מאיר ואסתר כץ נולדו בעיירה קטנה בצפון ליטא, מוסדיס שמה. בעיירה גבעה קטנה, בראשה עומדת כנסייה נאה, לא הרחק מן הכנסייה זורם נחל ובו משייטים ברווזים. בכל קיץ מגיעות החסידות אל הכפר ומקננות על העמודים.
צעירים מאוד היו אסתר ומאיר כשנותרו לבדם בעולם. הוריהם, אחיהם, אחיותיהם וכמעט כל בני משפחתם נרצחו לא הרחק מאותו כפר פסטורלי בו נולדו, בימי מלחמת העולם השנייה. מאיר החליט לתעד את קורותיו ואת קורותיה של רעייתו אסתר בימי המלחמה כדי שסיפורם לא יאבד. את קורותיו סיפר בחיבור בשפה היידיש, "געלעבט אין שרעק" ("חיים בפחד").
למרבה המזל, מאיר לא הסתפק בפרסום סיפורו בשפה היידיש, אלא בחר להפקיד את מלאכת תרגומו לשפה העברית בידי נכדתו, שרון.
תחילה עסקו הסב והנכדה במלאכה יחדיו, ובמשך שנים תרגמו אט אט את הכתבים מיידיש לעברית. המלאכה נמשכה על ידי שרון במשך שנים ארוכות גם לאחר שהלך מאיר לעולמו. עם פרסומו של תרגום זה, באה המלאכה לידי סיום והסיפור מסופר כעת גם בשפה העברית.
התקווה היא כי הקוראים את סיפורם של מאיר ואסתר כץ לא ישכחו לעולם את שארע לבני העם היהודי באירופה בימי מלחמת העולם השנייה ויזכו אולי גם להשראה מדמותם הייחודית של מאיר ואסתר, זוג יהודים שהצליח למרות הכל ועל אף האסונות האיומים שהתמודד איתם לעלות למדינת ישראל, להקים בה בית, להעמיד צאצאים וחשוב מכל – לשמוח בחיים.