מבוא
פיליפ לוין היה אחד המדריכים המבוקשים במוזאון לאומנות מודרנית בניו יורק. שנות הדרכה רבות הקנו לו ניסיון וידע ועם הזמן הכיר את כל היצירות שהוצגו במוזאון וידע במדויק את מקומה של כל אחת ואחת מהן.
קשריו הטובים עם מנהלי המוזאון עזרו לו להתעדכן בשינויים בתצוגות, בתערוכות חדשות, באוספים שהועלו לתצוגה מהמחסן ובכאלה שהורדו לשם.
לפיליפ השכלה נרחבת בתחום האומנות, דבר שתרם למוניטין שלו כמדריך. עבודת הגמר שלו שהוגשה לאוניברסיטת ניו יורק התמקדה במחקר השוואתי בין שני ציירים מהתקופה הפוסט־אימפרסיוניסטית, הצייר הצרפתי הנרי דה טולוז לוטרק והצייר ההולנדי וינסנט וילם ואן גוך.
במסגרת לימודיו ביקר פיליפ במוזאונים המפורסמים בעולם, בהם המוזאון הלאומי של טוקיו, המוזאון הדמוי־לוּבְר באבו דאבי וכמובן מוזאון הלובר המקורי בפריז.
פרנסתו הייתה טובה. השם הטוב שרכש הזרים אליו לקוחות רבים ואלה שילמו לו שכר לפי שעת הדרכה, שמן הסתם היה גבוה משכרם של מדריכים אחרים. פיליפ הרשה לעצמו לחיות ברווחה בדירה שכורה בשדרה השלישית בניו יורק, שם התגורר עם אשתו בטי ועם כלבם פיטר.
קהל לקוחותיו היה מגוון ומורכב ברובו מקבוצות מטיילים שהגיעו למוזאון מכל רחבי העולם. פיליפ נהג לפגוש את הקבוצה בכניסה למוזאון ומשם הוביל אותה בחסות הסמל המסחרי שלו, דגל ועליו כוכבים אדומים על רקע צהוב, לסיור בן שלוש שעות ברחבי המוזאון. הסיור הותאם לציפיות המבקרים והתמקד בדרך כלל בציורים המפורסמים שהוחזקו במוזאון. כדי לא להיכנס לשגרת עבודה שינה פיליפ מפעם לפעם את מסלול הסיור, אך תמיד הקפיד שלא לפסוח על אותם ציורים שהקנו למוזאון את הדרו.
הקבוצות סיפקו לפיליפ את הפרנסה, אבל את העניין סיפקו לו הסיורים המיוחדים, במיוחד הסיור האישי שערך לאוצרת הראשית של מוזאון הלובר בפריז, או זה שהעביר למהרג'ה הודי, אספן נלהב של אומנות מודרנית.
כזה היה הסיור ביום שלישי בבוקר. חודש לפני הסיור קיבל פיליפ טלפון מאדם לא מזוהה.
- ומעבר לקו נשמעה אנגלית מתובלת במבטא צרפתי.
"שלום", הציג את עצמו הדובר.
"כן, שלום", השיב פיליפ.
"אני מבין שאתה מדריך, נכון?"
"אכן כך".
"שמי סטפן, ממוצא בלגי אם אתה תוהה מנין המבטא, ואני חבר בקבוצת ווטסאפ המונה חמישה־עשר אנשים. המכנה המשותף שלה הוא התעניינות עמוקה בציוריו של ואן גוך. היינו יחד במוזאון ואן גוך באמסטרדם, והתברר לנו כי הציור המקורי של ואן גוך, ‘ליל כוכבים', נמצא בכלל בניו יורק. החלטנו שזו הזדמנות טובה לבקר במוזאון בניו יורק, לראות את כל שכיות החמדה של המוזאון ובעיקר לראות באופן בלתי אמצעי את ‘ליל כוכבים'".
"נעים מאוד, סטפן. ברצון. איך הגעתם אליי אם אפשר לשאול?" התעניין פיליפ.
"קיבלנו את שמך מאחד המנהלים של המוזאון באמסטרדם, תוך רמיזה שאתה היחידי שיכול לארגן לנו צפייה אינטימית בוואן גוך".
הסיור נקבע ליום שלישי בבוקר. פיליפ ידע כי הנהלת המוזאון לא תסגור לקהל את המקום שבו היה תלוי ציורו המפורסם של הצייר ההולנדי עבור איזו קבוצה בלגית. אבל הוא כן ידע כיצד לסדר לקבוצה צפייה אינטימית בציור.
עשר דקות לפני פתיחת דלתות המוזאון לציבור רחב, הוא המתין לקבוצה כמוסכם. הוא עמד ליד כניסה צדדית ובידו הסמל המסחרי. המטרה הייתה להיכנס למוזאון ולהתחיל את הסיור לפני שההמונים יציפו את האולם.
"היי, אני סטפן", הציג את עצמו גבר נמוך עם זקן תיש לבן, חבוש בכובע קסקט מפוספס.
"אנחנו נהיה היום רק שנים־עשר איש. לא כולם הצליחו להגיע".
זו הייתה קבוצה מגוונת שכללה צעירים ומבוגרים. ניכר בחזותם שהגיעו מארצות שונות ומתרבויות מגוונות.
"כולם פה", הודיע סטפן. בהתאם לסיכום מוקדם עם אחד מאנשי מחלקת יחסי ציבור של המוזאון, נפתחה בעבורו הכניסה הצדדית ופיליפ הוביל את הקבוצה ישירות אל הקומה השלישית לאולם שבו הוצב הציור.
בכניסה לאולם הקטן ראה פיליפ מולו את "ליל כוכבים".
הכוכבים בציור זהרו על רקע משיכות מכחול עזות וקצרות של נחשולי רוח ועננים ואלה עטפו את עץ הברוש הניצב בהתרסה בחלקו הקדמי־שמאלי של הציור.
פיליפ ראה את הציור עשרות פעמים, אבל הפעם הבחין שמשהו ביצירה לא היה כשורה. הוא עצר את הקבוצה והתקדם מטרים אחדים. לתדהמתו ראה על הרצפה, למרגלות הציור, אדם שוכב על גבו, חור פעור במצחו, אקדח מונח ליד גופתו ועיניו הפקוחות מביעות תמיהה אין־סופית.
פיליפ מיהר להזעיק את הסדרנית שישבה במסדרון לא־רחוק מהכניסה לאולם. זו לחצה על כפתור אזעקה ומייד ננעלו כל דלתות המוזאון. שורת מאבטחים רצה לקומה השלישית וכמה דקות לאחר מכן נשמעו קולות סירנות של ניידות משטרה ואמבולנסים במידטאון ניו יורק.
עוד באותו יום רצה ברשתות החברתיות הידיעה:
"ואן גוך נרצח".
חלק ראשון
הרסטורטר
- 1 -
מייקל פנסיל, או מיק כפי שנקרא על ידי כולם, לא הכיר את אביו. האב, אנגלי ממוצא אירי, עבד כסדר בבית דפוס בלונדון. באחד מביקוריו היומיים בפאב השכונתי פגש את סוזי, צרפתייה שבאה ללונדון לשפר את האנגלית שלה. לאחר חמש פגישות ועשרה ליטר בירה לכל אחד, החליטו השניים להתחתן.
הזוג שכר חדר בשכונת מגורים קרובה לשוק קמדן. האב המשיך לעבוד בבית הדפוס וסוזי מצאה עבודה כברמנית בפאב שנמצא לא רחוק מהדירה. כל דבר הלך לזוג במהירות, החתונה, לידתו של מיק והודעתו של האב כי חיי הנישואין לא מתאימים לו והוא חוזר לאירלנד.
כמה חודשים לאחר הלידה חזרה סוזי לעבוד בפאב. מפעם לפעם לקחה איתה את מיק אבל במרבית הימים השאירה אותו בהשגחת מטפלת, אנגלייה ומבוגרת.
מיק התפנק בצרפתית והתנהל באנגלית. שתי השפות היו לו כשפת אם. כבר בגן התבלט ביצירתיות ובידיים מבריקות. הוא היה הראשון מבין הילדים שהרכיב את הלגו, והציורים שלו נבחרו על ידי הגננת להיתלות על הקיר. "יש לו אצבעות של מלאך", אמרה הגננת לאחר שיום אחד העתיק כמעט בשלמות את ציור "הרקדנית" של דגה כשהיא ממהרת לתלות את הציור ליד הרפרודוקציה של הצייר שהייתה תלויה על הקיר.
גיל שש הביא למיק שורה של בשורות. הוא התחיל ללמוד בבית ספר, אימו החלה ברומן סוער עם בעל הפאב, המטפלת האנגלייה נפטרה והוא נחשף לסודות שוק קמדן בלונדון.
ההיכרות עם השוק לא באה אליו בסערה אלא כטפטוף טיפות מים מברז נסגר. באחד הימים, לאחר שחזר מבית הספר, הכין את שיעוריו, ניגש למקרר וגילה שאימו שכחה להכין לו ארוחת ערב. כבעל תושייה הוא חיטט במגירות המטבח הקטן, אסף עשרים ושניים מטבעות פני והלך לשוק.
בפאתי השוק ניצב דוכן פיש אנד צ'יפס. מיק, נמוך קומה אבל גבוה לגילו, ניצב לפני הדוכן, אך המוכר לא הצליח להבחין בו. מיק לא התייאש, הוא גרר ארגז ריק, עלה עליו והושיט למוכר כף יד צנומה ובתוכה עשרים ושניים המטבעות. המוכר ספר את המטבעות אחד לאחד ואמר לו, "זה לא מספיק". כשהבחין בעיניו העצובות של הקונה הצעיר אמר לו:
"זה מספיק בקושי לצ'יפס. תגיד לאימא שבפעם הבאה תכין לך לפחות שלושים פני".
מיק למד את הלקח – צריך כסף בחיים. אם אין כזה, אין אפילו אוכל.
הלימודים בבית הספר והשוטטות בקמדן היו כלים שלובים עבורו. ככל שהתקדם במעלה הכיתות כך המעיט לבקר בבית הספר והעביר את זמנו בשוק. גם הסידור שעשה עם אימו לא תרם ללימודים. עסוקה בעבודתה ובאהבותיה הגיעה האם להסדר עם מיק ולפיו פטרה את עצמה מהכנת ארוחות ערב, זאת בתמורה לשתי לירות שטרלינג שנתנה לו כל שבוע כדמי כיס. מדי ערב לאחר הלימודים והכנת שיעורים סמלית הלך מיק לשוק אל דוכני האוכל לחפש לו ארוחת ערב זולה. כשהשביע את רעבונו הסתובב בין דוכני השוק, פטפט עם בעלי הדוכנים השונים שחיבבו את הילד הגבוה והנאה ואסף חוויות ורשמים.
בבית הספר לא אהבו את התנהלותו של מיק ומפעם לפעם שלחו לאימו התראות על היעדרותו של מהלימודים.
באמצע שנת הלימודים השישית, הוזמנה אימו לפגישה דחופה עם מנהלת בית הספר.
סוזי לקחה יום חופש נדיר מעבודתה והתייצבה בשעה היעודה ליד חדר ההנהלה.
מיק נכנס עימה לחדר ומייד הבחין בפניה המכורכמות של המנהלת ובמבטי הכעס שרשפו מעיניה. עוד בטרם פתחה בדבריה הצפויים, הוציא ממעילו נייר מגולל והגישו למנהלת. "מתנה בשבילך", אמר לה.
היא קיבלה את הגליל בהפתעה, פתחה אותו וכהרף עין התחלפה ארשת הכעס במבע של תדהמה.
"אני מכירה אותו. הוא שכן שלי", קראה בהתרגשות.
סוזי שאיבדה את ההבנה בקורה סביבה לטשה עיניים במנהלת ומשכה ממנה את הנייר, כדי לגלות עליו ציור נפלא של סוס.
נחיריו של הסוס היו רחבים ומעבירים במתבונן תחושת רטט, אוזנו השמאלית הגלויה זקורה, רעמות שיער מלפפות את צווארו ודומה כי עוד רגע ישעט בדהרה מתוך הציור לסיבוב מהיר בהייד פארק.
"אני רואה אותו פעמיים ביום", לחשה המנהלת, "בדרך לבית הספר ובחזרה ממנו. הוא מוצב לא־רחוק מהבית שלי".
"מאין הציור?" פנתה האם אל בנה בחשש.
"אני ציירתי אותו", ענה בעפעפיים מושפלים.
סוזי נותרה המומה. "מאין בא לך הסוס הזה לראש?" שאלה.
"זה הסוס מהשוק", הסבירה לה המנהלת. "אם את לא יודעת, אז השוק של קמדן מורכב למעשה משישה שווקים, אחד מהם נקרא ‘שוק האורוות'. בעבר היה שם מרכז אורוות ובית חולים לסוסים, ולזכר אותם ימים הוצב במקום פסל של סוס, זה הציור הנפלא שלו. "אתה באמת ציירת אותו?" חזרה המנהלת הנפעמת על השאלה.
מיק הרכין את ראשו.
פניה של המנהלת התרככו. היא הביטה במיק בעין בוחנת.
"כבר כמה שבועות אני מחפשת מישהו שיצייר לכריסמס את המלאכים. אתה מוכן לקבל על עצמך את המשימה?"
מיק לא סולק מבית הספר.
*
מיק עמד במילתו וצייר למנהלת ציורים נפלאים של מלאכים, אך הדבר לא בא על חשבון זמן השוטטות בשוק, המקום שבו מימש את דמיונותיו ואת כל שליבו חשק.
הוא הרבה להתהלך בשוק המזון, שואף את הריחות העזים העולים מקדרות עמוקות ומתבשלות שהוצבו על דוכנים ברחוב, מסתכל בעיניים כלות ובמיצים לוהטים בשפע המזון שמילא את החנויות, יודע שכל אלה הם מעבר ליכולת הכיס שלו, על אף שדמי הכיס שהשאירה לו אימו עלו כבר לשלושה פאונד לשבוע.
משם עבר לשוק האומנות. השוק כלל מאות חנויות שעסקו בכל מגוון עולם האומנות, ציורים, פסלים, תחריטים, חנויות לעזרי ציור, מסגרות וכל מה שקרוב לתחום.
מיק נעצר ליד חנות ציורים ששבו את ליבו. בעל החנות פרש על מעמדי עץ שהציב בחזית החנות ציורים שהביטו בצבעוניות גדולה בעוברים ושבים. תוך שהוא מביט בציורים הקשיב מיק למשא ומתן ערני שהתנהל לידו בין בעל החנות ובין קונה לבוש בקפידה. בסופם של דין ודברים ראה שני אנשים מרוצים נפרדים לדרכם – הקונה שיצא מהחנות וציור צבעוני מתחת לבית שחיו והמוכר שהכניס לכיסו שטר של עשרים פאונד.
"מה הוא קנה?" העז מיק לשאול את המוכר. "הציור מצא חן בעיניי".
"ואן גוך", ענה המוכר, "אתה רוצה? יש לי פה עוד ואנגוכים".
"אבל עשרים פאונד?" התפלא מיק.
"המקור היה עולה לו מיליוני פאונד".
המוכר שראה את תדהמתו של מיק הבין שמהלקוח הצעיר לא תצמח לו פרנסה. הוא נטש את מיק ופנה אל קונה אחר שכבר אתמול הביע התעניינות בקניית שני רמברנדטים וואן גוך אחד.
מיק עזב את החנות מתוסכל ועצוב, שואל את עצמו מה היה עושה אם היו לו עשרים פאונד בכיס, האם היה קונה את ואן גוך או היה בוחר בתבשילים שאפפו את כל פינות השוק בריחותיהם?
למוחרת חזר מיק לחנות הציורים. על המעמד המרכזי ניצב אותו ציור שנמכר ביום האתמול בעשרים פאונד, תמונה מרהיבה של פרחי חמניות בתוך אגרטל.
"מה קרה?" שאל מיק, "מה, הקונה החזיר את הציור?"
המוכר, במצב רוח טוב לאחר כמה מכירות מוצלחות וללא לחץ של קונים, השיב לנער הסקרן:
"רק שתדע, זו לא ציור זו רפרודוקציה".
אישוניו של מיק התרחבו. "רפרודוקציה? מה זה אומר?"
"רפרודוקציה זה לא ציור, זה צילום של ציור. מה שאתה רואה על המעמד זה צילום של ציור של ואן גוך. הוא צייר סדרה שלמה של ציורי חמניות".
"זה כל ההבדל בין רפרודוקציה ובין הציור המקורי?" שאל מיק.
סבלנותו של המוכר החלה להיסדק.
"אני לא מרצה לאומנות. מה שאני יכול לומר לך זה שרפרודוקציה היא כמו ציור ללא נשמה. הציור המקורי שאתה רואה נמצא בגלריה הלאומית, לך תראה ותבין בעצמך. עכשיו שחרר אותי בבקשה ותן לי לעבוד".
מיק לא איבד אף רגע. הציור שראה כבש את ליבו. אני חייב לראות את המקור, חשב לעצמו שוב ושוב.
הוא צעד לכיוון לכיכר טרפלגר שבחלקה הצפוני ניצבה הגלריה הלאומית.
הכניסה לגלריה הייתה חינמית ובתוך זמן קצר מצא את עצמו עומד מול ציורו של ואן גוך, ציור צהבהב ובו זר חמניות בתוך אגרטל.
מיק היה מהופנט. בעיניים כלות הסתכל בעיון בציור, מרגיש כי החמניות חודרות לנפשו. הוא עמד שם שעות, נותן לקבוצות התיירים הרבות לחלוף על פניו, בלי לאבד את ריכוזו, סופג כל פרט ופרט בציור ומטמיע אותו בזיכרונו. רק הסדרן שהודיע לו כי הגיעה שעת הסגירה של הגלריה הוציא אותו ממערבולת הרגשות שהציור הכניס אותו לתוכו.
למוחרת בבוקר המתין מיק למוכר בפתח חנות הציורים. והינה בעשר בבוקר הגיע ביל המוכר, פתח את דלת החנות והחל להוציא את המעמדים אל חזיתה.
"מה עכשיו?" פנה אל מיק שהמתין לו שותק ליד דלת הכניסה.
"אני יכול לצייר חמניות, לא פחות יפות".
ביל נדהם. "על מה אתה מדבר?" שאל.
"על החמניות שאתה מוכר בעשרים פאונד", ענה לו מיק.
"אז למה אתה לא מצייר?"
"אין לי כסף לקנות את הציוד", ענה מיק בעיניים עצובות.
ביל הביט בנער בבחינה ובמצח מכווץ ולאחר השתהות קצרה אמר, "תמצא פראייר אחר", והסתובב.
מיק עזב את החנות עם ציור החמניות משתולל בראשו.
*
לסטיבן לא היה הסכם חתום עם אשתו אליזבט, אבל היה להם הסכם בעל־פה. היא הייתה הממונה על הקניות בבית, מלבד קניית הירקות והפירות, זו הייתה ממלכתו של סטיבן. פעם בשבועיים בימי שישי היה הולך לשוק בקמדן וקונה ירקות טריים ופירות צבעוניים. הקנייה לא הייתה עבורו רק צורך, אלא גם חוויה. הוא היה עובר בין דוכני הירקות השונים, בודק את טריותם, מריח את ריחם ותמיד בסופה של החוויה היה מתכנס אל חנות הירקות של דווידזה, יודע ששם לא יסדרו אותו. לא פעם היה הירקן מציע לו, "הצנוניות שלי היום לא טריות, לך לעבדאללה, אצלו הן הגיעו היום מהשדה".
אמונו בדווידזה היה מוחלט. באחת הפעמים כשחזר ביום שישי מהקניות ניגש מלא גאווה לאליזבט, "כדאי לך להריח את הריח של הכרובית שהבאתי היום", אמר לה בהתלהבות.
"אבל לכרובית אין ריח..." ניסתה למחות. "רואים שאין לך מושג בירקות. דווידזה אמר לי שזו כרובית עם ריח מיוחד", סיים את הוויכוח.
באותו יום שישי סיים סטיבן את קניותיו בשעות אחר הצוהריים, ולקח בידיו את שני הסלים עמוסי הירקות בדרך לביתו. אחרי הליכה של כמאה מטר הרגיש כאבים ביד שמאל. מזמן הייתי צריך ללכת לרופא לבדוק את זרימת הדם, חשב לעצמו.
לאחר הליכה של חמישים מטר נוספים הרגיש בקושי מתגבר ביד שמאל. אולי קיבלתי התקף לב, התחיל לחשוש. הוא נעצר בשולי המדרכה, הניח את הסלים על האבנים, ובאורח פלא הכאבים חלפו. אחרי כמה שניות התפרץ בצחוק, "איזה מפגר אני, בסל השמאלי יש לי ארבעה קילו תפוחי אדמה", מלמל לעצמו בחיוך. אליזבט ביקשה ממנו להביא כמות כפולה של תפוחי אדמה, "הנכדים באים ביום שישי ואני רוצה להכין להם פשטידת תפוחי אדמה", אמרה לו לפני שיצא למסע התענוגות.
המרשם פשוט, צריך להחליף בכל פעם את הידיים, חשב לעצמו. הוא התכופף אל הסלים, הסוודר שלבש התרומם וכיסה את התלתלים שגידל על עורפו, בטנו הגדולה קרבה אל הסלים ומכנסיו השתפלו מטה וחשפו את חריץ ישבנו. ארנק הכסף ששמר בכיס מכנסיו בצדם האחורי־שמאלי התרומם, וקצותיו הציצו החוצה.
זו הייתה השנייה שבה הלך מיק על המדרכה. הוא רצה לעקוף את הדמות הגדולה המתכופפת, אבל אז לכדו עיניו את הפס החום של הארנק שניבט מכיס מכנסיו של הדמות. בלי מחשבה ותכנון קודמים שלח שתי אצבעות ארוכות, שלף את הארנק ממכנסיו של סטיבן, דחף אותו לכיס פנימי במעילו והסתלק מהמקום בהתרגשות של מתחילים.
סטיבן סיים את מלאכת חילופי הסלים בין הידיים, התרומם והכאב עבר לידו הימנית. אין ספק, חשב לעצמו, שהתושייה שלו לא זכתה למספיק הערכה בעירייה, שם עבד כפקיד במחלקת המים, ושמזמן היו צריכים להעלות אותו בדרגה.
מיק הלך לשוק הדגים. מאחורי הדוכנים ניצבו ערמות ארגזים וסירחון הדגים הרחיק מהמקום כל מי שלא היה לו צורך מיוחד להיות שם. הוא הוציא את הארנק ובתוכו מצא תעודה של עובד עירייה, תמונה של שלושה ילדים קטנים, שני כרטיסי אוטובוס משומשים ושטרות כסף בסך שלושים פאונד.
מיק זרק את הארנק על תכולתו לאחד מפחי האשפה ואת השטרות טמן בכיס מכנסיו, בתחושת עושר וסיפוק מהדרך הקלה שבה הגיע המטמון לידיו. תחילה חשב לחזור לחנות התמונות כדי לרכוש ואן גוך אחד, אבל לבסוף החליט שעת לכל דבר. הוא חזר לשוק המזון וקנה לו ארוחת גורמה בחמישה פאונד. לאחר שהשביע את תאבונו עבר לשוק הבגדים, שם קנה לו זוג נעליים משומשות במחיר של שנים־עשר פאונד. בחנות סמוכה קנה כובע קסקט ישן וחולצה קצרה ועליה הדפס חברי הביטלס. משם פנה לשוק האומנים. בחנות קטנה למוצרי יצירה קנה סט מכחולים, שלושה מטר קנבס וערכה של צבעי שמן.
מהחנות חזר לביתו להשלים את ציור המלאך האחרון. את שארית הכסף שמר לימים שיבואו.
*
תחנת המשטרה של רובע קמדן ניצבה על תעלת המים החוצה את השוק. מבנה המשטרה התחלק לשתי קומות, בכניסה לקומה הראשונה ניצב דלפק היומנאי ולא רחוק ממנו היו שלושה תאי מעצר, אחד מהם מיועד לקטינים. מן העבר השני, רחוק מעיניהם של העצירים, היה חדר האוכל שאליו היה צמוד מטבח קטן ולידו דלת שהובילה אל מגרש החנייה של התחנה.
הקומה השנייה התחלקה בין חדרי משרדים ובין חדר ישיבות גדול שחלונותיו היו מופנים אל התעלה.
בישיבת הבוקר שהתקיימה בחדר הישיבות נכחו כל קציני המטה. "איש לא ייעדר", זו הייתה הנחיית המפקד שהועברה לקצינים דרך מזכירתו.
המפקד, רב־פקד לארי טרסון, ישב בראש השולחן ועשרת פיקודיו ישבו סביבו. לצד המפקד ישב איש משטרה בדרגת ניצב, לבוש במדים מצוחצחים, עיטורים רבים על חזהו ומבט רציני על פניו.
"אני רוצה להציג לפניכם את ניצב ג'ק סמית, ראש אגף מודיעין במפקדה הראשית, שבא אלינו לפי פקודתו הישירה של ראש הסקוטלנד יארד".
אווירת מתח שררה בחדר. התרגשותו של מפקד התחנה הדביקה את הנוכחים.
"אנחנו נמצאים בתקופת חירום", התחיל המפקד לשאת דבריו בפנים ארוכות ממתח ובעיניים מודאגות.
"דבר כזה לא היה במקומנו. בתקופה של שלושה חודשים היו בשוק עשרים ושלושה מקרים של כייסות. המצב החמור הביא בין השאר לפגישת חירום של שר התיירות עם מפקד הסקוטלנד יארד. בפגישה התלונן כבוד השר כי בגלל ריבוי מקרי הכייסות ירד שיעור התיירים הנכנסים לבריטניה בצורה חריפה. אני רוצה לספר לכם על תלונות של אזרחים, כמו למשל תלונתה של בעלת חנות למזכרות בשוק, שמאיימת להגיש תביעה אישית נגדי בגלל קריסת עסקיה.
ישיבה זו היא ישיבת חירום שמטרתה למצוא דרכים לחיסול מפגע הכייסות. אבקש עכשיו מניצב ג'ק סמית, ראש אגף המודיעין במפקדה הראשית, לתת לנו סקירה מודיעינית על המצב".
"לפני שאתן את הסקירה", פתח הניצב את דבריו, "אני מבקש לעדכן אתכם כי רק הבוקר הוגשה שאילתה ליו"ר הפרלמנט, ולפיה מתבקש ראש הממשלה להשיב ולפרט באילו דרכים מתכננת הממשלה לשמור על שלום הציבור ולמגר את מפגע הכייסות ברובע שלכם.
מתוקף תפקידי אני רוצה להביא לידיעתכם, כי חוקריו המיומנים של אגף המודיעין ישבו לילות כימים, אספו מודיעין, הצליבו ידיעות, והגיעו למסקנה חד־משמעית – רשת בין־לאומית מפעילה את מבצע הכייסות ובראש הרשת עומד לא פחות מאשר רומן פטרושקה, בן למשפחת צוענים ידועה, הפועלת באותן שיטות בכמה מדינות שונות.
הגעתי במיוחד לישיבה כדי להעביר לכם מסר על חומרת המצב ולמסור לכם כי המפקדה הראשית סומכת עליכם שתחסלו את התופעה. אני לא רוצה לפרט את המסקנות האישיות שיוסקו אם תיכשלו במשימה".
כבוד הניצב התרומם מכיסאו, העביר מבט נוקב במשתתפי הישיבה תוך נעיצת מבט כפול במפקד התחנה, ויצא לדרכו.
לאחר כמה רגעי התאוששות פנה המפקד לקצינים, "צריך להתייחס בכל הרצינות למה שאמר הניצב. ועכשיו אני מבקש מקצין המבצעים לפרט את תוכנית הפעולה שהכנו".
"אז ככה", החל קצין המבצעים לפרט את התוכנית, "חילקנו את השוק לשישה חלקים, לפי חלוקת הרובעים ההיסטורית. לכל רובע הקצינו יחידת שיטור של שישה שוטרים שתסייר באזור אחריותה 7-24. בכל רחוב ברובע יוצב שוטר מקוף שיהיה קשוב לנעשה וייתן הרגשת ביטחון לבעלי החנויות ולתיירים. נוסף על כך, נפרוס בכל השטח בלשים סמויים, שמפאת כללים של ביטחון שדה אני לא יכול למסור לכם את מספרם ומקומם. כגיבוי לכל אלה קיבלנו יחידת מבצעים מיוחדת שבמשך תקופת המבצע תהיה ת"פ שלנו", סיים הקצין את דבריו.
"יש שאלות?" שאל מפקד התחנה מתוח, מיוזע ומודאג הרבה יותר מאשר בתחילת הישיבה.
"אני רואה שאין, אז לעבודה!"
*
מיק ניצב ליד חנות התמונות. על מעמד מיוחד בחזיתה ניצבה רפרודוקציה של ואן גוך, צופה באדישות בקהל העוברים והשבים. מיק בחן מקרוב את תרכובת הצבעים, את זרימת המכחול ונשימת צבעי הרקע של הציור.
"אם אתה רוצה לגנוב את היצירה הזאת אז לא כדאי לך", פנה אליו בחיוך בעל החנות, חברו החדש.
"דווקא חשבתי..." צחק מיק, "אז למה לא כדאי לי?"
"אתה לא רואה את הבלש?" הצביע בעל החנות על גבר שעמד בפינת הרחוב, לבוש במעיל אפור, חבוש כובע שחור עם שוליים רחבים שמכסה את עיניו.
"איך אתה יודע שהוא בלש?" שאל מיק.
"אתה לא רואה סרטי בלשים? וחוץ מזה, לפני כמה ימים הוא עבר בין החנויות ברחוב וביקש שנעביר לו רשימה של קונים במזומן בסכומים של עשרים פאונד ומעלה".
"אתה מתכונן לעשות את זה?"
"מה פתאום?! אתה רואה אותי משתף פעולה עם המשטרה?"
"אז מה תעשה?"
"הורדתי את המחירים של הציורים לתשעה־עשר!"
משם פנה מיק אל רחוב הדגים. נזיל יותר מאשר אי־פעם, פנה אל חנות לממכר צדפות שניצבה במרכז הרחוב, במטרה להגשים חלום ישן ולפנק את עצמו בצדפות טריות שהגיעו מדי יום מברטאן. לא פחות מהגשמת חלום הוא הסתקרן לראות מה קורה ברחבת הארגזים, בחלק האחורי של חנויות הדגים.
בזמן שהמוכר הכין לו שקית עם קילו של צדפות, נכנס מהדלת האחורית של החנות אדם לבוש אזרחית.
"יש לך אורח", הסב מיק את תשומת ליבו של המוכר.
"זה לא אורח", התלונן המוכר לאחר שאותו אורח פנה לדרכו, "זה שוטר באזרחי שהוצב פה מאחור על ידי המשטרה. בגלל הריח הם נמצאים שם במשמרות של שעתיים ובאים לשטוף אצלי ידיים בכל חילוף משמרת. המזל שלי שהשירותים בחנות הסלמון יותר נקיים".
בדרך הביתה נעצר מיק במכולת לקנות חבילת חמאה, ותוך כדי הכנת הצדפות לחש לעצמו, "הגיע הזמן לעשות הסבה מקצועית".
*
רב־פקד לארי טרסון ישב בראש השולחן בחדר הישיבות. עשרת קציני משטרת הרובע ישבו מסביב.
"בוודאי שמעתם על הצהרת ראש הממשלה בפרלמנט על כך שהוא הצליח, בעזרת המשטרה כמובן, למגר את מכת הכייסות ברובע קמדן. אני רוצה להודיע לכם כי לאחר ההצהרה התקשר אליי באופן אישי מפקד משטרת המטרופוליטן וביקש למסור לכם את הערכתו על ההצלחה בחיסול ארגון הפשע של רומן פטרושקה. בעקבות הלחץ שהפעלנו עליו הוא העביר את פעילותו העבריינית לארץ אחרת".
*
ארגי הייתה מרוצה מעצמה. היה לה יום טוב. היא קנתה תיק עור במחיר של מאתיים ועשרים פאונד של המעצב לואי וירון. "זה לא אותו דבר", אמרה לעצמה, "אבל דומה". היא קנתה גם חולצת בטן לאחר שהמוכרת שכנעה אותה כי עם החולצה הזאת היא נראית כמו בחורה בת שבע־עשרה. משם הלכה, נושאת את ארבעים ושתיים שנות חייה, לפגישה על כוס קפה עם חברתה הטובה סילבי כדי להראות לה את שלל קניותיה, מהם גם וזה זמן טוב לרכילות עסיסית.
לאחר הפגישה הנעימה עם סילבי יצאה ארגי מחנות סלפרידג'ס טופפת על עקביה הגבוהים בדרכה אל תחנת המוניות הפינתית. בידה האחת החזיקה תיק בד ובתוכו הפריטים שקנתה ועל שכם ידה האחרת היה תלוי תיקה האישי.
המשך העלילה בספר המלא
