מסוף המאה השביעית לספירה ועד לעת החדשה, רווחה בעולם המוסלמי ההכרה בסלע שבמתחם הר הבית (מסג'ד אל-אקצא) כמקום מקדש שלמה והמקדש שבנו היהודים השבים מבבל, וכבסיס לקידושו על ידי האסלאם ולבניית כיפת הסלע. מסורת זו היא המשך ואימוץ של המסורות היהודיות בנושא, והיא מציבה את האסלאם כהמשכו של המונותאיזם, מאברהם ועד לנביא מוחמד והח'ליפים והסולטאנים שאחריו.מחקר זה סוקר בהרחבה, לראשונה, את שפע המקורות האסלאמיים הקדומים המכירים בזיקה ובהיסטוריה היהודית של הר הבית וירושלים ואת המסורות היהודיות הקדומות העומדות בבסיסם. מנגד המחקר מציג מחברים מוסלמים בני זמננו המכחישים את הזיקה היהודית למקום, וטוענים כי כלל לא היה מקדש בירושלים. הכחשה זו עומדת בבסיס החלטות אונסק"ו מהשנים האחרונות, המתעלמות מן ההיסטוריה והקדושה היהודית והנוצרית של מקומות אלו.כותבי המחקר טוענים כי מכחישי הזיקה היהודית להר הבית פוגעים, מבלי משים, הן בלגיטימיות האסלאמית של קדושת אל-אקצא וכיפת הסלע לאסלאם והן באמינותם של החשובים שבמקורות הכתובים בערבית, שהם הקלאסיקה של האסלאם ובסיס תרבותו וזהותו