידיו, חייליו ועושי דברו. מהיום הראשון שבו דרכו סנדליהם המסומרים של קלגסי הצבא הרומאי על אדמתנו החל הסכסוך. כבר פומפיוס המצביא הרומאי, עם כיבושה של ירושלים בימי אחרוני מלכי בית חשמונאי, זלזל בקודשינו ונכנס טמא ומשוקץ אל קודש קודשינו, מקום שבו הכוהן הגדול נכנס רק פעם בשנה. עריצותם ומשוא פניהם לטובת הנוכרים המקיפים אותנו סביב, באו לידי ביטוי קיצוני בפרשת קיסריה. נירון הקיסר החליט כי העיר, למרות שנבנתה על ידי מלכנו הורדוס לפני כשמונה עשורים, תהייה שייכת לנוכרים שביזו וחיללו את בית הכנסת שבמקום. כתוצאה מכך החלו הנוכרים בעיר ובמקומות אחרים לפרוע פרעות באחינו. מאות ואלפים מבני עמנו נטבחו על ידי החיילים הרומאים ועושי דברם ואפילו בירושלים נפגעו רבים מאיתנו.


אודה ולא אבוש כי בתחילת האירועים לא נטה ליבי למחרחרי המלחמה. היה עם ליבי לפנות לדרך של משא ומתן עם הנציב הרומאי ושליחיו, ולא רציתי שיח ושיג עם אנשיו הקיצוניים של אלעזר בן יאיר, ראש קבוצת הסיקריים הידועים לשמצה. כתוצאה מדחיית מדיניותו הקיצונית עזבו אנשי בן יאיר את ירושלים וכבשו את צוק המצדה, מקום ארמונו המפואר של הורדוס המצוי במדבר שממזרח לירושלים. בעת כיבוש המקום נטבחו עשרות חיילי חיל המצב הרומאי שהיו שם וברשותם של אלעזר ואנשיו יש כיום נשק וציוד צבאי רומאי!


בשלב זה ניסינו, כקבוצה בעלת אחריות לאומית רחבה, לגשר על העימות שנוצר לא רק בינינו לבין הרומאים אלא גם בינינו לבין עצמנו, אך לשווא. לפני כשנה הגיע קסטיוס גאלוס, נציב סוריה, מדמשק ליהודה בראש הלגיון רומאי השנים־עשר ובין השאר גם הרס ושרף את הכפר השכן לכם — כבול, ואולי אף אתם חשתם בנחת זרועו. בפעילותו בגליל נהרגו רבים מאחיכם. הוא המשיך את דרכו לירושלים ואף הטיל עליה מצור. בשלב זה ניסיתי עדיין, יחד עם חבריי המתונים והשפויים, לשכנע את קבוצות הקנאים בירושלים לעצור את ההתדרדרות, לפתוח את שערי העיר ולמנוע את חורבנה, אך הדבר לא עלה בידי."


הוא עצר בדבריו כדי ללגום מים מספל החרס שהוגש לו ויחיאל ניצל את ההזדמנות כדי לנתק את מבטו שהיה נעוץ בפניו ובפיו של יוסף ועקב אחרי כל הגה שנהגה ממנו. הוא בחן במהירות את פני האנשים שהצטופפו לידו. מבע פניהם של מרבית האנשים היה מתוח, קמטים נמתחו במצחם, בזוויות עיניהם ופיהם, אגרופים היו קפוצים וגידים היו משורגים. כמה אנשים נפנו אף הם להחליף מילה עם שכניהם והנידו את ראשם כמחווה של הסכמה עם דברי הנואם בשעה שלגם מן המים.


"אינני יודע אם יודעים אתם," המשיך בדבריו, "אך יד אלוהינו הייתה בדבר. דומה כי האל נטה לדעתם של הקיצוניים ונתן לנו את הסימן. ללא כל סיבה הנראית לעין, קיפל הצבא הרומאי את אוהליו, דגליו ומכונות המצור שלו ועזב את עיר קודשינו בדרכו צפונה. תוך כדי ירידתו במעלה בית חורון, תקפו אותו לוחמיו של אלעזר בן שמעון והִכו בו מכה קשה. רבים מחיילי האויב נהרגו ונפצעו, והשאר נסו ברגל עד מאחזם הקרוב באמאוס. כשהגיעו הרצים לירושלים והביאו את הבשורה היה קשה להאמין, אך כשהתקרבו אלעזר ואנשיו אל העיר ובידיהם ניסי הלגיון השנואים ומכונות המצור שצרו ואיימו רק כמה ימים קודם לכן על ירושלים, הבינו כולם ואף אני בתוכם כי האל אמר את דברו!"


הוא עצר לרגע, נשם עמוקות ונשא פניו למעלה, כאילו לא היה שם גג. מבטו המריא גבוה אל שמי החושך זרועי הכוכבים.


"היושב במרומים, השוכן במקדש שבהר המוריה רוצה שנסיר את עולה של רומא, שנשיב את מלכות בית דוד ובית חשמונאי ממשיכו! כפי שהִכה אלוהינו את הכנענים והשליך עליהם אבנים גדולות מן השמיים במעלה בית חורון, כך נתן בידי גיבורי אלעזר בן שמעון את הלגיון הרומאי בדיוק באותו המקום. עוד באותו היום הקריבו הכוהנים שלמי תודה רבים לאל וההמונים יצאו לרחובות כשהם נושאים על כפיהם את אלעזר וחבר לוחמיו הנועזים. זמן קצר לאחר מכן, בישיבה נרחבת וחגיגית הוקמה בירושלים ממשלת המרד, ממשלה המאחדת את מרבית חלקי העם. הסכמה כזו בין הפלגים השונים בירושלים לא נראתה כבר מזמן. פרושים וצדוקים, קנאים ומתונים, עניים ועשירים ישבו יחדיו, רק האיסיים היו חסרים. אני מודע לעובדה כי חלקכם כלל אינו מכיר את הקבוצות השונות בירושלים, שאינן מצויות בגליל, אך ייתכן כי פה ושם בעת העליות לרגל בחגינו הקדושים, שמעתם עליהם."


ידו נשלחה מבלי משים וגירדה בתנועת מבוכה בשערות ראשו.


"דעו לכם, אין זה קל להודות בטעות, רבים מאנשי הציבור בימינו לא נוהגים להודות בטעותם ומנסים להצדיק את מעשיהם ומחדליהם בתואנות שונות. אני אחר. הריני עומד כאן בפניכם, כפי שעמדתי בפני שאר מאתיים ושלושה הערים והכפרים האחרים בגליל, ומודה שטעיתי. גישתי המתונה לא התאימה לרוח הזמנים וקיבלתי בהכנעה את רצונו של אלוהינו שנתן בידינו את אויבינו, ועל כן נעניתי להחלטתה של ממשלת המרד שמינתה אותי להיות מפקדו של הגליל. למרות שמעולם לא הייתי במחוז יהודי זה של ארצנו, ולמרות שביהודה מלגלגים על הגליליים על היותם בורים בענייני הלכה ובהלכות בית המקדש, ראיתי לנכון לקבל את התפקיד, להגיע לכאן וללמוד אתכם. כיום, לאחר מספר חודשים, כשעברתי את הגליל לאורכו ולרוחבו גם נוכחתי לדעת כי זהו חבל ארץ נפלא ועשיר המעובד על ידי אחים טובים, אוהבי עבודה ואנשי אמת."


"איזו כנות," לחש שמי לאלעזר בהערכה.


"משום מה איני מאמין לו כל כך", השיב אלעזר בלחישה. "קשה לי לקבל אדם שבא ממשפחה ירושלמית מיוחסת כמפקד וכמנהיג עלינו הגליליים. אנחנו לא ירושלמים עדינים ומפונקים, הבט על ידיו העדינות שמעולם לא אחזו מקוש, מעדר או אבן." בו בזמן הסתכל אלעזר על ידיו שלו, מחוספסות, נוקשות ומצולקות ממשא אבני ההר הכבדות.


"ששש..." גער אחד מהנוכחים באלעזר, "תן לשמוע, איש צעיר, אולי אתה כבר יודע הכול אך אני לא!"


המשך בספר המלא