הקדמה
ועכשיו היא עפה, הרקיעה שחקים, כשהיא מחובקת בעדינות כמעט בלתי נסבלת. עלים ירוקים ואור שמש, ציוץ ציפורים ושמים כחולים, מעלה־מעלה, התחושה מילאה אותה עד שהרגישה שהיא עומדת להתפקע מרוב אהבה, עד שלא יכלה לשאת זאת יותר. ואז החיבוק נרפה, והשמחה נשארה.
1
"לכל הרוחות! מה בדיוק חשבה לעצמה האחות באזיל כשעשתה את זה, אֵלִי?" האחות מרגרט הביטה בייאוש בערמת החשבונות שלא שולמו ובפתקים המשורבטים על שולחנה במנזר סנט פילומֶנה, בעיר פיירברידג'.
ספר החשבונות, שנוהל במשך שנים בצורה מסודרת על ידי האחות באזיל מתוקף תפקידה כגזברית המנזר, עם עמודות מספרים תחת הכותרות "הכנסות" ו"הוצאות", היה כעת ערמת דפים מוכתמים בדיו. נראה שהאחות באזיל הרימה ידיים לחלוטין בחודשים האחרונים ופשוט דחפה כמה חשבונות מאחורי פסל פלסטיק קטן של גבירתנו מִלוּרד על אדן החלון, ועוד כמה בשקית ניילון בתחתית ארונית תיוק ישנה.
"מה היא חשבה שיקרה? שגבירתנו תטפל בהם?" אמרה לעצמה מרגרט ברוגז, אבל אז התעשתה. "אני מצטערת, אלי. אני מקווה שהאחות באזיל תנוח על משכבה בשלום. תודה לך לפחות על כך שהבעיה עם החשבונות לא נמשכה זמן רב." מרגרט חשה אשמה כי ניכר שהחודשים האחרונים בחייה של האחות באזיל היו מלאי חרדה. "אני מצטערת שלא שמתי לב, אלוהים. אבל אתה יודע שהחשבונות אף פעם לא היו העבודה שלי, והיו לי בעיות משלי. השנה האחרונה לא היתה בדיוק השנה הכי קלה ששלחת לנו. כל השנים האחרונות, אם לומר את האמת..." אבל לפני שהספיקה מרגרט להתחיל למנות את כל מה שעוד השתבש עבור האחיות של סנט פילומנה, נשמע קול חזק מאוד מהמטבח ואחריו יללת מצוקה, והיא זינקה מהמשרד ורצה במסדרון, מאיצה במהירות שלא היתה מביישת גם נזירה צעירה ורזה ממנה בהרבה.
היא פתחה בתנופה את דלת המטבח, בלב הולם, וראתה את האחות ברידג'ט משפילה מבט אומלל אל כמה פריטים מושחרים וחרוכים שהיו מונחים על צלחת.
"מה קרה?" התנשמה מרגרט.
"שמעתי שהבישוף אוהב במיוחד פבלובות. מכיוון שהתנור מקולקל, בישלתי את המרנג במיקרוגל," אמרה האחות ברידג'ט. "אבל היה בום וקצת עשן, ועכשיו הוא הרוס."
מרגרט נשענה על צדה, עדיין מתנשפת מעט. "תודה לאל! בחיי, האחות ברידג'ט, הבהלת אותי כל כך. חשבתי שקרה משהו נורא."
"זה באמת נורא!" אמרה האחות ברידג'ט, שהתמרמרה מהמהירות שבה פטרה מרגרט את הטרגדיה. "הייתי צריכה קינוח טעים במיוחד לארוחה של הבישוף הערב. האב יו הולך לבקש ממנו קצת כסף כדי לתקן את הדליפה בגג הכנסייה וגם בשביל כומר עוזר. אני צריכה את המרנגים האלה."
אלוהים, תן לי סבלנות. האם היא חייבת לצרוח? בחיי, אם אני הייתי מתחילה לצרוח בגלל החשבונות, פשוט לא הייתי מפסיקה, ואז מה היינו עושות?
"את לא יכולה לסיים את יתר הבישולים בבית הכומר?" שאלה מרגרט בנימה רגועה יותר משחשה, כששנים של עבודה בהוראה נחלצות לעזרתה.
"אני כבר משתמשת בתנור שם לצלי הערב," ייללה ברידג'ט בייאוש לא אופייני. "רציתי שזה יהיה מושלם. אנחנו חייבים לרכך את הבישוף."
"את יכולה להכין משהו אחר?" שאלה מרגרט.
"המרנגים הם כמו אבקת קסמים בבישופות הזאת," המשיכה ברידג'ט, שלא ממש הקשיבה, "ואנחנו יודעים שמונסיניור וילסון רוצה כומר עוזר בכנסיית סנט אן, והוא שיחק בזמן האחרון גולף עם הבישוף. האב יו בכלל לא יודע לשחק גולף, שאלוהים יעזור לו. המרנגים האלה עלולים לעלות לו בכומר העוזר, והוא נורא מודאג מהנזילה בגג. אין כסף, מרגרט," אמרה ברידג'ט ועיניה הכחולות, עיניים של אירית טיפוסית, נראו מלאות דאגה.
אני יודעת. האב יו אינו היחיד שמודאג. אני יודעת טוב מאוד שאין כסף.
"אם נשיג מרנגים חדשים, עדיין תוכלי להכין קינוח? יכול להיות שמר עבידי מוכר מרנגים בלונדיס?" התעקשה מרגרט.
"כן, אני אוכל," אמרה ברידג'ט בעגמומיות קלה. "פשוט רציתי להכין הכול בעצמי. זו ארוחה כל כך מיוחדת. אני שונאת להגיש דברים שנרכשו בחנות. עכשיו אני מצטערת שלא הכנתי עוגה."
היא נשמעה כל כך מאוכזבת שלבה של מרגרט נצבט בחזה. ברידג'ט היתה מנהלת משק בית טובה מאוד לָאָב יו, ודברים רבים כל כך בקהילה לא יתקיימו ללא מעורבותה התוססת.
"הבישוף לא יֵדע," אמרה מרגרט. "קדימה, ברידג'ט, בואי נראה אם אנחנו יכולות לקנות מרנגים בחנות." היא חיבקה את ברידג'ט חיבוק זריז.
הן הלכו מהר ככל יכולתן בשביל הגישה הארוך שהוביל מהבית הוויקטוריאני הגדול. מעליהן התעופף שחרור וקרא קריאת אזהרה. הן ניסו לעקוף את הבורות והסדקים הנוראיים באספלט ואת הצמחייה שגדלה פרא לאורך השוליים ובו בזמן להתעלם מהם מבלי להזכיר את הבעיה במילה. לא, מרגרט הסכימה עם עצמה, אי אפשר להמשיך ככה יותר. נהיה קשה מדי לתחזק את הגן ואת השטחים וגם את הבית. למעלה במנזר היו יותר מדי חדרי שינה קרים וריקים עם רהיטי עץ כבדים שכוסו ביריעות נגד אבק; למטה היו כל כך הרבה חדרים, שהן לא הצליחו למצוא שימוש לכולם. זה היה יותר מדי. מנזר סנט פילומנה אכסן במשך השנים שתים־עשרה אחיות ומספר קבוע של נשים צעירות בתקופת ההתנסות, שרבות מהן עזבו וחלקן, כמו מרגרט עצמה, נשארו. אבל גם עם המגויסות החדשות, השנים גבו את מחירן, צלבים חדשים הופיעו בבית הקברות, ומספרן הכולל של האחיות הידלדל לשש. ואז, תוך שנה, השנה האחרונה והאיומה הזו, עם מותן של הלן, פרנסס ובאזיל, הן נותרו רק שלוש — מרגרט, ברידג'ט וססיליה — ומרגרט, מאחר שלא היתה מישהי אחרת שתעשה זאת, מצאה את עצמה אחראית בעל כורחה לשני התפקידים, הן אם המנזר והן הגזברית.
הן פנו ימינה לדרך לונדון, חלפו על פני בתים גדולים אחרים בני גיל דומה, שרובם פוצלו כעת לדירות או למגורי סטודנטים עבור האוניברסיטה, והלכו לעבר חנות המכולת לונדיס של מר עבידי. שם הן מצאו את האחות ססיליה, חברת המסדר הנוספת, שכבר עמדה בתור כמו בכל יום שישי כדי לרכוש כרטיס לוטו ותפילה על שפתיה. מרגע שהחלו ההגרלות בנובמבר הקודם, האחות ססיליה היתה משוכנעת שאלוהים ישתמש בכך כדי לעזור להן, וחמישה חודשים שבהם לא זכתה במאום לא פגעו באמונתה כהוא זה. הן מצאו אותה עומדת מאחורי תומאס איימיס, שהיה השני בתור מאחורי סטודנט. תומאס טוב הלב, דוור שיצא לא מזמן לגמלאות וידידן של האחיות של סנט פילומנה, החל לפקוד את המנזר בקביעות ועשה השנה כמיטב יכולתו כדי להחזיר את המקום למצבו התקין. אך קשה ככל שעבד, זו לא היתה עבודה לאדם אחד, ובחלקים גדולים מהגן, שסיפק תעסוקה לכל כך הרבה אחיות במשך השנים, גדלו עכשיו עשבי פרא.
"שלום, תומאס, שוב מיליון תודות על עבודתך היום," אמרה האחות ברידג'ט. "המיקרוגל התקלקל ואני קונה מרנגים לקינוח של הבישוף," היא הסבירה לאחות ססיליה, שאם נודה על האמת לא ממש התעניינה והעדיפה שאיש לא יפריע לתפילותיה בשלב חיוני זה.
"אני כל כך מצטער לשמוע, אחות," אמר מר עבידי, ששמע אותה במקרה, "אין לנו מרנגים, אבל אולי אני יכול להזמין לך?"
"תודה לך, מר עבידי. אני חוששת שאני זקוקה להם להיום בערב," אמרה האחות ברידג'ט.
מר עבידי לקח את כספו של הסטודנט וספר אותו, כשהוא מקמט קלות את מצחו. הסטודנט המתין. עם מר עבידי לא מתווכחים.
"אני לא מבינה. למה לא לקנות כמה יוגורטים לקינוח וזהו?" שאלה ססיליה, שהשלימה עם העובדה שכעת אין לה סיכוי להספיק למלמל עוד תפילת אווה מריה לפני שתגיע לראש התור. היא התפללה כל כך הרבה כל השבוע, שנאלצה להאמין שזה יספיק.
מרגרט התכווצה בעל כורחה כשברידג'ט הזועמת, ששערותיה סמרו וכולה הקרינה זעם, פתחה את פיה כדי לענות. בדיוק אז, כשכספו של הסטודנט התקבל והשקית נמסרה לידיו כדי שיוכל ללכת לדרכו, הסתובב תומאס איימיס וקטע את השיחה במהירות, במבטא הג'ורדי הרך שלו, לפני שהאחות ברידג'ט הספיקה להשיב.
"יש את עוגת השוקולד שנתת לי הבוקר, האחות ברידג'ט. זו עוגה נהדרת. אני בטוח שהיא מספיק טובה בשביל הבישוף..." הוא פנה אל האחות ססיליה. "אחות — האם תרצי לעקוף אותי? אני לא ממהר."
האחות ססיליה הנהנה בהכרת תודה, שמחה להימלט משיחה על עוגה, שלפה את רשימת המספרים שלה והכתיבה אותם בחגיגיות למר עבידי, שמפאת גילה כיבד אותה ולא חלם אפילו לבקש ממנה לגשת לפינה ולמלא את הכרטיס בעצמה. הוא העריץ את הנזירות ואהב אותן, וקיבל בהבנה את הטקס השבועי הקטן. לו היה בכוחו, ודאי היה דואג שהאחיות יזכו. הודות לאחות הלן שהכניסה את בנותיו לסנט פילומנה לפני שנים רבות, והודות לו ולאשתו שעבדו בחנות במשך כל השעות שאלוהים נתן להם כדי לתת לילדיהם את כל ההזדמנויות והתמיכה שהם רק יכולים, הבנות שלו השקיעו בלימודיהן, התקבלו לאוניברסיטאות הטובות ביותר וכעת אחת מהן היתה רוקחת, השנייה רופאה והשלישית עורכת דין. מבחינתו של מר עבידי, האחיות היו כליל השלמות.
מבחינת האחיות, במיוחד מבחינת האחות ברידג'ט, גם מר עבידי היה כליל השלמות. הוא עבד קשה מאוד, קם מוקדם בבוקר לסדר את העיתונים, נשאר בחנות עד שעה מאוחרת בערב, נהג בחומרה כלפי לקוחות בעייתיים ובני נוער שעבדו בשבילו, ובתקיפות אך באדיבות כלפי כל השאר, עייף ככל שהיה. הוא תמיד היה מוכן לנהל שיחה עם האחות ברידג'ט, שהגיעה אליו בקביעות, נחושה בדעתה לתמוך בו מול הסופרמרקטים הגדולים המתחרים, שהחלו ברוב חמדנותם לפתוח את דלתותיהם גם בימי ראשון, מה שהקשה הרבה יותר על חנות המכולת הפינתית הקטנה. מר עבידי מעולם לא היה באירלנד והאחות ברידג'ט מעולם לא היתה בפקיסטן, אבל הם הבטיחו זה לזה באופן קבוע ובכוונה כנה, גם אם כזו שאין לה אחיזה של ממש במציאות, שיבקרו זה במולדתו של זה ביום מן הימים, ותמיד היו שמחים זה עבור זה ושלחו את מיטב האיחולים זה למשפחתו של זה כאשר אחד מהם היה מכריז על נסיעה קרובה ומרגשת בחזרה למולדת. לאחר דיון מרתק על מאכלים קשים להשגה, הצליח מר עבידי, שאף פעם לא נרתע מאתגר, לחולל נס קטן ואיתר עבור האחות ברידג'ט כמה קופסאות של עוגיות קימברלי איריות, ומאז החל למכור אותן בקביעות בקו מכירה קטן ורווחי שהיה פופולרי מאוד בקרב לקוחותיו האירים הקשישים, שלא יכלו להשיג אותן בשום סופרמרקט גדול. האחות ברידג'ט ניסתה לשכנע אותו להביא לחנות גם מלאי של טייטו — חטיפי הצ'יפס האהובים עליה מצפון אירלנד — אך התברר שאותם היה קשה יותר להשיג.
אבל באותו רגע הדבר היחיד שעמד בראש מעייניה של האחות ברידג'ט לא היה עוגיות איריות ואף לא חטיפי צ'יפס, אלא הקינוח של הבישוף, והפעם תומאס איימיס היה מחולל הניסים.
"אוי, תודה לאל! תומאס, זה יהיה כל כך יפה מצדך!" אמרה ברידג'ט, ומחאה כפיים בהקלה. "ודאי שזה יהיה מספיק טוב בשביל הבישוף," אמרה. "הכנתי את העוגה הכי טובה שיכולתי כדי להודות לך על כל מה שאתה עושה למעננו! אני אכין לך עוד אחת. אני עדיין לא יכולה להכין אותה במנזר כי התנור לא עובד, אבל אני אופֶה עוד אחת במטבח של בית הכומר ביום ראשון אחר הצהריים."
"טוב, אל תדאגי לגבי זה עכשיו," אמר תומאס, רגוע כתמיד. "כמו שרוז תמיד אמרה, כל דבר בעתו. תתרכזי רק בארוחת הערב של הבישוף. אני חושב שלקבל כומר עוזר לסנט פילומנה זה בעדיפות ראשונה. אנחנו לא יכולים לתת לאב יו לשאת את כל המשא לבד. אקפוץ הביתה אחר כך לקחת את העוגה, ואביא אותה לבית הכומר. אני יכול גם להציץ בתקלה בתנור, אם תרצי."
"מיליון תודות, תומאס!" אמרה ברידג'ט, קורנת מאושר. "עדיין יש לנו סיכוי עם הבישוף. אני יודעת שיש לו חיבה למתוקים."
"לא עולה בדעתי דבר טוב יותר מאחת העוגות שלך," אמר תומאס בעודו מסמן, מנומס כתמיד, לאישה צעירה לתפוס את מקומו בתור במקום לקטוע את השיחה בחדות.
"תודה רבה לך, תומאס," אמרה מרגרט בלהט. "זה יעזור לנו מאוד אם תוכל להציץ בתקלה בתנור." הקינוח של הבישוף לא עניין אותה כל כך, ובדומה לאחות ססיליה, היא היתה סבורה שהוא יכול להסתפק ביוגורט כמו כל אחד אחר, אבל כאם המנזר בעל כורחה של מנזר סנט פילומנה, שֶמנה למרבה הצער שלוש חברות בלבד, היא היתה מעוניינת למנוע מריבה קשה בין שתיים מהן. גם ככה כבר התקשתה לשלוט בברידג'ט ובססיליה. והיא לא רצתה לחשוב אפילו מה עלול להיות מחירו של תנור חדש.
תומאס התבונן בשלוש האחיות יוצאות מהחנות כשהאישה הצעירה שלפניו קנתה את כרטיס הלוטו שלה. המנזר ובית הספר שלידו היו חלק כה חשוב מהחיים הקתוליים בפיירברידג'. מה שקרה היה כל כך עצוב. הוא ורוז היו כל כך שמחים וגאים כאשר בתם לינדה החלה ללמוד בבית הספר, ושנים לאחר מכן כאשר סופי, בתה של לינדה, החלה בתורה ללמוד בו. הדברים מוכרחים להשתנות, הוא ידע זאת, אך חבל שהנזירות לא לימדו שם יותר. האחות הלן היתה יוצאת מן הכלל, והוא חשב שלא נתנו לאחות מרגרט מספיק זמן שם כדי להוכיח את עצמה כמנהלת. ובכל זאת, כולן הלכו והזדקנו, כמוהו.
האחות הלן העריכה עד מאוד את לינדה, גם אחרי מה שקרה. וסופי, כמובן, הצטיינה בלימודיה כשהלכה לבית הספר של המנזר. היא לא חזרה על הטעויות של אמה, והלכה לאוניברסיטה לפני שהקימה משפחה.
הוא הצטער שרוז אינה לצדו כדי לייעץ לו. היא היתה יודעת מה לעשות. אולי הוא ישאל את האחות ברידג'ט בפעם הבאה שיבוא למנזר או לבית הכומר כדי לסייע במשהו. היא ורוז, שתי נערות איריות שעבדו בבית פיירברידג' בשנות החמישים, היו כמו אחיות. הוא היה בטוח שרוז היתה סומכת על ברידג'ט. כן, זה מה שיעשה. אחרת, לא היה לו שמץ של מושג. לינדה לא שיתפה אותם בשום דבר, ואף אחד, אפילו לא סופי, לא הצליח להוציא ממנה כלום. הם יצטרכו נס כדי לתקן הכול. אולי האחות ברידג'ט תצליח ליישר את ההדורים. אחרי שהחליט את זה, הרגשתו השתפרה לאין ערוך.
"תודה רבה לך!" האישה הצעירה שלחה חיוך רחב לתומאס בעודה מתרחקת מהדלפק. באופן בלתי צפוי הראתה לו בגאווה טבעת אירוסין קטנה על ידה. "אני מקווה שהמספרים שלי יזכו. אני מתחתנת בקרוב וזה מאוד יעזור."
"חתונות הן יקרות, אני יודע," הסכים תומאס.
"אם אזכה, אני רוצה להפתיע את הארוס שלי ולקנות כרטיסים לירח הדבש למקום מדהים, כמו איטליה," המתיקה הצעירה סוד באוזניו. "אני יודעת שהוא מודאג שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו לנסוע לחו"ל, אבל לא ממש אכפת לי. אני רק רוצה להיות נשואה לו, זה העיקר."
"ברכותי!" אמר תומאס וחייך אליה. הפעם הוא ידע בדיוק מה לומר. הוא שמח לראות טבעת אירוסין. היו באישה הצעירה אותן פתיחות וחמימות שובות לב שהיו ברוז שלו כשהיתה צעירה. הבחור שהיא עומדת להינשא לו יהיה גבר בר מזל. כפי ששפר עליו מזלו.
תומאס הניח את הסל שלו על הדלפק.
"בוקר טוב, מר עבידי," אמר.
"בוקר טוב, מר איימיס," ענה מר עבידי, שהכיר את כל לקוחותיו הקבועים בשמם, והתחיל להעביר את המצרכים בקופה.
"אתה סבא של סופי, נכון?" שאלה פתאום הבחורה הנחמדה, והסתובבה בחזרה אל תומאס. "עבדתי עם סופי לפני שנים במילרז ארמז. אני זוכרת שחגגתם שם את יום הנישואין שלכם. מה שלום סופי?"
"נכון. תודה," אמר תומאס. "סופי בסדר גמור. היא נשואה, ויש לה תינוק, והיא מאושרת מאוד."
"תוכל למסור לה ד"ש ממני? תגיד לה שאמילי ממילרז ארמז מוסרת דרישת שלום," אמרה הבחורה.
"אני אמסור. אני בטוח שהיא תשמח לשמוע ממך. את רוצה את מספר הטלפון שלה?"
אמילי הוציאה מכיסה פנקס כתובות קטן ורשמה את המספר החדש של סופי.
"אני בהחלט אחדש איתה את הקשר אחרי החתונה," הבטיחה.
"אז שיהיה בהצלחה!" אמר תומאס כשהיא יצאה מהחנות, אוחזת בידה בכרטיס הלוטו שלה, מלאת תקווה.
"מצטער שנאלצת לחכות," הוא אמר למר עבידי שהנהן בתגובה. תומאס הוציא את התיק, מוכן למלא אותו בקניות. זה היה התיק של רוז. היא קיבלה אותו פעם במתנה מהבנות לכבוד חג המולד כי היה מקושט בוורדים, והוא אהב להשתמש בו. הוא קיווה שהיא היתה שבעת רצון מהאופן שבו הוא מנהל את הדברים באופן כללי. עברו שנתיים מאז שרוז הלכה לעולמה. היא זכתה לראות את סופי נישאת לבן, שהיה רופא משפחה, והחזיקה בזרועותיה את נינהּ שרק נולד, ג'יימס, שבוע לפני מותה בהוספיס. תומאס בלע רוק, והכאב המוכר עלה בו כשנזכר בפניה, מוארות באהבה לנין שלא תזכה לראות גדל. אוי, רוז. הוא עדיין הרגיש כאילו זה קרה רק אתמול, ועדיין היה לו קשה לחזור הביתה ולא למצוא שם את החיוך שלה מקבל את פניו. כאב לו שלינדה היתה סגורה כל כך, שמרה כל כך על פרטיותה. בתם עבדה עד שעות מאוחרות או נשארה בחדרה בימים אלה. הם פשוט לא תקשרו יותר. לינדה התנהגה יותר כמו מתבגרת שנתונה למצבי רוח מאשר כמו אישה בת ארבעים ואחת. הוא שמח שלפחות הוא שיפוצניק וגנן ויכול לעזור לָאָב יו ולנזירות. היה נחמד לצאת קצת מהבית ולהועיל למישהו.
מאוחר יותר באותו הערב התאספו שלוש האחיות בסלון, ושתו יחד שוקו חם מנחם. האחות ברידג'ט קרנה מאושר. הארוחה שבישלה לבישוף הצליחה בצורה יוצאת מן הכלל, והוא אפילו אכל שתי פרוסות מעוגת השוקולד שלה וביקש לקחת הביתה את מה שנשאר. מסתבר שהטבחית שלו לא יודעת להכין עוגות כאלה. ברידג'ט ידעה שגאווה היא חטא, אבל בכל זאת היה נחמד לשמוע את זה, והיא היתה מיושבת בדעתה דיה כדי לדעת שלזהות את הכישרונות שזכית לקבל לא היה דבר רע כלל. האחות פרנסס, מי ייתן שתנוח על משכבה בשלום, הוסיפה ברידג'ט אוטומטית כשחשבה עליה באהבה ובהכרת תודה, לימדה אותה את זה. ב-1968, כשהאחות פרנסס היתה אם מנזר נמרצת בת שישים, ובהשראת השינויים העצומים שחוללה מועצת הוותיקן השנייה בכנסייה הרומית־קתולית, בוטלה החלוקה של "אחיות חיצוניות" ו"אחיות מקהלה"1 במסדר של סנט פילומנה. האחות פרנסס זיהתה את הפוטנציאל הטמון באחות ברידג'ט ועודדה אותה להשתמש בכישרונותיה: לאחר שש־עשרה שנים כנזירה חיצונית, שעבדה בשמחה במכבסה ובמילוי מטלות הבית, בשעה שרק "אחיות המקהלה" המשכילות יותר לימדו בבית הספר, הורשתה לפתע האחות ברידג'ט — שנאלצה לעזוב את בית הספר באירלנד בגיל ארבע־עשרה ותמיד עסקה בעבודות משק בית לפני ואחרי שהצטרפה למסדר — לקבל הכשרה נוספת.
הודות לאחות פרנסס, מימן המסדר את לימודי הבישול של ברידג'ט, ושם, כסטודנטית בוגרת, היא פרחה והרשימה את כולם בזריזות ידיה, בנועם הליכותיה וביכולות הבישול שלה, ובמיוחד בכישרונה לאפות עוגות שטעמן מרומם נפש. לאחר מכן היא הפכה לטבחית המנזר ולמורה פופולרית במשרה חלקית לכלכלת בית בבית הספר, עד שפרשה בגיל שישים כדי להפוך לאחות הממונה על הקשרים עם הקהילה ולטבחית. ברידג'ט ידעה עמוק בלבה שהאב יו טוב הלב, אלוהים יברך אותו, לא באמת הבין כמה היא טבחית מעולה, אבל הוא אכל כל מה שבישלה לו, והודה לה.
לפחות שחקני הבינגו בקהילה שלה הבינו: כולם היו נחושים בדעתם לזכות בפרס הראשון, שהיה עוגה שנאפתה ונתרמה מדי שבוע על ידי האחות ברידג'ט, והזוכים נחשבו בעיניה לא פחות מכל בישוף. היא השקיעה בכל עוגה כמיטב יכולתה, וזו הסיבה שידעה שהעוגה שנתנה לתומאס היתה טובה מספיק גם עבור האפיפיור, והיא הודתה לאלוהים שעשתה כמיטב יכולתה כי היום זכתה לגמולה. היא ידעה שבישול משובח אינו עומד בראש מעייניו של אדם שמקדיש את חייו לדת — ושלדוור בדימוס יש אותו מעמד בעיני אלוהים כמו זה של בישוף — אבל זה עדיין היה יום טוב למדי כשאדם תרבותי עד מאוד כמו הבישוף העריך ושיבח את הבישול שלך.
מרגרט התבוננה באחות ברידג'ט. היה קשה לברידג'ט בשבועות האחרונים בלי תנור. תומאס בא למנזר באותו ערב, אבחן את הבעיה כקצר חשמלי ברכיב שבחלק האחורי של התנור, הסיר אותו ותיקן את הנתיך שנשרף (מרגרט רשמה לעצמה בלבה ללמוד לעשות זאת בעצמה בהקדם האפשרי — היא פנתה תמיד לאחות הלן בכל הקשור לתיקונים כאלה). תומאס אמר שהוא ינסה למצוא עבורן רכיב חלופי, וגם אם עדיין לא היו להן תנור ומיקרוגל תקינים, היו להן עכשיו כיריים עובדות עם ארבע להבות, שהאחות ברידג'ט יכלה לבשל עליהן, ושניתן היה להרתיח עליהן קומקום כדי לשתות תה בקנקן חגיגי.
"את יודעת שאנחנו לא יכולות לסמוך על תומאס שיתקן הכול, נכון?" שאלה מרגרט, והעלתה בחוסר רצון את הנושא שאיש, כולל היא, לא רצה לדבר עליו. "ביקשתי ממנו ללמד אותי כמה דברים בסיסיים שנוכל לעשות בעצמנו, אבל האמת היא שהבעיה גדולה מדי עבור אדם אחד. תומאס אומר שכל הבית זקוק לחיווט מחדש וזה יעלה אלפי פאונדים. אני עדיין מחכה לדוח מהקבלן על הרטיבות והסדקים. במוקדם או במאוחר נצטרך למכור את המנזר."
"אנחנו לא יכולות למכור אותו," אמרה האחות ססיליה בתקיפות. "הבית הזה ניתן לנו על ידי אדוארד מורטימר כדי שנוכל לטפל בצרכים הרוחניים של תושבי פיירברידג'."
"אבל כבר דיברנו על זה. זה היה ב-1920, ססיליה," אמרה מרגרט, והשתדלה שהכעס לא יישמע בקולה. "לפני שבעים וחמש שנה. כשהיינו רבות יותר. כשאנשים בפיירברידג' היו צריכים אותנו."
"המסדר נוסד..." פתחה ואמרה האחות ססיליה, אבל מרגרט קטעה אותה, די בגסות, יש לציין.
"אני לא צריכה הרצאה על ייסוד המסדר, האחות ססיליה. כסגנית אם המנזר ואחר כך כאם המנזר נאמתי את אותו נאום לבנות בכל יום שנה להיווסדנו." מרגרט קמה על רגליה ודקלמה מהזיכרון:
"מסדר האחיות של סנט פילומנה נוסד על ידי שמונה נזירות בלגיות שנמלטו לאנגליה במהלך מלחמת העולם הראשונה וקיבלו מאת הלורד והליידי מורטימר הקתוליים חדרים באחד האגפים של בית פיירברידג' השוכן בפאתי פיירברידג', אשר באותה תקופה הוקדש בעיקר לטיפול בחיילים פצועים. הנזירות התנדבו לעבוד כאחיות בשירות המשפחה, ובתום מלחמת העולם הראשונה, לאחר תפילה, ולאות תודה על כך שהתקבלו במקום בברכה, החליטו הנזירות לא לחזור לבלגיה. בתמיכת הבישוף, הן הורשו להשתקע באנגליה ולהקים מסדר דתי חדש, שיוקדש לחוסנם המוסרי ולחינוכם של תושבי פיירברידג'. בשנת 1920 עבר המסדר החדש מבית פיירברידג' אל בית המנזר הנוכחי, שניתן למסדר במתנה על ידי אדוארד מורטימר, הבן הבכור, לאות תודה על כך ששב בחיים מהמלחמה. בית הספר התיכון הזה נבנה על האדמות הסמוכות למנזר, ומנוהל על ידי האחיות של סנט פילומנה עד עצם היום הזה."
מרגרט התיישבה. "אלא שכבר לא. אנחנו לא מנהלות את בית הספר התיכון, ולא צריכים אותנו יותר."
"הם עדיין צריכים אותנו, מרגרט," אמרה ברידג'ט המומה.
"הם צריכים אותנו יותר מתמיד," הסכימה האחות ססיליה. "בימים אלה."
מרגרט ישבה והסתכלה עליהן מסתכלות עליה.
קשה היה לחשוב על שתי דמויות שונות יותר זו מזו, מאלה שישבו מול מרגרט. ברידג'ט, בת שבעים, בשלנית יוצאת דופן, קטנה, עגלגלה, יפה, עם עיניים איריות נוצצות ומבטא אירי חם, היתה מסוג האנשים שכולם מדברים איתם בתחנות אוטובוס. היא לבשה את גלימת המסדר — שכמייה שחורה עם עיטור לבן, ושמלה כחולה פשוטה עם חגורה וצווארון לבן — בכזה אושר, שאי אפשר היה שלא להתעודד רק מלהסתכל עליה. היא היתה טבחית המנזר אך בישלה גם עבור הכמרים של כנסיית סנט פילומנה, אף שבמשך כמה שנים היה האב יו הכומר היחיד. היא ניהלה את משחק הבינגו ואת קבוצת הפעוטות, ביקרה את החולים, עזרה בחלוקת מזון לנזקקים. היא זכתה לחיבה ללא מאמץ והיה לה כישרון על טבעי לזכות בהגרלות. האב יו טען שהקהילה לא תוכל להתקיים בלעדיה. והוא כנראה צדק.
ולצדה ישבה ססיליה, או האחות ססיליה, כפי שהיא ציפתה שכולם — ולא משנה אם הם אחיות כמוה או לא — יקראו לה. היא היתה רזה, עם עור בגון שנהב ושיער אסוף בקפידה מתחת לכיסוי הראש, אי שביעות רצון נפלטה באופן טבעי מכל נקבובית בגופה והיא התנהגה עכשיו, בגיל תשעים, באותה סנוביות מתנשאת ואדישה שאפיינה אותה גם כשהצטרפה למנזר לראשונה בגיל עשרים. היא נדרה את נדרי העוני, הצניעות והצייתנות, ובמשך שבעים שנה לא נתקלה בשום בעיה של ממש לקיים אותם. היא התייחסה לדברי אם המנזר כאל דברי אלוהים חיים, היא לא התעניינה כלל בכסף או ברכוש באופן ראוי לציון, ומרגרט לא יכלה לדמיין לעצמה שגברים תפסו אי פעם חלק משמעותי בחייה, וגם לא העלתה בדעתה לשאול את ססיליה דבר בנושא. לססיליה היתה מאחוריה קריירה רבת שנים כמורה מטילת מורא אך הוגנת בבית הספר של המנזר, ובשלושים השנים שחלפו מאז פרישתה נהגה לסייע בעת הצורך, בסבר פנים חמורות, בבית הספר עד שנסגר, ובמקביל בנתה לעצמה מוניטין של חוקרת מקומית של ההיסטוריה הקתולית וכותבת מאמרים למגזין הקהילה. איש לא דיבר עם האחות ססיליה בתחנות אוטובוס. היא היתה צועדת ברחבי פיירברידג' בנעליה השטוחות הנוחות, לבושה במעיל כחול ובגלימת הנזירות, נחושה ועיקשת כתמיד, גם אם בקצב מעט יותר אטי מבעבר.
ואחרונה חביבה, מרגרט עצמה, בת חמישים ושמונה והצעירה שבחבורה, שפרשה לאחרונה בניגוד לרצונה מתפקידה כמנהלת בית הספר של המנזר הרומי־קתולי של סנט פילומנה לבנות (שהתמזג כעת עם בית הספר המקיף הקתולי המעורב הגדול, עם המבנה השאפתני מזכוכית ומתכת) ומונתה כנגד רצונה לאם המנזר של סנט פילומנה. ססיליה, על פי חוקי הקהילה, היתה מבוגרת מכדי להתמנות לאם המנזר, והיה ברור מאליו שברידג'ט עסוקה מדי, לכן מרגרט קיבלה על עצמה את התפקיד, ויש לומר כי לא נהנתה ממנו. ההתמודדות עם נערות בגיל ההתבגרות היתה קלה בהשוואה לתפקידה כאחראית על ברידג'ט וססיליה. כמו האחרות, מרגרט עדיין לבשה גלימת נזירה, ואף שיכלה לדמיין את עצמה בוחרת ללבוש בגדים רגילים יום אחד, כמו אחיות רבות אחרות במסדרים דתיים, היה משהו מנחם בלבישת אותם בגדים שהאחיות האחרות לבשו, היום ופחות או יותר מאז נוסד המסדר (כיסוי הראש היה הרבה יותר כבד בעבר). חוץ מזה, לא היה כסף לקניית בגדים, ואילו גלימות, צווארונים וכיסויי ראש טובים ללבישה היו להן בשפע, ולפחות לא היה צריך לדאוג מה ללבוש כל יום. ממילא היו למרגרט די והותר החלטות לקבל.
"הבה נתפלל," אמרה מרגרט.
הן פתחו את הדלת הצדדית, שחיברה את המנזר לחלק הישן של בית הספר, שבו היתה הקַפֶּלה. רצפות העץ המבהיקות הדהדו כשפסעו לאורך המסדרון, חלפו על פני הפסל המוכר של ישו המצביע על לבו, על פני מדונה מגולפת בעץ המחזיקה את ישו התינוק, על פני ארון התצוגה של גביעים ומגינים שנבחרות בית הספר השונות זכו בהם במשך השנים, על פני תמונות בשחור־לבן של כל תלמידות בית הספר וצוות ההוראה, ותמונות של הצגות שהעלו ושל טיולי בית הספר. היתה תמונה אחת שצולמה במסע הצליינות של בית הספר לרומא, האחרון שהאחות הלן השתתפה בו לפני מותה, ותמונה מקסימה של האחות הלן, האחות מרגרט וכל הבנות במוזיאון בית קיטס־שלי ברומא עם בוגרת בית הספר, קייטי בראדשו, שעבדה שם בקיץ לאחר שסיימה את לימודיה באוניברסיטה. ההיתקלות באחת מתלמידותיהן לשעבר, שעבדה כעת במוזיאון ספרותי מפורסם ברומא, שימחה את הלן ומרגרט והסבה להן גאווה רבה מאוד. זה היה טיול מקסים. ואז הגיעו לתמונה האחרונה של כל בית הספר, עם האחות הלן והאחות מרגרט יושבות במרכז קבוצת נשות הצוות והתלמידות. היו כל כך הרבה תמונות בית ספר עם הלן ומרגרט יושבות זו ליד זו בחזית התמונה, מחייכות, נינוחות, גאות.
"היינו צוות טוב," חשבה מרגרט בעגמומיות. "במשך עשרים שנה היינו צוות כל כך טוב, הלן ואני."
היתה רק תמונת בית ספר אחת עם מרגרט כמנהלת. היא נראתה מתוחה, מודאגת. היא לא נראתה כך כשהיתה הסגנית. הסגן החדש שלה, מינוי שהוכתב מגבוה לאחר מותה של הלן, נראה חמור סבר. אולי אפילו אז כבר ידע שהבישופות מתכננת לאחד את בתי הספר לבנים ולבנות לבית ספר מעורב. אולי כבר ידע שהוא יהיה המנהל של בית הספר. היא מעולם לא חיבבה אותו.
"עשיתי כמיטב יכולתי," חשבה בהתגוננות, והתרגזה כשהרגישה דמעות מעקצצות בעיניה.
היא פתחה את הדלת לַקפלה, גיששה אחר מתג החשמל והדליקה את האורות, ואז סקרה את המרפסת כשעברו דרכה. היה לה רגע קטן של סיפוק מרושע כשראתה את כל הדפים מהמיסה מוטלים בערמה לא מסודרת מהיום הקודם. כשהיו פה רק בנות, כל בית הספר פחות או יותר יכול היה להיכנס לקפלת המנזר. אבל המקיף החדש, הגדול יותר, ערך את המיסות של בית הספר כולו בכנסיית סנט פילומנה. הם עדיין רצו להשתמש בקפלה, והאב יו סידר שהוא יבוא לנהל שם מיסות עבור כל שכבה בנפרד. העלונים היו מבולגנים אחרי הטקס של אתמול, אבל היא התעלמה מהם. זה כבר לא היה עניינה.
"אנחנו אף פעם לא השארנו אותם במצב כזה," מלמלה, אבל סידרה אותם בכל זאת והניחה בארון, בעוד האחות ססיליה והאחות ברידג'ט מברכות את עצמן וממשיכות קדימה.
הקפלה היתה דוממת ושקטה, ובאוויר נישא הריח המוכר של קטורת מהמיסה מעורבב בניחוח פרחים ונרות. הנר במנורת המזבח התלויה על הקיר הבהב. כשמרגרט נכנסה, היא כמעט דמיינה לרגע את הלן יושבת במקומה הקבוע, מסתובבת ומחייכת אליה כמו תמיד, ואז זזה על ספסל העץ המלוטש כדי לפנות לה מקום. מרגרט מצמצה והנידה בראשה. הספסלים היו ריקים פרט לססיליה ולברידג'ט. רק שלושתן היו שם.
"טוב, לא רק שלושתנו — גם אתה כאן כמובן, אלי," תיקנה את עצמה בלבה כשכרעה ברך והתיישבה במקומה.
האחות מרגרט ישבה לבדה אחרי תפילת הלילה. האחות ססיליה והאחות ברידג'ט, שניכר בהן כי התמוגגו עדיין מהניצחון שנחלו בארוחת הערב של הבישוף, הלכו לישון, אבל מרגרט נשארה מאחור כדי להיאנח בפרטיות.
"אני יודעת שזה קטנוני, אלי," התפללה מרגרט, "ואני לא גאה בזה, אבל אני צריכה לדבר איתך על השיניים התותבות של האחות ססיליה. איך שהן שורקות כשהיא מתפללת, אלי. אני מרגישה שאני לא יכולה לשאת את הצליל הזה אפילו עוד שעה אחת. היה פשוט בלתי אפשרי להתפלל הלילה עם הצליל הזה." היא השתתקה כשהרימה את מבטה מעלה אל הצלב הפשוט שעל המזבח והתחוור לה, בשקט ששרר סביבה, שאולי לא היתה כנה לגמרי.
"כנראה התפילה לא באמת היתה בלתי אפשרית," הודתה. "למען האמת, אלה לא כל כך השיניים — זאת היא. זה בעצם בגלל שאתה יודע, ואני יודעת, שבזמן שהשיניים שלה שורקות, היא מתפללת שיעלו בגורל המספרים של כרטיס הלוטו המבורך שלה, ואני לא מסכימה עם זה. ואני סבורה שגם אתה לא.
"בבקשה אל תיתן לה לזכות מחר. אני יודעת שהיא תתאכזב שוב. אני לא נהנית לראות אותה אומללה בכל יום שבת. אבל היא פשוט לא מוותרת, זו הבעיה. היא פשוט לא מוכנה להקשיב לי. הייתי צריכה לקטוע את הדבר באִבּו ממש בהתחלה, אבל עם כל מה שקורה אצלנו לא טיפלתי בזה. היא טוענת שאתה מעודד אותה להמשיך למרות הכול, וזה לא עוזר שהאחות ברידג'ט מנחה את משחק הבינגו הקהילתי וזוכה בכל הגרלה שהיא משתתפת בה. בתור כנסייה, אנחנו הרי לא ממש עקביים ביחס שלנו להימורים. אני יודעת את זה. אבל אני באמת חושבת שכדאי שתגיד לה משהו. תעמיד אותה במקומה."
האור האדום של מנורת המזבח הבהב, המדונה הקטנה מהעץ חיבקה את תינוקה, ובהיעדר כל התגלות ברורה, חשה האחות מרגרט מחויבת להמשיך.
"זה גם לא באמת קשור להגרלה. זה פשוט מרגיז אותי שרק מפני שססיליה בוחרת את המספרים לפי ימי הקדושים, היא כנראה חושבת שאין עם זה שום בעיה דתית. אבל מה שחשוב הוא שלמעשה זאת לא החלטה שלה. יש אנשים שחושבים שלהמר זה חטא. היא היתה צריכה לשאול אותי אם אני מסכימה, אלי. מאז שהלן נפטרה, אני אם המנזר, אפילו שבכלל לא רציתי להיות. ואם עשית אותי אם המנזר, אז אתה צריך לפחות לעודד את ססיליה להקשיב לי. סליחה — אבל מכיוון שאני משתדלת לדבר בכנות, אני חושבת שאתה צריך לדעת את זה. לא שאתה לא יודע את זה כבר. אתה יודע הכול. אני יודעת שאתה יודע. אבל זה עוזר לי להגיד את זה. לא שיש לי עמדה ברורה לגבי הימורים בכל מקרה, אבל... זה לא העניין. אתה מבין, זה עניין של סמכות."
מחוזקת מהשיחה, גם אם היתה חד צדדית למדי, מרגרט המשיכה.
"ומה כל העניין סביב הרהיטים שלנו, אלי? גם לגבי זה היא לא סותמת את הפה. היא בטוחה שאחד הכיסאות או השולחנות שלנו יעלה בתוכנית 'יריד העתיקות הנודד' ויהיה שווה הון ויציל את המנזר. היא טוענת שאתה אמרת לה את זה. זה מוציא אותי מדעתי. גם אם נצליח למכור כמה כיסאות או שולחנות, הכסף שנקבל עליהם בקושי יכסה את ההוצאות שיש לנו."
הקפלה נותרה דוממת, ומרגרט לא הרגישה שהיא קרובה יותר להחלטה.
"מה אני אמורה להגיד לה, אלי?" שאלה. "איך אני יכולה לשכנע אותה שהיא צריכה להפסיק להתפלל שיקרה לנו נס כלשהו? איך אני יכולה לשכנע אותה שהכסף פשוט לא יגיע ושאנחנו צריכות למכור את הבית? שהגיע הזמן להודות שנותרנו רק שלוש, שמסדר סנט פילומנה הגיע לסוף דרכו, ושעלינו לבדוק אם נוכל להצטרף למסדר אחר? איך אני יכולה להגיד לה שלא באמת נתת לה תקווה, שהכול היה רק משאלת לב?"
תפילותיה דעכו עד שהסתיימו בקול מובס.
"זה היה עוזר, אלי, אם היית נותן לי תשובה קצת יותר ישירה לתפילה לפעמים," היא אמרה.
לא נשמעו קולות מלאכים, לא היה חיזיון, כלום. לא שהאחות מרגרט נתקלה בהם אי פעם בחייה הדתיים. ובכל זאת, עד לשנים האחרונות, היא מעולם לא הרגישה כה נטושה ואבודה, נואשת כל כך לקבל סימן כלשהו.
"אולי אני רק צריכה לברך אותה," חשבה. "זה מה שאמר האב יו בדרשה שלו בשבוע שעבר. ברך את אויביך. לא שססיליה היא האויבת שלי, כמובן. אבל אנחנו בהחלט צריכות לברך זו את זו. אולי זה מה שאתה רוצה שאני אעשה, במקום להתלונן עליה ועל השיניים שלה. אני מצטערת שאני מתלוננת כל כך הרבה. אני צריכה להעריך את הברכות שלי — שלנו. אני משערת שאני צריכה לפחות להודות לך שלא נתת לה לזכות בלוטו."
האחות מרגרט כרעה ברך.
"בבקשה תברך את ססיליה בשבוע הקרוב," היא התפללה. "בבקשה שתרגיש מאושרת לגבי העתיד, תקבל בברכה כיוונים חדשים — אפילו תתלהב. אני יודעת שזה כמו לבקש נס, אלי, אבל עם כל הכבוד," אמרה בכעס מסוים, "ניסים זה מה שאתה עושה."
