על תיאורי המקרים של פרויד נאמר שקוראים אותם כמו רומנים; על הנובלות הפסיכואנליטיות הכלולות בספר זה אפשר לומר שקוראים אותן כמו תיאורי מקרים. בין הספה הפרוידיאנית לזכוכית המגדלת של קונאן דויל הקורא מובל – כמו אדיפוס – דרך חידות ומזימות אל תפניות מפתיעות, ללא אשמים וללא פשעים.
ספרו של מישל גרנק כולל שלוש נובלות אשר דרכן נחשף הקורא לקונפליקטים, אולי אף לייסוריהם, של ז'וזיאן לאון, פסיכואנליטיקאית מבריקה ומוכרת בצרפת, של ד"ר בּוּרוּ, רופא משפחה פריזאי ותיק ורגיש לתופעות קליניות בלתי שגרתיות, ושל ז'אן-פול, מתמחה בפסיכיאטריה שמגיע לבית חולים בפרובינציה. שלושתם נדרשים להתמודד עם מטופלים בלתי רגילים התובעים מהם התעמתות של ממש עם הרגשות, הפנטזיות והתהיות שהם מעוררים.
על אף שמדובר בסיפורים דמיוניים, הם מאפשרים לנו לגעת בממשות של המציאות במצב האנליטי. שלושת הקלינאים נחשפים לעוצמתן של ההעברה וההעברה-הנגדית, עם כל המורכבות והכאבים שהן מכילות. אולם דווקא ההליכה האיטית והדקדקנית בנתיב העברה-העברה-נגדית, מתוך הדיאלוג עם המטופל ובסיועו, היא זו שתאפשר לחשוף מעט מהמסתורין של המצב הקליני ולחתור אל האמת.
אדיפוס בפריז מכנס שלוש נובלות בדיוניות לחלוטין, שלוש נובלות המציגות סיטואציה קלינית בלתי מסתברת, בלתי אפשרית, ועם זאת שלוש סיטואציות קליניות המאלצות את המטפלים לבצע אינטרוספקציה, תהליך שאפשר שאין בו שמץ של בדיה.
המציאות בשירות הבדיון או הבדיון בשירות המציאות?
