"שתמותי בקבר של היטלר השחור", אמרתי ליודיתה שגרה לידנו ולמדה בכיתה שלי. "וגם את", הוספתי את נוריתה לקללה.
אחר כך שתיהן באמת מתו.
את נוריתה לקח אמבולנס, ומיד אחר כך גם את יודיתה, שאבא שלה כבר מת קודם, בהפצצה על תל אביב, ואימא שלה מתה גם, ישר אחרי יודיתה, אחרי שהפיצה שמועות שהמשפחה שלי הדביקה את יודיתה ואת נוריתה בחיידקים של השיתוק של עפרה.
גם אותן אף אחד לא זכר ואף אחד לא דיבר עליהן אחרי שמתו.
וגם את הילדות שמתו אחר כך. וגם את האח של גידי שהלך לאיבוד בוורשה.
אף אחד לא זוכר את הילדים המתים.
באוגוסט 1950 הבתים בתל אביב להטו מחום, ופחד עמד בהם.
שנה קודם לכן ילדים, ובעיקר תינוקות, החלו לחלות במחלה מסתורית ולמות בכאב.
ב-6 באוגוסט 1950 מתה מאותה מחלה עפרה קליין, אחותה של מאירה.
עפרה הייתה בת שנה ורבע, מאירה בת שנתיים וחצי.
עכשיו היא יודעת שהגיע הזמן לספר את מה שלא סופר.
הגיע הזמן לחשוף את הצל שליווה אותה כל חייה.
מאירה וייס היא פרופסור אמריטוס לאנתרופולוגיה של הרפואה, הגוף והמדע. מספריה הקודמים: אהבה התלויה בדבר – הילד הפגוע בעיני הוריו (ספרית פועלים, 1991), על גופתם המתה – כוח וידע במכון הלאומי לרפואה משפטית (רסלינג, 2014).