פרולוג


רובי
כיתה ה'


ידוע ומוסכם על כולם שילדות קטנות יודעות עד כיתה ה' אם הן ביצ'יות או לא.


או־קיי, המצאתי את זה על סמך ההקדמה ל'גאווה ודעה קדומה' של ג'יין אוסטן. אני לא יודעת אם זו אמת אוניברסלית או לא, אבל באוקוויל, העיירה שבה אני גרה לא רחוק מצ'רלסטון, היום שבו סרינה וייטהד התבררה כמלכת הביצ'יות של שכבת כיתה ה' היה ברור מאוד.


הרבה משפחות היגרו לאוקוויל מצ'רלסטון בגלל בתי הספר והרגשת הביטחון האישי, אז התחלנו לפגוש הרבה בנות חדשות. את סרינה הכרנו עוד בגן.


"אימא שלי אומרת שבחרו באבא שלך בתור התלמיד הכי חתיך בתיכון." הקול שלה מגיע מאחורי הכתף השמאלית שלי. "חבל שאת לא דומה לו."


היא צודקת. אבא שלי, קנת' בנקס, נוירוכירורג ידוע מאוד בצ'רלסטון, גבוה, בעל שיער חום בהיר ועיניים כחולות ועזות הבעה.


אני צועדת לאחור, מחליקה את האצבע לאורך הגבה הבהירה שממסגרת את עינו, חושבת איך הן היו נראות מאוכזבות גם אם היו שחורות כפחם. "אימא שלי נבחרה כנערה הכי יפה בשכבה שלה."


"איפה זה היה? ב'אקדמיה למניקור' של סוזי וונג?" סרינה צוחקת.


אני מסתובבת לעמוד מולה. ביצ'יות לא מפחידות אותי. "באוניברסיטת 'קלמסון'. היא עשתה תואר בראיית חשבון." אני לא מזכירה את העובדה שלאחר שהיא פגשה את אבי היא ויתרה על הכול כדי להישאר בבית ולגדל את הבת שלה, הידועה גם בתור 'אני'.


"את ממש טובה בפורטרטים."


הקול של החברה הכי טובה שלי, דרו, הוא הפרעה מתוקה, והלחץ בחזה שלי נרגע. "אני יורדת יותר מדי לפרטים." אני הודפת את כתפה בכתפי ומדברת בשקט. "הטכניקה שלך טובה — "


"הפורטרטים שלי אף פעם לא דומים לאנשים שאותם אני מציירת."


סרינה עדיין לא סיימה. "איזה זוג משמיים," היא מתלוצצת, "הנסיכה שנפלה מגדולתה ובתה של הגיישה."


שרירי הלסת שלי מתהדקים ואני מסתובבת במהירות ונעמדת ממש מול הפנים שלה. "כדאי שתשמרי על הפה שלך, סרינה וייטהד."


"למה, מוח־בננה?" עיניה מהבהבות, אבל אני לא נרתעת.


"בני המשפחה שלי מאסטרים בקונג־פו באק־מיי. אני משכללת את טכניקת 'חמש אצבעות' ו'הלב המתפוצץ' מאז הייתי בת שבע."


עיניה הירוקות של סרינה מתכווצות מעט. "מה זה, לעזאזל?"


"אם תעצבני אותי, אני אראה לך."


"אני אומר לגברת יוז שאיימת עליי."


"אני אומר לגברת יוז שאת בריונית עם פה מגעיל."


אנחנו מביטות זו בזו כשהשעון שעל הקיר מתקתק. אחת... שתיים... שלוש. ואז הקול של המורה שלנו קוטע את קרב המבטים.


"בנות, מה קורה פה?" גברת יוז מניחה את ידה על כתפי, וסרינה מתרחקת לשולחן שלה בכיתה.


דרו מתערבת. "בדיוק אורזות את הדברים שלנו, גברת יוז."


המורה מתנשפת ומניחה יד על החזה שלה. "רובי, הדיוקן הזה של אבא שלך יוצא מן הכלל. הדמיון מדהים. את חייבת לקחת את זה הביתה ולהראות לו הערב."


"לא." הביטחון שלי מתפוגג. "אבא שלי לא ממש מתעניין באומנות."


או בכל דבר אחר שאני עושה.


"שטויות!" היא מסתובבת לכיוון השולחן שלה. "אשלח להורייך פתק. אמליץ עלייך למגמת האומנות בתיכון 'אוקוויל'. יש לך פוטנציאל אמיתי!"


אין טעם להתווכח. ניסיתי להסביר למורים בעבר, והם לא מאמינים לי. כולם חושבים שאבא הוא איזה נדבן תרבותי כי הוא גדל בעיר, ובית החולים הכללי של צ'רלסטון קרא לאגף הניתוחים לילדים על שמו. אולי הם אפילו חושבים ככה מפני שהוא התחתן עם אימא שלי. האמת היא שהוא סתם אידיוט שאף פעם לא נמצא בסביבה. "בטח." אני מחייכת ומהנהנת.


כשאני פוגשת בעיניה של דרו, החיוך שלה עצוב. "כדאי לך ללכת ללמוד במגמת אומנות. באמת מגיע לך."


"שתינו יודעות שזה לא יקרה."


הפעמון מצלצל כשאנחנו מסיימות לאסוף את הספרים שלנו. סרינה מביטה בי מהצד השני של הכיתה, אבל יש לי דברים חשובים יותר לחשוב עליהם כרגע.


"מאסטרים בקונג־פו? טכניקות 'חמש אצבעות' ו'הלב המתפוצץ'?" דרו לוחשת. שתינו מתחילות לצחוק.


"היא כנראה אף פעם לא ראתה את הסרט 'קיל ביל'."


"או את 'העולם המופלא של גאמבול'."


אנחנו מחליקות כיף, ואני הולכת אחריה לדלת.


"רובי, חכי!" גברת יוז ממהרת לתת לי מעטפה. "אני רוצה שתמסרי את זה להורים שלך הערב. תני להם לחתום על זה."


"כן, המורה." גוש מתהדק בגרוני. הלוואי שאנשים לא יקפצו למסקנות, אלא אם כן הם צריכים לשמור על כושר.


דרו ואני הולכות בדרך הקבועה שלנו הביתה מבית הספר. אנחנו גרות באותה שכונה, אבל יזמים המשיכו לבנות כל־כך הרבה מבנים, שהשכונה נראית יותר כמו שלוש שכונות המחוברות זו לזו ברחובות ארוכים ומפותלים.


האחוזה ההיסטורית של המשפחה שלה נמצאת בחלק העתיק ביותר של אוקוויל. היא הייתה אחת האחוזות הראשונות שנבנו כאן. הבית של המשפחה שלי נמצא בחלק החדש יותר של העיירה. זו לא אחוזה, אבל הבית עדיין די גדול.


אנחנו מגיעות לצומת והיא מהססת, מביטה לכיוון ביתה. מאז מותה של אימה, אבא שלה רק שותה ואחיה, דני, מסתבך כל הזמן בשטויות.


"אם אבא שלך שונא אומנות כל־כך, למה בחרת בו בשביל הפורטרט שלך?"


"תסביך אב," אני מתבדחת, בועטת בדשא בקצה נעלי. אף אחת מאיתנו לא באמת רוצה ללכת הביתה.


"ברצינות?"


"לא יודעת. הפנים שלו היו בראש שלי." אני פוזלת לעברה. "למה בחרת בדני?"


היא מושכת בכתפיה. "אותה סיבה."


היא פותחת את תיק העבודות הגדול שלה, ושתינו מביטות בדיוקן שהיא ציירה. זה לא דומה לדני בכלל, זה דומה יותר לחבר הכי טוב שלו, גריי. העיניים שלנו נפגשות, ואני צוחקת. "אלה הפנים שנמצאות בראש שלך?"


הלחיים מסמיקות. היא לא צריכה לענות לי. דרו ואני מכירות זו את זו טוב יותר מכל אחד אחר בעיירה הזאת. "נתראה מחר, דרו־פוק."


"אל תקראי לי ככה, מוח־בננה."


אני נותנת לה דחיפה, והיא תוקעת לי מרפק בצלעות. ההיאבקות הופכת לחיבוק קצר. "בהצלחה."


"גם לך." היא מנופפת וצועדת לעבר ביתה. אני תוהה אם אבא שיכור עדיף על אבא נפקד או גרוע יותר. כך או כך, אני לא יכולה לדחות את הבלתי נמנע. אבא תקוע בבית החולים ושוב לא יגיע בזמן לארוחת הערב. אימא ואני יושבות יחד ואוכלות קימצ'י וכיסונים חריפים בעזרת מקלות אכילה בזמן שהיא מספרת לי על אודות אירועי היום שלה.


שמלת הבז' המסודרת שלה נעצרת בברכיה, וחגורה שחורה ודקה כרוכה סביב מותניה. שערה הכהה מוחלק לאחור ואסוף בפקעת נמוכה על העורף, והיא נועלת נעלי עקב נמוכות, שחורות וסולידיות. שרשרת פנינים כרוכה סביב צווארה ושפתיה משוחות בגוון ורוד. העור של אימא מושלם.


היא הדוגמה מספר אחת למזכירת כנסייה בעיירה קטנה.


אני לבושה במכנסי ג'ינס קרועים ובחולצת טי עם הדפס, ויש לי תספורת קארה עד הכתפיים. אני דומה לה יותר, אבל הודות לאבא שלי שערי קצת גלי, ועיניי הכהות מעט עגולות יותר. ברור שאני חצי קוריאנית, אבל אני מעריכה את הבונוסים הקטנים שקיבלתי מהאיש שאיתו אין לי שום דבר במשותף.


אנחנו מסיימות לאכול ואימא הולכת לבר שמפריד בין המטבח לפינת האוכל. "מה זה?" היא מרימה את המעטפה שהשארתי שם.


"גברת יוז רוצה שתחתמי ושאחזיר לה את זה."


אימא פותחת את המכתב, עיניה סורקות במהירות את הדף. "זה אומר שתעזבי את בית הספר מוקדם יותר כדי לצייר ציורים?" מצחה מתקמט. "מה עם שיעורי המדעים? המתמטיקה? אם כבר לצאת מבית הספר מוקדם, עדיף שזה יהיה כדי ללמוד הנהלת חשבונות."


"זו רק המלצה, אימא. אני לא חייבת לעשות את זה."


"אבא שלך לא יאהב את זה."


מה את אומרת. אני לא אומרת את זה בקול רם, כמובן. אני לא רוצה שהיא תשטוף לי את הפה בסבון שוב.


"מה אני לא אוהב?" הקול החמור של אבא מקפיץ אותי.


גם אימא קופצת. "קנת'! ברוך הבא הביתה." היא ניגשת כדי לתת לו נשיקה על הלחי. "שמרתי לך אוכל. שב."


הוא הולך לבר שליד החלון וקרח מצלצל בכוס הקריסטל כשהוא מוזג את מנת הוויסקי היומית שלו. "רובי?"


הבטן שלי מתכווצת. "כן, אדוני?"


"על מה אימא שלך דיברה?"


עיניו ננעצות בי, ואני תוהה איך הוא יכול להקפיא אותי רק במבט. "הייתה לנו מטלת אומנות בבית הספר והמורה שלי שלחה הביתה פתק." המצח שלו מתקמט וקרביי הקפואים מתפצלים ברסיסים כואבים.


"נזיפה?"


"המלצה," אני אומרת מהר, "היא רוצה שאשתתף בתוכנית לאומנות. אמרתי לה שאני לא מעוניינת."


הוא ניגש למכתב שאימא השאירה על השולחן וסורק אותו אפילו מהר יותר ממנה. "אומנות." האף שלו מתקמט. "מה נכנס במורים האלה? איזה סוג של עבודה היית מקבלת עם תואר באומנות?"


אני בולעת את הכאב בגרון ומהנהנת. "אני יודעת, נכון?" קולי נשמע קטן מדי.


"מה זה?" הוא קורא בקול רם, "ראה דיוקן? איזה דיוקן?"


"זה שום דבר." אני נעמדת ומרימה את צלחתי. הדבר האחרון שאני רוצה זה להמשיך בשיחה הזאת.


"רובי, איזה דיוקן?"


אני מניחה את הצלחת במטבח והולכת למקום שבו השארתי את תיק בית הספר, במבואה של הבית. תיקיית האומנות שלי נמצאת שם, שעונה על הקיר מאחורי מעילי הגשם. אני מוציאה ונושאת אותה לחדר האוכל, שם הוא יושב עכשיו בראש השולחן, מחזיק בכוס הוויסקי שלו.


אימי עומדת מאחורי כתפו הימנית ומניחה לפניו צלחת ועליה אוכל מהביל. "זה כלום, באמת." אני מושיטה לו את התיקייה. הוא לוקח אותה ונשימתי דוממת. יש לי בחילה.


מה אבא יראה כשיסתכל על הפורטרט שציירתי? האם יראה את הכעס ואת חוסר ההסכמה שתמיד מביט בי בחזרה? או שזה יעשה משהו לליבו, ישבור את חומת האבן שסביבו? או שהוא יראה רק את מה שהוא רואה כל יום במראה? האם אכזבה ותסכול הם הדרכים שבהן הוא רואה את העולם?


הכריכה החומה נפתחת והבעת פניו לא משתנה כשהוא בוחן את הקווים וההצללות, את החלל החיובי והשלילי. ידיי המלוכדות נלחצות חזק יותר. אני לא רוצה שהוא יחפור לעומק, יהפוך את הדף ויראה את הניסיונות שלי להעתיק את קלימט ואת דגה.


האמת היא שאני מסכימה עם גברת יוז. אני גאה באומנות שלי. הדיוקן של אבי דומה לו מאוד, גם אם הוא מרוחק וקר. כשאני מציירת אני מרגישה שאני חיה, וככל שאני עובדת קשה יותר על הציור, כך הוא יוצא קרוב יותר למה שקיוויתי שהוא יצא. זה מרגש ומספק.


אני לא רוצה שהוא ייקח ממני את מה שאני אוהבת ויהרוג אותו. הוא סוגר את התיקייה ומשליך אותה הצידה. "תואר חסר תועלת."


"אמרתי לה שאני לא מעוניינת." אני מדברת בשקט, בכניעה. הוא שונא את הציור. עיניו לא עוזבות את צלחתו. אני מתבוננת בו כשהוא חותך כופתה דביקה ומכניס אותה לפיו במזלג. אבי מסרב להשתמש במקלות אכילה.


"זה הכול."


אבי פוטר אותי מעליו, והחלומות האומנותיים שלי מתפוגגים כמו הדיוקן שבתוך התיקייה. כמו המכתב, שאני לא מחזירה למורה אף פעם.


1


רובי
שתים־עשרה שנים מאוחר יותר


"הגעתי לתחתית." אני נוחתת על הספה במשרדה של דרו במרפאת 'פרנדס קר' שבה שתינו עובדות. כן, אני מטפלת מוסמכת, שיש לה כרגע שני מטופלים, שניהם עוברים טיפול גם אצל דרו, שלה יש בערך עשרים מטופלים.


טוב, אז אני לא ההצלחה המסחררת שציפיתי שאהיה, אבל דרו כל הזמן אומרת לי שזה לוקח זמן לצבור מאגר מטופלים, בייחוד בעיירה קטנה כמו אוקוויל. תאמינו לי, אם להסתמך על סצנת הדייטים לבדה, אני מבינה את זה.


"מה קרה?" היא נעמדת והולכת לארון.


"'הוק־אפ לאב' שלח לי התאמה לראלף סטרן."


"מלך השקדים!" חברתי הטובה צוחקת, לראשונה השבוע. "האם ידעת שיש לו תוכניות להזניק את הכלכלה של אוקוויל?"


אני מניחה יד על המצח וגונחת. "כאילו, ברור! הוא סיפר לי על התוכניות שלו בערך חמש מאות פעמים."


"שקדים הם פירות העתיד." היא עוצרת. "אלה פירות או אגוזים?"


"מי יודע? הם גדלים על עצים."


"אני אגיד לך מי יודע."


"אל תגידי את השם שלו."


"המלך העתידי של שטח השקדים שלך."


"אם את מדברת על הכוס שלי, אז זה מגעיל!" היא צוחקת שוב ואני מרגישה צביטת אשמה. "האם אני מתנהגת כמו כלבה?"


"לא."


"יופי, מפני שראלף הוא לא אפשרות בכלל." זה לא שהוא בחור רע. הוא פשוט כל־כך... כל־כך... שלדון קופר1. אני יכולה לשמוע את אימא שלי בתוך הראש, מביטה בי בחוסר שביעות רצון וממלמלת 'תהיי נחמדה, רובי בנקס'. "יצאתי עם כל רווק בגיל המתאים במחוז המשולש שלנו, וזהו זה. ראלף סטרן הוא הגבר האחרון על פני כדור הארץ."


דרו צוחקת שוב, ואז אני זוכה לרגע של השראה. "יודעת מה, שילכו לעזאזל כל אפליקציות הדייטינג. אנחנו יוצאות הלילה, רק את ואני."


הצחוק שלה נעלם והיא מנידה בראשה. "לא. לא מעוניינת."


"כן." אני קמה מהספה ותופסת בזרועותיה. "היית תקועה בבית הגדול הזה שלך לבד מאז שאבא שלך אושפז במוסד סיעודי. את יוצאת איתי." אני מביאה לה את המעיל ומלבישה אותו על כתפיה. "בכל מקרה אני הטרמפ שלך, אז את לא יכולה להתווכח."


"את חוטפת אותי?"


"אם זה מה שצריך." אני מובילה אותה אל דלת היציאה העשויה זכוכית ומחכה שהיא תנעל לפני שאנחנו הולכת לעבר ה'סובארו' בצבע ירוק־לימון שלי.


"את חושבת שזה צעד אחראי, לפוצץ את כל המשכורת שלך על בילוי?"


"כן, המשכורת הקטנה והעלובה שלי אכן מכסה רק ערב אחד של בילוי, תודה שהזכרת לי את זה." אנחנו במכונית ואני נוהגת לבית של אימי. "קנת' בנקס היה כל־כך נעול על תואר יעיל. אני מטפלת מוסמכת, ואני לא יכולה לשלם את החשבונות שלי."


"תפסיקי. את בונה את הקליינטורה שלך." דרו מביטה מהחלון ומוסיפה בשקט, "קנת' בנקס היה קוץ רציני בתחת."


"זה בסדר, את יכולה לומר את זה בקול." עוד כמה דקות ואנחנו בבית של אימא. "אני מתמודדת עם תסביכי האב שלי." הגבות שלה מתרוממות, אבל אני מרימה את ידי. "הצעד הראשון הוא להודות בכך שיש בעיה."


"דרו!" אמא פוגשת אותנו בכניסה לבית ונותנת לחברה שלי חיבוק ארוך. היא די אימצה את דרו אחרי מותה של אימה, כשהיינו בנות שמונה. "התפללנו עבור אביך הבוקר בכנסייה, והבערתי קטורת לבודהה כשהגעתי הביתה."


"כיסית את כל האפשרויות!" אני נותנת לאימא לנשק אותי על הלחי לפני שאני עוברת למטבח לחפש כופתאות.


"תאכלי במטבח, רובי!" אימא צועקת, אבל אני לוקחת צלחת עם כופתאות וממשיכה לחדר השינה שלי.


"אנחנו יוצאות עוד מעט, אימא. אנחנו צריכות להתכונן."


"יש כנסייה מחר!"


"האישה הזאת, אני נשבעת..." אני מגלגלת את עיניי וסוגרת את דלת חדר השינה. דרו מתיישבת על מיטת היחיד שלי עם הצלחת ואני לוקחת כופתה וניגשת לעבור על תכולת הארון שלי. "הנה, את יכולה ללבוש את זה." אני שולפת חצאית מיני וחולצת בטן חמודה עם שרוולים ארוכים. "את תיראי לוהטת בזה."


היא לוקחת את הבגדים ומקמטת את מצחה. "אני לא יודע למה אני בכלל מתגנדרת. אני לא מחפשת גבר."


"את מתגנדרת כי זה ערב שבת, הרגע קיבלת משכורת ואת יוצאת עם החברה הכי טובה שלך!"


"את במצב רוח טוב הלילה. מה את לא אומרת לי? ניסית כמה מעשבי התיבול של אימא שלך?"


"מצחיק מאוד," אני אומרת, אבל השאלה שלה גורמת לי לעצור. "אבל את צודקת, אני באמת במצב רוח טוב. כאילו משהו טוב מתקרב. אולי כוכבי הלכת שינו את המסלול או משהו."


"נשמע לי טוב." היא נכנסת לשירותים כדי להחליף. "אלוהים יודע שלא יזיק לי קצת שינוי במזל."


אני נוגסת בכופתה ובוחנת את ארון הבגדים, בוחרת שמלת קטיפה ישרה עם חלק עליון שחור שקוף. "הקטיפה לא אופנתית עכשיו. זה כזה עלוב. בדיוק כמו חליפות אימונים."


"אני לא לובשת חליפת אימונים." דרו נראית מעולה. אנחנו מרעננות את האיפור בעודנו משתטות מול המראה וצוחקות.


לאחר מכן אני מתיישבת מול שולחן האיפור והיא נעזרת במסלסל שיער כדי לסלסל את שערי הארוך. "אולי כדאי שפשוט אחבוש פאה?"


"לא." עינינו נפגשות לזמן קצר לפני שהיא חוזרת לטפל בשיער שלי.


אני לוקחת עוד כופתה ונאנחת. "אני חייבת למצוא עבודה טובה יותר, דרו. אני לא יכולה להמשיך לגור בבית הזה. זה מביך."


"תהיי סבלנית, הלקוחות יבואו." היא משחררת תלתל שנופל על העין שלי, ואני דוחפת אותו אל מאחורי האוזן. "בכל מקרה, אימא שלך אוהבת את העובדה שאת כאן, במיוחד מאז מותו של אבא שלך."


"אהיה בת עשרים ושלוש בשנה הבאה, ואני עדיין גרה עם אימא שלי."


"לפחות את מהממת. בואי נלך."


היא מנערת את שערה הבלונדיני, הארוך והגלי באופן טבעי ואנחנו הולכות לעבר הדלת.


"רק אל תאבדי את זה לגמרי ותצאי עם ראלף סטרן."


"אם את באמת החברה הכי טובה שלי, לעולם לא תיתני לזה לקרות."


"אני החברה הכי טובה שלך."


"תודה לאל."


הלקוחות נשפכים החוצה מבעד לדלת 'החתול האדום' כשאנחנו מתקרבות. זה הבר היחיד בכיכר העיירה הקטנה שלנו, והחזית לא עברה שיפוץ מאז שפרנק סינטרה היה בחיים.


בפנים השולחנות מוארים במנורות לבה, ושטיח אדום כדם מכסה את הרצפות לאורך כל הדרך עד לבר. ריח של סיגריות מרחף באוויר, אפילו שהעישון בברים נאסר כבר לפני שנים, ותיבת נגינה עתיקה שמנגנת קלאסיקות משמיעה עכשיו את 'זו אהבה'.


"את צוחקת עליי?" דרו נרתעת. "'החתול האדום' הוא המקום שבו זקנים מסתתרים כשהם לא רוצים לחזור הביתה."


"זה המקום הכי לוהט לבילוי עכשיו!" אני תופסת בידה וגוררת אותה פנימה. "יש פה משקאות טובים, והם זולים."


אנחנו עושות את דרכנו בין ההמון כשקול גברי נשמע וגורם לי להתכווץ. "רובי־רו!"


אני מסתובבת מהר, כועסת על דאגווד. הוא קורא לי רובי־רו בגלל סקובי־דו, והוא עושה את זה מאז התיכון. "תפסיק לצעוק את זה! אתה הורס לי את הסטייל!"


הוא צוחק ונותן לי חיבוק, משאיר לי זיעה על הפנים. אני מנגבת אותה. "איכס, זה דוחה."


נראה שדרו מרוצה באופן מוזר לראות אותו. "לפחות אנחנו מכירות במקום הזה בחור גדול. ליתר ביטחון."


אני מזמינה לנו שני 'טקילה סאנרייז' מהברמן, ואפילו שהבר עמוס, אני לא רואה אף אחד שאני מכירה מלבד דאג. "איך זה אפשרי שאני לא מכירה פה אף אחד?"


"זה דבר טוב, לא?"


המשקאות שלנו מונחים לפנינו, ואני מרימה את שלי ולוגמת לגימה ארוכה. "אז את בכלל לא מחפשת מישהו עכשיו?"


"את יודעת איך אני מרגישה."


דרו מאוהבת בגרייסון קול מאז היינו בתיכון. היא חיכתה לו לאורך כל לימודיה בקולג' בזמן שהוא היה בחו"ל מטעם הצבא, וכשהוא חזר, הוא לא נשאר.


אני לא יכולה שלא להגן על החברה הכי טובה שלי. "הוא עשה לך גוסטינג, דרו."


"לא, הוא לא." עיניה נעוצות במשקה שהיא לא שותה. "הוא עושה את מה שהוא צריך לעשות, ומקבל עזרה."


"את יודעת שאני אוהבת אותך, ושאני חושבת שאת מטפלת נהדרת." היא מהנהנת ומערבלת את המשקה שלה בקשית. "אני פשוט דואגת לפעמים שבגלל ההבנה והאמפתיה שלך, את מקבלת ממנו יחס משפיל כאילו את סמרטוט רצפה."


"אני לא סמרטוט רצפה. אני אוהבת את גריי. אני אוהב אותו לנצח."


אנחנו שקטות לכמה דקות. החזה שלי כואב מהווידוי שלה ואני כורכת זרוע סביב כתפיה. "הוא בחור עם מזל. הלוואי שאני הייתי מרגישה ככה לגבי מישהו." כשאני אומרת את זה, אני מבינה שזה נכון.


היא מניחה את ראשה על הכתף שלי. "מה תעשי אם לא תהיי מטפלת?"


"אין לי מושג." אני מתנערת ממצב הרוח המלנכולי הפתאומי ולוגמת לגימה נוספת מהמשקה המתוק. "אחפש את בעלי האסייתי והעשיר בטירוף?"


"לא תמצאי אותו באוקוויל." היא מביטה סביבה. היא לא צריכה להגיד את זה שוב. זו חגיגת נקניקיות ו'פנטזי פוטבול' כאן, בבר, וכל הגברים משתוללים ומרעישים, וכשתיבת המוזיקה מתחילה לנגן את 'תטיס אותי אל הירח', כולם מתחילים לשיר בקול רם.


"את בטח צוחקת עליי," אני ממלמלת כשעיניי נוחתות על בחור שיושב לבד בקצה השני של הבר. מנורות הלבה לא מספקות הרבה אור, אבל אני יכולה לראות שהוא לובש בלייזר אפור מעל חולצה לבנה ושותה מה שנראה כמו ויסקי.


שערו החום ארוך מספיק כדי להיות מבולגן, ויש לו מעין תלתל סקסי מעל המצח, שאותו הוא דוחף הצידה ביד אלגנטית. הוא מרים את ראשו וכשעינינו נפגשות הוא מחייך אליי חיוך קצר שיורה חום עד לליבה שלי. שיט, יש לו גומה בלחי השמאלית!


אני מחייכת אליו חיוך מבויש ופונה אל החברה שלי. "לעזאזל, הוא מדליק," אני לוחשת, אוחזת בזרועה. "מי זה?"


"על מי את מדברת?" היא שואלת חזק מדי ומסתכלת מסביב לבר בצורה דרמטית. שרירי הלסת שלי מתכווצים.


"תפסיקי עם זה. הוא ידע שאנחנו מדברות עליו."


"איך אני אמורה לדעת למי את מתכוונת אם את לא מסכימה שאסתכל?"


"אני מדברת על התאום של ג'יימי דורנן שיושב שם בפינה." המוזיקה רועשת ואנחנו חייבות לצעוק.


"את חושבת שכל בחור לוהט נראה כמו ג'יימי דורנן."


"אני לא." היא מצירה את עיניה, ואני מתבצרת בעמדתי. "לג'יימי דורנן יש מראה אנגלוסקסי סטנדרטי מאוד."


"את אומרת שכל הבחורים הלבנים נראים דומים?"


"לא אמרתי את זה, זה גזעני. את אמרת את זה."


"טוב שאני לבנה."


אני מגלגלת את עיניי ומושכת בזרועה. "מה שתגידי. הוא לוהט בטירוף. מי הוא?"


היא מסתכלת ואז אומרת בהתלהבות, "אוי, זה רמינגטון קי! ניסיתי להכיר לך אותו בכנסייה, ואת ממש לא התעניינת."


אני לופתת את זרועה חזק יותר ומושכת אותה אליי. "בבקשה, תפסיקי לצרוח בשמו, הוא לא ב'בי־טי־אס'."


"את עם שטויות הקיי־פופ שלך." הבעת פניה עדיין נרגשת. "רק לחשוב על זה שמר 'בדיוק בשבילך' חיכה לך בבר כל הזמן הזה. זה כמו בימים עברו!"


"אימא שלי אומרת שאת מר 'בדיוק בשבילי' אני אמצא בכנסייה." אני עדיין לא בטוחה אם היא התכוונה לישו.


עיניה של דרו מתרחבות עוד יותר, אם זה אפשרי. "אבל באמת פגשת את רמי בכנסייה, ועכשיו שוב בבר! זה חייב להיות סימן!"


אני מגניבה מבט נוסף אל מעבר לכתפי. הוא מושיט את ידו אל הכיס האחורי במכנסיו ומוציא את הארנק שלו, נותן לי הצצה לישבנו החמוד. "אני אגיד לך מה זה סימן. הישבן הזה. לא הצגת אותי בפניו, הייתי זוכרת את זה."


דרו מתחילה להתווכח, אבל אני חותכת אותה. "אני הולכת לחקור. אל תסתבכי בצרות."


היא צועקת אחריי, "אל תעשי שום דבר שאני לא הייתי עושה!"


"אני אף פעם לא פועלת לפי הכלל הזה."


היא צוחקת, ואני מנידה בראשי.


בוא לאימא, ישבן חמוד.


1 דמות מהסדרה 'המפץ הגדול'.