“תמיד זה קשה לאבד הורה, אבל יותר קשה לאבד אב או אם לטובת דמנציה. לחלוק איתה את אחד ההורים שלנו זה הכי לא פייר ולא שוויוני. היא אוחזת בתוכן ואתה נשאר עם המסגרת החלולה, הריקה.
איתי שילוני כתב סיפור עדין וקצר, אומנם קצר, אבל יש בו סמיכות מרוכזת, תמצית של כאב, היפוך תפקידים, ומעין תהליך פרידה. ההבנה הזו שהאדם שהכרנו כל חיינו הולך ומשנה צורה ואופי אל מול עינינו היא לא קלה, וזה תהליך פרידה ממושך, הדורש למידה והסתגלות יום יומית.
בפרקים שאינם נושאים מספור או כותרת, מספר שילוני על מהנדס בכיר שהשיטיון נאחז בו. המהנדס נטול השם ייקרא לכל אורך הסיפור "המהנדס", בתו היא ה"פסיכולוגית", ובנו ה"עורך דין". והסיפור מובא כקטעי זיכרונות, עבר והווה נתפסים אלה באלה. הוא נע על הציר החמקמק הזה של בין זיכרון לטשטוש. וצורת הכתיבה הזו היא כמו פתח הצצה אל תוך מוחו המסוכסך של המהנדס.
המהנדס נמצא בשלב הזה בו הוא עדיין מתפקד, גם אם בחצי כוח, אבל זה השלב הזה המייסר בו הוא מודע, ומבין שמשהו בו לא בסדר.
"הוא ימות כאחד שאיבד את זה. בעצם גרוע מזה. הוא יחיה כאחד שאיבד את זה." (עמ' 75)
הרגעים המודעים מתערבבים עם אלו המשייטים בין זיכרון לטשטוש. הם נטמעים אלו באלו כמו בלילה לעוגה שבסופו של תהליך תהפוך למסה אחת אחידה.
שברי תודעה הולכים ובאים, מהבהבים בו כמו נורה שהכוח הולך ואוזל ממנה. כבה ודולקת לסרוגין.
יש גם כעס העולה בין השורות. הוא עולה ומסתלסל בין המילים. כעס של המהנדס שמנסה לתפוס את בדלי הדברים החומקים ממנו. בתו ובנו מצידם גם כועסים. על נוכחות האב בחייהם ההולכת ופוחתת אל מול עיניהם, אך הם מצידם הרגישו כל חייהם את היעדר הנוכחות שלו. ברגעים מכוננים וחשובים במהלך חייהם, כשציפו לו שיהיה לצידם, שייקח חלק במעמד זה או אחר, כזה שייזכר לאורך שנים בשל החשיבות שלו עבורם, והוא מצידו הפטיר בשוויון נפש ששכח.
הספר כתוב ברגישות ובהרבה חמלה, ואחד הקטעים המרגשים והמשיקים בין האדם שהיה לזה שעכשיו הוא זה כשהוא עומד באמבטיה לצד המטפלת הזרה והמסורה שלו כשלפתע הוא מרגיש שהיצר מתעורר בו. וכשהוא מתבונן בה דרך המראה ומחפש את סימני נשיותה, הוא רואה את השתקפותה הלבושה בחולצת מיקי מאוס.
אני לא יודעת אם הספר מבוסס מציאות, אבל הכנות החשופה בה הוא נכתב הם כאלה שכמעט כל אחד מאיתנו מכיר. לכל אחד יש במעגל חייו הקרובים יותר או פחות איזה מהנדס כזה.
הספר הנושא את השם "בטון מזוין" מראה לנו שגם החומר הכי עמיד, חזק ככל שיהיה סופו להיסדק ולשנות צורה.
זה ספר שקשה להגיד עליו שהוא נהדר במובן של מרחיב את הלב, אבל הוא באמת נהדר, אמיץ, וכן.”
