פרק 1


לינדן


רק שיהיה ברור, לא באמת האמנתי שהיא פורצת לתוך הבית.


כל אחד היה שואל שאלות אם היה רואה אישה מוזרה הולכת לבית שאיש אינו מתגורר בו, אוחזת מוט ברזל ומקדחה חשמלית. dבאופן הגיוני, זה עורר את סקרנותי.


אבל לא שיערתי שהיא פורצת. ממש לא חשבתי דבר כזה. בסך הכול רציתי לדעת מה קורה שם.


ואם אפשר להאשים מישהו בקפיצה למסקנות שגויות — זה את אחי.


אש פרח מהאפשרות להבין הכול לפני כולם. תמיד הוא אהב להיות זה שיודע את כל התשובות הנכונות.


"מישהו מנסה לפרוץ לבית השכן," הוא קרא מהכניסה במקום ברכת שלום ראויה. "אתה מודע לזה?"


לא הרמתי את המבט מהעיתון. הוא לא עניין אותי במיוחד, אבל הפגישה שעמדתי לקיים עם אחי הייתה מעניינת אפילו פחות. "האם אני מודע לעבירה פלילית שמתרחשת בזה הרגע? לא."


אש הניח את תיק הלפטופ שלו על הכיסא מולי ליד שולחן המטבח ונעץ בי מבט ממצמץ באיטיות שהסביר לי שהתגובה שלי לא מצאה חן בעיניו.


גם אם לא הייתי מכיר אותו בשלושים ושש השנים האחרונות, הייתי יודע את זה. היה קל מאוד לפענח את אחי הגדול... שגדול ממני בדיוק בעשרים ותשע דקות.


"אני לא אוהב את התגובה שלך." הוא גער בי, הקיף את השולחן ולקח כוס מהארון. "בכל אופן, אתה לא חושב שאנחנו צריכים לבדוק את זה?"


"ולוותר על הדיון החודשי שלנו על החשבונות העסקיים שלי?" סגרתי את העיתון וקיפלתי אותו לחצי. לא היה שום דבר מוזר בבית הסמוך. שום דבר כבר לא התרחש שם יותר. "לא ידעתי שהמוח שלך מסוגל לייצר אופציה כזאת."


הוא סגר את דלת המקרר במרפק וניער כוס קפה קר. "אנחנו נבדוק קודם את דבר העבירה המתרחש, ואחר כך נעבור על הדיווחים שלך. מן הסתם."


"מן הסתם." התרחקתי מהשולחן ופסעתי לעבר החלון בקדמת הבית שלי כדי לראות טוב יותר את האדם החשוד בפריצה.


הבונגלו הסמוך שהיה הבית היחיד הנוסף בסוף הרחוב ללא מוצא הזה, החבוי בקצה המוצל של הפארק הלאומי של וומפטאק, נראה נשכח ונטוש כפי שהיה בשנתיים האחרונות לערך, מאז פטירתה של מידג', או בשמה המלא, מורין מיסלבוש.


הצבע התקלף, ועיטורי העץ נכנעו למתקפתם של הנקרים והריקבון. בצד השני, הדלת האחורית הייתה חסומה על ידי קרשים מאז הסערה הטרופית העזה שהתחוללה בשנה שעברה וריסקה את הזכוכית. הווילונות היו מוגפים ומהחלונות עלה אובך ערפילי של נטישה ועיזבון. חוץ מכמה שיחי הורטנזיה עקשנים וכמה עצים ששקעו כעת אל הסתיו המוזהב, המקום הזה היה עיר רפאים.


מידג' הייתה בוודאי שונאת את זה כל כך. היא בטח הייתה נעמדת בחוץ על הסולם הרעוע והחלוד שלה, מגרדת את הצבע, ואז מנסה עשרה או תריסר צבעים חדשים לפני שהייתה דופקת בדלת שלי כדי להודיע לי שהיא נשארת עם אותו 'אפור ישן וטוב' שבו היא תמיד בחרה.


לא ראיתי אף אחד, למרות שלא ממש התאפשר לי לראות את דלת הכניסה מהזווית הזאת. הרכב שחנה בחציו בתוך החניה ובחציו על המדרכה רמז על כך שהפורץ לא התכוון להיות דיסקרטי מדי.


סביר להניח שזה לא היה פורץ כלל. אולי איזה איש מכירות, או מישהו שלא יודע להתמצא באזור. אולי זה עניין של טעות בכתובת. לא הייתה שום סיבה מוצדקת אחרת לכך שמישהו יסטה לרחוב שכוח־האל הזה.


רואים? לא קפצתי לשום מסקנות. לא הסקתי שום דבר.


"ממתי מישהו משתמש במכונית וולוו עתיקה שכזאת כרכב מילוט?" שאלתי.


אש ניגש ונעמד לצידי, הקפה הקר בידו. "נקודה טובה." הוא הרים כתף. "זה עדיין מוזר. זה ממש נראה שהאדם הזה מנסה לפרוץ את הדלת."


במשך דקה או שתיים עמדנו יחד בלי להגיד מילה, כשאנחנו בוהים בבית הריק וברכב החונה.


"כמה זמן כבר עבר? שהבית ריק?" הוא שאל.


"שנתיים בערך."


"הרבה זמן."


הנהנתי. למידג' לא היו יותר מדי קרובי משפחה, והם לא גרו כאן בניו אינגלנד, אבל התעצבנתי בטירוף מכך שהם אפילו לא טרחו לבקר מאז פטירתה. לעזאזל, אני נאלצתי להיות זה שחסם את הדלת בקרשים אחרי הסערה.


"מעניין מי משלם את הארנונה." כן, זה בהחלט משהו שאש יתהה לגביו.


דברים מסוג זה פשוט עלו בדעתו. אני לא חשבתי על דברים כאלה בכלל. "מנהל העיזבון כנראה. אתה יודע מי האפוטרופוס?"


הנדתי בראשי. "ממש לא."


"לא קורה כאן כלום. אין פריצות, אין שום שוד. אין לי זמן להתבונן בדשא צומח. בוא נעבור על העניינים הכספיים שלך."


להסתכל בחלון ולחכות ששום דבר לא יקרה היה עדיף על כל דיון לגבי כספים. אפילו עם אחי, רואה החשבון.


ידעתי שזו הייתה זכות גדולה להגיד שלא היה אכפת לי מכסף ושהיה לי מזל גדול שהביקוש למומחי טיפוח עצים הרקיע שחקים, אבל זה שיש לי עסק משגשג לא אומר שאני רוצה לדבר על עסקים. "אתה יכול לתת לי סקירה זריזה ונגמור עם זה?"


"זאת אומרת, כן, מובן שאני יכול. כרגיל, הייתי מעדיף שתדע משהו לגבי דוח ההוצאות וההכנסות האחרון שלך..."


"כי אתה חושב שאני אעשה משהו עם המידע הזה?"


אש העביר יד על פניו. החנקתי צחוק. שנאתי לדבר על עסקים, אבל אהבתי את ההזדמנות לרדת על אחי.


כאח הצעיר מבין השלישייה, זו הייתה אחת הזכויות היחידות שהיו שמורות לי. זו הייתה זכותי מלידה לעצבן את אש ואחותנו מגנוליה בכל הזדמנות שהייתה לי, ולא משנה בני כמה אנחנו.


"האם אתה תעשה שינויים בהתנהלות היום־יומית שלך על בסיס דוח הרווח והפסד של חודש שעבר? לא. ההוצאות שלך נמוכות, ותזרים הרווחים יציב, מה שנותן לך את כל הסיבות שבעולם להמשיך להתמקד בחקירת העצים שלך ולא בניהול החשבונות."


"אני כל כך אוהב את זה כשאתה מעלה את הטיעונים שלי במקומי," אמרתי.


"האם תוכל להתייחס למאזן ההוצאות וההכנסות שלך ולשקול את הצעת שיתוף הפעולה של מגנוליה שתספק לך יותר..."


"חכה עם זה רגע."


ידיי היו נטועות על מסגרת החלון כשנשענתי קדימה לעבר הזכוכית כדי להתבונן באישה המתקרבת לעבר רכב הוולוו. אבל להגיד שהיא פשוט הלכה לעברו היה תיאור ממש לא מדויק. היא פסעה בגאון, כל צעד מכוון וחד, כאילו רצתה שהקרקע תחתיה תדע שהיא לא מתכוונת לחזור על עצמה. אנרגיה הקרינה ממנה, ממש לא חמה, אבל גם לא בדיוק קרה, והיה ברור לגמרי שהיא הייתה יכולה לרקוע באחת הנעליים היפות האלה בעלת העקב הגבוה, לפעור בור מספיק עמוק שיבלע כל מי שיעמוד בדרכה ולגמור אותו ללא אפילו כתם אחד של בוץ על ידיה.


לא יכולתי להגיד לכם מה צבע השיער או העיניים שלה, או כל דבר על הגוף שלה, אבל ידעתי עליה הכול מהאופן שבו היא הלכה.


וזה עשה לי משהו.


משהו שלא הייתי מסוגל להסביר.


לא יכולתי אפילו להתחיל לבחון את ההמהום המקרקש והנוהם שזה הצית בתוכי.


החוויתי בידי לעבר האישה. היא לבשה שמלה שנראתה כמו שריד משנות החמישים. "זאת הפורצת שלך?"


"נראה לי."


הפניתי אצבע לכיוונה והמשכתי, "איזו מין פריצה זו?"


"בהחלט לא משהו שגרתי, אני מוכרח להודות." הוא התקרב, כתפו חבטה בשלי תוך כדי תנועה. "מה יש לה ביד? זה מפתח ברגים?"


"לא, זה מוט ברזל, ו... לכל הרוחות! מקדחה חשמלית." פסעתי צעד אחורה והתקרבתי לדלת. "בוא נלך. קדימה. נראה מה העניין."


אחי השיג אותי כשהגענו לקצה שביל הכניסה, שבו הייתה שורה צפופה של שיחי ורדים שהפרידו בין השטח שלי לשטחה של מידג'. "אז מה התוכנית?" הוא מלמל, עדיין אוחז בחוזקה בכוס הקפה הקר שלו.


לכסנתי לעברו מבט חסר סבלנות, אבל אי אפשר היה לשנות את התכונות המוטמעות באחי. נדרשה לו תוכנית אסטרטגית כדי להכין סנדוויץ' רוסטביף. התעלמתי ממנו וקראתי לעבר האישה, "בוקר טוב. זקוקה לעזרה?"


היא הסתובבה מדלתה של מידג', המקדחה בידה ומוט הברזל טמון מתחת לזרוע שלה. היא לא חייכה כשאמרה, "שלום, בוקר טוב. אני מסודרת, תודה לך."


ובביטול שקט, היא פנתה שוב לעבר הדלת.


אש הרים את הקפה שלו ושאל, "שנתקשר למישהו?"


"אין צורך. אנחנו נטפל בזה." הותרתי את אחי מאחור, עקפתי את שיחי הוורדים, נכנסתי לחצר של מידג' ועצרתי במרחק מכובד מהדלת. בלי קשר למה שעמד להתרחש כאן, לא התכוונתי להיות הבחור שכיתר אישה על מרפסת הכניסה באופן מאיים. בעיקר לא כשהאישה הזאת אוחזת בכמה סוגי נשקים ומקיפה את עצמה בענן סמיך של עוז והיעדר פחד. "סלחי לי. מה את עושה?"


היא שוב זזה קלות לכיווני, אגנה המוטה הצידה היה התגובה הנראית לעין היחידה לשאלתי. "אני פותחת בכוח את הדלת הזאת, מאחר שהמנעול הזה לא מעוניין במפתח שלי."


"אה, אז... יש לך מפתח."


היא הרימה מחזיק מפתחות עם מפתח יחיד אחד שהיה תלוי על הטבעת. תליון נוצץ בצורת אפרסק קרץ לעברי מקצהו השני. "יש לי מפתח."


קולה נטף דבש, משהו חם ועם מבטא האופייני למדינות הדרומיות של ארצות הברית, והוא לגמרי לא הסתדר עם שאר החזות שלה של 'אני אפרק לך את הלסת, אגרור אותך לאוקיינוס, ארסק לך את העצמות ואשמיד אותך כמו קראקן'.


"זה הבית של מידג'," עניתי. "ואני מצטער, אבל אין לי מושג מי את לעזאזל, כך שאצטרך מידע נוסף לפני שארשה לך לפרוץ את הדלת שלה."


"לפני שתרשה לי. ממהמממ. כמה מרתק."


השענתי את אגרופיי הקפוצים על מותניי. "מרתק, אה?"


היא מצמצה לעברי שנייה לפני שההבעה הסמכותית הזאת השתנתה למשהו הרבה יותר מחריד. עיניה התבהרו ושפתיה נמשכו בצדדים לרמיזה קלושה ביותר של חיוך, והמלכודת הזאת של השעשוע הרגעי הזה הסיח את דעתי למספיק זמן כדי שאבין עד כמה היא מהממת. שיער הדומה לבורבון עשיר, עיניים כהות, קימורים שופעים ועסיסיים.


היא הזכירה לי את הקיץ — דלתות רשת נטרקות אנה ואנה ברוח הקלילה, תותים בשלים והלהט המעיק הזה שגורם לזיעה לזלוג על גבך.


כל זה... עשה לי משהו. לא יכולתי להסביר למה, אבל ידעתי שהייתי מוטרד מספיק מהתגובה של עצמי, כך שלא יכולתי להמשיך להתווכח איתה.


"אני מעריכה את הדאגה שלך, אבל אין בה צורך. מידג' היא דודה שלי. יותר נכון, הייתה דודה שלי."


"דודה שלך," עניתי. לא זכרתי ששמעתי ממידג' על אחיינית, ושמעתי הרבה סיפורים ממידג'.


"היא הייתה דודה שלך?"


"נכון מאוד. והיא הורישה לי את הבית הזה."


וכמובן, משום שכל מה שהייתי מסוגל לעשות זה לדקלם כמו תוכי את המילים שלה, אמרתי, "היא הורישה... את הבית. לך. את הבית הזה."


"זה בדיוק מה שאמרתי."


"אז למה היא לא דיברה עלייך? היא דיברה על כל דבר אחר שניתן להעלות על הדעת," אמרתי.


"אני בטוחה שאתה מבין שאין לי שום דרך לענות על זה." היא זזה, והבטן שלי התהפכה מהאופן שבו היא התנועעה.


במקום לכופף את ברכיה, היא השתופפה למטה, שמטה את הישבן שלה באופן שגרם לשמלה שלה ליפול סביב רגליה כמו מסך תיאטרון בסוף ההצגה. זה היה מהוגן באופן צנוע, מיושן בקטע טוב, משהו שלא עלה בקנה אחד עם פריצת דלתות או חניות כפולות.


לא הבנתי את זה. לא הבנתי שום דבר על האישה הזאת.


וכל זה ממש, אבל ממש, הטריד אותי.


"אני זה שציינתי את שמה של מידג'. איך אני אמור לדעת שאת לא פורצת וסתם משחקת אותה אחיינית אבודה?"


"ממהמממ. אני רואה שאנחנו משחקים את המשחק הזה." היא הניחה את המקדחה ומוט הברזל על רצפת מרפסת הכניסה, מחאה את כפותיה יחד והתרוממה. "אתה ציינת את שמה של מידג', אבל לא את העובדה שהיא נפטרה. וכן, היית יכול לעקוף אותי כאן ולהגיד שאני פשוט צדה בתים נטושים וניסיתי את מזלי עם הבית הזה, אבל אז הייתי צריכה לשאול אותך למה לי לבחור בבית הנוטה ליפול הזה כיעד לשוד שלי. זה לא ממש הגיוני, לא כשיש בתים ריקים בשווי של מיליוני דולרים בכל רחבי קייפ קוד, וגם שוערים שקל מאוד לעבוד עליהם בכל בניין מגורים רב־קומות בבוסטון. והאמת היא, כפי שזה קורה בדרך כלל, הרבה פחות מרגשת מהסיפור המומצא על היותי פורצת מתוחכמת. מורין מיסלבוש הורישה לי את הבית הזה, למרות שלא הייתי מודעת לכך שהיא הפקידה בידך את תפקיד השומר. זה לא צוין בצוואה שלה." היא הושיטה לעברי את ידה כשירדה במדרגות ואמרה, "אני ג'ספר־אן קלירי. מה שלומך?"


פרק 2


ג'ספר


"אני ג'ספר־אן קלירי. מה שלומך?"


ירדתי במדרגות המרפסת כשאני מביטה בגבר הענק הזה בגודל של דוב שהיה נחוש לעזור. והדבר האחרון — ואני מתכוונת לזה, באמת הדבר האחרון — שהייתי צריכה באותו יום היה עוד אדם שיסבך את התוכניות שלי, שלא לדבר על בריון שהרגיש בנוח להסתובב בחצר הקדמית שלי ולהגיד לי לאן אני שייכת.


כל מה שרציתי היה להיכנס פנימה, לחבר את הטוסטר אובן שלי לחשמל ולישון במשך עשרים עד שלושים שעות. אפילו ארבעים אם הצורך שלי במזון לא היה גובר עליי במשך כל הזמן הזה. ככה זה היה — טוסט, שינה והתבודדות, ואף תזכורת על כך שהתעלמתי מקיומו של הקוטג' הזה מאז מותה של מידג' לפני שנתיים.


עצרתי במדרגה האחת לפני האחרונה, כי אם הבחור הזה התכוון להתווכח איתי לגבי הזכאות החוקית שלי לקוטג', אז לא הייתה לו ברירה אחרת אלא לגרור את עצמו עד לכאן וללחוץ קודם את ידי. לא התכוונתי לסגור את המרחב הזה בשבילו.


הוא הציץ בידי ממקומו על המדשאה, מלמל לעצמו משהו והסתער קדימה, כאילו לו ולזקן שלו היו ספקות רציניות לגבי זכויות האישה לבעלות על נכסים.


לעזאזל, מזל שנשארתי לעמוד על המדרגות. אחרת הוא היה מתנשא מעליי וזה פשוט לא התקבל על הדעת, ככל שזה נוגע למלחמות קודש בין בעלי בתים.


הוא נעץ מבט מעוצבן ביד שלי לפני שבלע אותה בידו שלו בלחיצה קצרה שהייתה הרבה פחות אגרסיבית ממה שציפיתי ממנו. "לינדן סנטיליאן, זה הבית שלי." הוא עזב את ידי והצביע לעבר הקוטג' ממול. "כפי שאמרתי, לא ידעתי שלמידג' הייתה אחיינית."


שיגרתי לעבר לינדן את החיוך הכי מתורגל בארגז הכלים שלי. החיוך הזה מעולם לא אכזב אותי. הוא הקסים פוליטיקאים וותיקים ותורמים תוקפניים כמו בולדוגים.


החיוך הזה שימן את הגלגלים כשזה נגע לעיתונאים עקשנים, מאהבות תועות ויותר מכמה מערכי אבטחה קשוחים ביותר. והחיוך הזה אמור היה לעבוד גם על הבחור הזה. כמו תמיד. "ואני לא ידעתי שהיא גרה בשכנות עם כלב שמירה."


"סלחי לי, אבל זה נראה שאת פורצת."


"זה לא פריצה כשמדובר בבית שלך. זה בסך הכול פתיחה של דלת תקועה בעזרת כמה כלים."


התגובה היחידה שלו הייתה מבט גוער שיכולתי לפרש במיליון דרכים שונות, לו רק הייתה לי האנרגיה לזה. אבל ממש לא הייתה לי.


תקפתי אותו עם החיוך הזה שלי שוב. זה היה מוכרח לעבוד הפעם. זה כל מה שנותר לי. "תודה על הדאגה, היה נחמד מאוד לשוחח איתך."


עליתי חזרה לעבר הדלת הקדמית. הדבר התקוע הזה היה כמו הקילומטר האחרון בשבוע המרתון הכי לא נעים שהיה לי בחיי, וממש כמוני — הוא גם התפרק לחתיכות, וגם עמד איתן בעקשנות.


כשהרמתי את המוט שלי מהרצפה מול הדלת, שמעתי, "חכי רק רגע."


"סליחה. לא יכולה. וגם לא מתכוונת." תקפתי שוב את הדלת, מכוונת לעבר העץ הסדוק שבין המנעול לידית, שם היה קצת מקום לתמרון. ובדיוק כשהדלת החלה להיכנע, המוט נחטף מידיי. הסתובבתי במקומי וראיתי את לינדן נועץ בי מבט זועם. "מותר לי לשאול מה אתה חושב שאתה עושה?"


"זאת לא הדרך לעשות את זה," הוא אמר.


"בטח שלא," עניתי. "לא כשיש לי כאן שכן אדיב בהגזמה שמוכן לעשות את זה בשבילי." הוא סימן לי שאזוז הצידה. לא עשיתי זאת. "אתה טועה לחשוב שאני מישהי שזקוקה לעזרה. אתה גם טועה לחשוב שאני מישהי שתתמודד אפילו לשנייה אחת של שטויות אחרי השבוע שעבר עליי. והנה עוד דבר אחד שכדאי שתבין. לא אכפת לי אם זו הדרך לעשות את זה או לא — כל עוד אני עושה את זה."


"הדלת הצדדית חסומה בקרשים."


טון הדיבור הקליל והמבודח שלו גמר את שרידי הסבלנות האחרונים שלי.


אולי לא הייתה זו הסבלנות או כל כישורי יחסי אנוש אלה שהחזיקו אותי מאופקת בדרך כלל כמו מחוך קשירות.


אולי זו הייתה ההבנה שלא יכולתי להגיע לאן שהייתי צריכה בעזרת דריסה של הגבר הזה — כך שלא הייתה לי ברירה אלא לנסות לעקוף אותו.


"שמתי לב לזה." ובגלל העובדה שלא התכוונתי להתחנן בפניו שיחזיר לי את המוט שלי, ניסיתי שוב את המפתח. הוא החליק לתוך המנעול בקלות והסתובב ללא בעיה, אבל הבריח נתקע והדלת לא זזה. "בוא נשאיר את הנושא הזה ליום אחר? אני בטוחה שתסכים איתי שעבדנו על מספיק דברים ליום אחד."


הוא הניד בראשו שנייה לפני שסובב את המוט בידיו. לא רציתי לתת את הדעת על הידיים שלו, אבל לא יכולתי שלא להבחין שהן היו ענקיות. עם כפות כאלה, הוא יכול היה פשוט לקרוע את הדלת שלי מהצירים וזהו.


האמת היא שהייתי מוכנה לחיות עם הגישה הזאת. הייתי צריכה זמן איכות לבדי עם הטוסט שלי, ולא היה אכפת לי איך אגיע לנקודה הזאת.


"אני מציין את העניין של הדלת הצדדית, כי צריך להחליף אותה כדי שתתפקד. ואם את תמשיכי עם זה..." הוא זרק את המוט באוויר, תפס אותו וסובב שוב ושוב, "את פשוט תשברי את המנעול ותעקמי את המשקוף. וזה ישאיר אותך עם שתי דלתות לא שמישות ועלויות של אלפי דולרים לתיקונים." הוא זרק שוב את המוט ותפס אותו בקצהו השני הפעם. "אבל ממש לא אכפת לך לעשות דברים לא בדרך הנכונה, נכון?"


בכל יום אחר הייתי מפרקת לגורמים את ניתוח הנתונים הקטן הזה שלו. הייתי מקיפה אותו בטיעונים ועושה את זה בכזאת מתיקות האופיינית לבחורות מדרום ארצות הברית, שהוא היה מבין שכיסחו לו את הצורה רק אחרי זמן רב, כשהוא כבר לבדו.


בכל יום אחר.


באותו יום כל המתיקות ורוח הלחימה נגמרו לי, והקלף היחיד בשרוול שלי היה האמונה ששלטתי במצב. תמיד שלטתי במצב. גם בכאוס ובלב האסון, תמיד ידעתי מה אני עושה. לא יכולתי לאבד את זה באותו רגע ולא יכולתי להתפרק בפני הבחור הזה.


הזלתי מספיק דמעות בגלל גברים שלא היו ראויים שאבכה עליהם.


"דלתות ישנות נתקעות במזג אוויר לח כזה." הוא נופף בידו כאילו הוא יכול היה לאסוף את הלחות של סוף הקיץ ולמסור לי אותה. "יש לי את אותה בעיה. לפעמים כל מה שצריך זה דחיפה ממש חזקה."


"מממ. כן." טפחתי באצבעי על הסנטר. "דחיפה היא בהחלט רעיון. ניסיתי את זה לפני שהסתערת לכאן עם החשש שלך מנשים שמפעילות כלי עבודה."


"אין לי בעיה עם נשים שמפעילות כלי עבודה. יש לי בעיה רק כשמישהו עושה את זה לא נכון, ג'ספר־אן."


"ג'ספר זה מספיק, תודה רבה לך," עניתי. "ויכול להיות שההגדרה שלך למה שנכון מוגבלת מדי."


"יכול להיות, אבל הרוח של מידג' תרדוף את התחת שלי אם הייתי מתעסק בענייניי כשמישהו מנסה לפרוץ לבית שלה."


"התגובה האינסטינקטיבית הזאת שלך בקשר לזה שאני פורצת וגנבת היא נטולת דמיון והיגיון כאחד. אודה לך אם תפסיק לחזור על זה שוב ושוב."


"מה לעשות שמוט הברזל מתאים לתיאור." הוא משך בכתפיו. "תני לי לראות את המפתח הזה."


"אתה עדיין חושב שאני איזו פושעת? זה ממש מתחיל להימאס!"


"כך גם הניסיון שלך לפרוץ לתוך הבית הזה. תני לי לראות." הוא סימן לעבר המפתח. ובגלל העובדה שלא עשיתי שום התקדמות כאן, מסרתי לו אותו. "לפעמים צריך לצחצח ולחמם אותו קצת, את יודעת? כמו שטרות הדולר שמנסים להכניס למכונות האוטומטיות. צריך ליישר אותם, לנשוף קצת על הפינות. או משחקי הווידאו מהקונסולות הישנות, שצריך היה לנשוף על החיבורים."


הוא ניגב את המפתח בשולי חולצת הטי־שירט האפורה שלו, והרים את הבד מספיק כדי לתת לי להציץ בשביל השיער הכהה והדק שהשתפל במורד בטנו. המכנסיים שלו ישבו נמוך על מותניו, חושפים מעט את רצועת תחתוני הבוקסר הירוקים שלו.


כשהוא משפשף בחולצתו כל קצה וכל שן במפתח, הבנתי לפתע שלינדן רחב כמו עץ סקויה וגבוה כמעט באותה מידה. עורו השזוף הדגיש את שערו וזקנו שהיו בצבע חום וגרמו להם לזהור בגוון עמוק כהה.


הבחנתי בכך שהוא היה בחור גדול וחסון כשהוא חצה את החצר, אבל לא חיברתי את כל חלקי הפאזל עד עכשיו. לעזאזל, בקושי הבחנתי בכל מה שקורה סביבי במרוץ הספרינט המטורף הזה שלי במטרה להימלט, להיעלם.


עזבתי בשעה שתיים בבוקר ונסעתי כל הלילה כדי לשמור על פרופיל נמוך, וזה עבד נפלא, עד לרגע שבו השכן הלוהט שלי התעקש לעזור לי לפתוח את הדלת.


למען האמת, זה היה גס רוח. זה היה ממש לא מכבד שכל היופי הזה בוזבז על אביר עם מכנסי ג'ינס קרועים, לא רצוי שסיפק יחס ידעני ומסגביר.


איפה היו כל הבחורים הסקסיים למוות שלא הופיעו משום מקום והכריזו שנשים לא אמורות להיעזר במוט ברזל כדי לפתוח דלת?


איפה היו אלה ששאלו איך הם יכולים לעזור, וכשנענו בשלילה, הציעו פשוט להישאר בסביבה כדי להיות נעימים לעין? ואולי כאלה שלא שיערו באופן אוטומטי שאני פושעת?


למה הם לא יכלו להיות השכנים שלי?


לא שהיה בחיי מקום למישהו חוץ ממני והאדים של הבעיות מתוצרת בית שלי. לא היה שום יצור אנושי חי שהיה רוצה לקחת חלק בבלגן שלי.


"בסדר, תן לי לנסות."


לינדן שינה תנוחה, זרועו נמתחה לכיווני וחיוך עז מתח את שפתיו. כתפיו היו ברוחב של הדלת כולה והייתי צריכה לשכנע את עצמי להסיט את המבט כדי לא ללטוש עיניים.


לקחתי ממנו את המפתח והשפלתי את מבטי לעבר המנעול.


כתפיים רחבות לא היו חשובות.


חיוכים זאביים לא היו חשובים.


שכנים חטטניים בטירוף לא היו חשובים.


שום דבר לא היה חשוב חוץ מהמהלך הבא.


ניסיתי את המפתח ימינה ושמאלה, סובבתי את הידית כמה פעמים, חבטתי בכתף שלי בדלת בחוזקה עד כמה שיכולתי, אבל שום דבר לא קרה. הייתי מוכנה לבטל את הניסוי הזה ולחזור לשיטה שלי של מהלומות ומכות עד שאשיג את מבוקשי כשלינדן אמר, "תפסיקי להסתכל על המוט. זה לא יעזור."


"אז תציע פתרון חלופי," עניתי ברוגז על הגבר הזה ועל נוכחותו. "אחרת אני אטפל בזה בעצמי, תודה לך."


"תנסי שוב," הוא אמר והטה בסנטרו לעבר הדלת. "את תלחצי על הידית, ואני אוסיף משקל על הדלת."


"זה נשמע..." ממש רציתי להתווכח איתו. כל כך רציתי, ולא רק משום שלא הסכמתי איתו בנושא הזה, אלא משום שהכעס והתסכול שלי היו זקוקים למוצא באותו רגע. זה היה ממש לא הוגן לפרוק את זה על הבחור, וידעתי את זה. הייתי חכמה מספיק. "אוקיי. בסדר. אני אנסה את הדרך שלך הפעם."


הוא העביר את ידיו על פני שטח הדלת, מטיח את אגרופו כל כמה סנטימטרים.


"זאת הנקודה," הוא מלמל, כמו איזה לוחש לדלתות מטורף. "קדימה. בואי נעשה את זה."


הצצתי בו מעבר לכתפי כשסגרתי את ידי סביב הידית. הוא היה ממש שם, גופו צמוד לשלי.


היינו מספיק קרובים כדי שארגיש את ריח הקפה שנישא סביבו. בנסיבות רגילות, הייתי מעדיפה מרחק סביר מהבחור הגס שהרגע פגשתי, אבל הייתי ערה ולבושה באותם בגדים במשך יממה וחצי, כל חיי היו דחוסים לתא מטען של רכב סטיישן, והקריירה שלי נספתה בשריפה אדירה.


אלו לא היו נסיבות נורמליות, ולא הייתה שום דרך אחרת לעשות זאת.


"אני מרגישה את הבריח מחליק בתוך המנעול," אמרתי. "זה כמעט שם."


"תחזיקי חזק," הוא אמר בשקט.


לפני שהספקתי לשאול במה בדיוק הייתי אמורה להחזיק, לינדן הטיח את כתפו במשטח הדלת, היא נפתחה לרווחה ואנחנו נפלנו מהתנופה.


הוא התאושש מהר, קם על רגליו ואמר, "כפי שאמרתי, לפעמים הדלתות הישנות האלה נתקעות."


דלתות ישנות ותקועות, והגברים החייתיים שגוברים עליהן.


"אני מעריכה מאוד את המאמצים שלך," עניתי כשאני מתעלמת מידו המושטת שנייה לפני שאספתי את עצמי וקמתי. זה היה הטוב ביותר שיכולתי לעשות.


הייתי אומללה וממורמרת מכדי להודות לו באופן ראוי על העזרה שלו.


"זה שום דבר." אחר כך, הוא רכן לעבר פתח הדלת, הוא הזדעף. "שמעת את זה?" הוא הניח את ידיו על מותניו — מה שדרש ממני לבחון את שני הדברים — והעביר את מבטו מצד לצד.


"זה נשמע כמו..." הוא דחף אותי לפתע אל הרצפה עם יד אחת על העורף שלי, כשפרץ צווחות גבוהות התפרץ מתוך הקוטג'. "עטלפים. תישארי כפופה. תתרחקי מהם, אל תפריעי להם והם פשוט יתעלמו מאיתנו," הוא אמר. מילותיו היו חמות כשביטא אותן באוזן שלי.


בבת אחת, הרעש הזה היה עלינו, נחשול ארוך ומתגלגל של רעם מודגש בצווחות וטפיחות כנף. למען האמת, ההגירה הזאת נמשכה פחות מדקה, אבל כל שנייה של שכיבה עם הפנים על הרצפה על מרפסת הכניסה המטונפת בזמן שהנחיל... הלהקה? מי יודע — של עטלפים מבוהלים, חלף מעל, היו כמו סדרה של רגעי נצח בלתי נגמרים.


וככל שזה נוגע לשכן הלוהט שלא ידע להתעסק בענייניו, הוא עשה עבודה נהדרת בהגנה עליי מפני העטלפים בעזרת מסת השריר המרשימה הזאת שלו.


האם הוא היה צריך לעטוף את החזה שלי כדי להשיג את המטרה הזו? — זה היה נתון לוויכוח, אבל הוא לא ניצל אותי יותר ממה שאני, עם המרפק שלי תקוע בין רגליו, ניצלתי אותו.


האינטימיות המקרית הזאת לא הייתה באשמתו, למרות שאני נזכרתי שוב שהייתי יכולה להסתדר עם כל זה גם בעצמי. וזה כלל את העטלפים. האם זה היה מפתיע? כן, בהחלט. האם מספיק כדי להפוך אותי למעוטת יכולת? ממש לא.


"אני חושב שזה היה האחרון מביניהם." הוא הסיר את ידו מהחזה שלי וקילף את עצמו ממני. אפילו לא תודה לך, גברתי, על המישוש. "אבל כדאי שנתרחק מהדלת למקרה שיש שם עוד כמה שמזדנבים מאחור."


לא ידעתי מתי הסיפור הזה התפתח מאני לאנחנו, למרות שזה הטריד אותי מספיק כדי שאנסה להתעלם שוב מהיד שהוא הושיט כדי לעזור לי לקום.


עזרה הייתה הדבר האחרון שרציתי ממישהו. עזרה הייתה חשבון פתוח וזה תמיד עלה לי יותר ממה שיכולתי להרשות לעצמי.


עזרה הייתה מחוץ לתחום, אבל לא הזיק לי קצת היגיון בריא, ולכן פסעתי במורד מרפסת הכניסה, ולינדן מאחוריי. הפטמות שלי, לאחר הטיפול הגס באופן נעים שהן קיבלו, היו צעד אחד לפנינו.


"אני אקרא לבחור שלי שמתעסקת בעטלפים. אנחנו נוכל להבין ממנו איך הם נכנסו פנימה ואיפה הם קיננו," הוא אמר כשהגענו לשביל הכניסה. שוב עם האנחנו. "והאם הם השאירו חברים ובני משפחה מאחור."


המשך הפרק בספר המלא