“מושכחות
ילדי בחי הספר היסודי קריית עמל – שנשא את שם שכונת הפועלים של ילדותי, יצאו כולם להקשיב לגיבורת תרבות, שאמורה הייתה לדעת המחנכת שלנו להוות עבורנו, אידיאל ציוני ראוי לחיקוי.
על הבמה הגדולה והחשופה, מול כשמונה מאות תלמידים, ניצבה אישה קטנה, כפופה ומאוד מבוגרת, וסיפרה על קורותיה בעמק הירדן, כחלוצת העלייה השנייה. היא ספרה על האופן בו היא עבדהו בפרך, בשדה חשוף ולוהט מחום, על ההכרח לעבוד עם גב כפוף ודואב, על הידיים המושטות קדימה ללקט עדשים, והשירטות המרובות שהיא ספגה בגופה ובכפות ידיה, אך מבחינתה, זאת הייתה מהות החלוציות, היכולת להתגבר על הכאב והסבל ולהאמין שאנו בוראים עולם חדש.
באותה עת הגיבור שלי היה צבי נדב, השכן שלי, איש השומר שרכב על סוסים, וניהל קרבות עם פורעים. הסיפור של הגיבורה האלמונית נראה בעייני מוזר, ולא כל כך הבנתי את משמעותו, לאור העובדה שגם הורי היו פועלים פשוטים וקשיי יום, עובדה שלא גרמה לי להתגאות בהם.
למרות שחלפו השנים, המפגש הזה, עדיין חרוט בזיכרוני, ומהווה דוגמה לעובדה שלפעמים גבורה והתחלה חדשה הם לא בהכרח מסעירים, אך הם אלו שמייצגים את התמונה הגדולה, לאופן בו החלה הציונות את דרכה ולגיבורות האלמוניות שהיו חלק ממנה, כפועלות ועובדות אדמה.
בשעה שריאתי את כריכת הספר, של נילי לנדסמן, הפועלות, בה מופיעה אישה אדומה עם מטפחת ראש, כמו זאת מהכרזה האמריקאית הזועקת-We can do it, רכשתי מיד את הספר, באמצעותו בקשתי להשלים לעצמי את הסיפור של אותה אישה, פועלת אלמונית, מראשית המאה הקודמת.
הספר הזה, מספר את סיפורה של אחת מגיבורות העלייה השנייה, רחל כצנלסון שזר, מי שהייתה רעייתו של נשיא המדינה השלישי, זלמן שזר. לנדסמן, מעלה את דמותה, מתהומות הנשייה ומתארת, דמות העומדת בפני עצמה, חזקה ובעלת דעה משל עצמה, כמי שיזמה ירחון נשים, דבר הפועלות, ככל שחלף הזמן, הוא הפך ללא רלוונטי והסתדרותי, אתו הלכה ונשכחה המייסדת שלו, רחל שזר כצנלסון.
הספר בנוי מאפיזודות, המופיעות בסדר כרונולוגי, החל מהגעת רחל לארץ ועד סיום חייה. בתחילה זהו המפגש עם ברל כצנלסון, בקומונה עירונית בירושלים. רחל הייתה מאוהבת בברל, כמו רבות מבנות העלייה השנייה, אהבה שהפכה לאכזבה. בהמשך היא תיפגש פגישה טעונה, עם רחל המשוררת, בעלית גג עזובה בה רחל הלכה וגוועה.
הספר הזה מספר על אידאולוגיות גדולות, וגם על אהבות ובגידות כואבות, היו אלה בעיקר הגברים, מנהיגי התקופה כמו שמואל דיין, האבא של משה, שבגד באשתו דבורה דיין, והשאיר אותה לטפל במשק ובמשפחה, או גם אווה טבנקין, בעלה יצחק, אחד ממנהיגי הפועלים, נטש אותה לטובת המאהבת הצעירה שלו.
את מצבן של הנשים, בעלייה השנייה, מנסחת רחל שזר, בדמדומי ימיה, לאחות צעירה, עולה מחבר העמים, המטפלת בה, אנחנו הבנות עשינו רבולוציה בתוך רבולוציה. כמהפכניות, הן נאלצו להיאבק על זכיותיהן בכדי שלא יקופחו ביחס לגברים.
זהו ספר נפלא, המעלה שלל דמויות, על כל גדולתם וקטנותם, בסרקסטיות, בהומור וגם בעצב גדול, כך היינו מספרת לנדסמן, שבעצמה היא נכדה, לפועלת חברה בגדוד העבודה-מיתולוגיה ציונית שנשכחה.
אפילוג
כעת אני מבין שהמחנכים שלי, בקשו שאת סיפור הפועלת האלמונית, לא אשכח, בכדי שאוכל לספר אותו לעצמי כסיפור מנחם ומעורר תקווה, דווקא בימים כמו אלה, של קשיים ומשברים הפוקדים אתנו.”
