1
נחמה
קרינה
כעבור שלושה חודשים
מקלחת. גינה. שינה. קרינה גילתה שהרבה יותר קל לה לעבור את היום כשלא חשבה יותר מדי על מה היא עושה או על מתי היא עושה את הדברים. לא הפריעה לה המונוטוניות שבשגרה. להיפך, היא נהנתה מכך. הייתה נחמה כלשהי בשגרה יום־יומית, נחמה שהקלה על נשימתה.
אחרי חודשים רבים שבהם הרגישה כאילו היא טובעת, הרעשים שבראשה שקטו. מחשבות בלתי פוסקות כבר לא החזיקו אותה ערה כל הלילה. היא התקיימה, לא יותר מכך, אבל זה לא הפריע לה כלל.
היא סיימה לגזום את מרבד הפרחים והניחה את המזמרה, ואז הרימה את המשפך והשקתה את האדמה. מעולם לא עסקה בגינון לפני שעברה לביתה החדש, במרחק כמה שעות מחוץ לעיר. מעולם לא חשבה שתהיה טובה בזה. נדרשה מידה לא מבוטלת של סבלנות שלא חשבה שיש ברשותה, אבל עכשיו היו כמה וכמה דברים שלא ידעה שהיא מסוגלת לעשות. היא סיימה את משימתה והתבוננה בהערכה בשדה פרחי הפרג המלבלב. שום דבר בעולם לא הסב לה שמחה כזאת, או כאב כזה.
היא שבה פנימה, חלצה את נעליה ליד הדלת והניחה את הכפפות על השולחן הסמוך. היא הציצה בשעון התלוי בסלון ואז עלתה במדרגות לחדר השינה. אף שגרה שם כבר זמן מה לא הרגישה יותר בבית. הכול נותר כפי שאימה עיצבה לפני בואה.
היא נכנסה לחדר האמבטיה, התיישבה על האמבטיה העתיקה וסגרה את הפקק לפני שפתחה את הברזים. תוך זמן קצר אדים החלו לעלות מהמים, מחממים את עורה הקריר תמידית. היא שפכה פנימה תערובת של סבון, מלחי אמבט ושמנים שנועדו להרגיע את הגוף ואת הנפש, כך כתוב היה על התווית. היא לא ידעה אם זה נכון או לא, אבל הצליחה להפסיק לקחת את הגלולות שניתנו לה בבית החולים בשביל החרדות, אז הכול הסתדר במידת מה.
היא הפנתה את גבה למראה, מסרבת להביט בהשתקפותה בעודה מתפשטת, מותירה את בגדיה בערמה על הרצפה. מראות לא משקרות; הן מספרות את האמת הבוטה והטהורה, אמת שניבטה מכל גופה. אמת שלא הייתה מוכנה להתמודד איתה.
היא נכנסה לאמבטיה ושאפה אוויר מבעד לשיניה בגלל הטמפרטורה הגבוהה, אבל זה לא עצר בעדה להתיישב במים, קצוות שערה הכהה נתלות מעל דופן האמבטיה. במשך פרק זמן ארוך בהתה בתקרה. היא לא ספרה את הקריסטלים בנברשת כפי שעשתה כשרק הגיעה לשם, אפילו לא בחנה את עבודת העיצוב העדינה בזוויות התקרה. היא פשוט בהתה.
עד שנשמה נשימה עמוקה ושקעה מתחת למפלס המים. אוזניה נסתמו ועפעפיה התחממו. שם, עטופה בדממה, קרינה מצאה קמצוץ קטן של שלווה.
זמן רב לאחר מכן, לאחר שיצאה מהאמבטיה והתלבשה, הייתה שרועה על הספה, עטופה בשמיכה הצמרירית האהובה עליה, אבודה בספר שקראה. היא שכחה כמה קל היה לברוח למציאות שבה האהבה לא פגעה בה והכאב לא היה חבר ותיק. במציאות הזאת הרוויחו את האהבה בעקבות דברים טריוויאליים, הציעו אותה בחופשיות רבה. היא לא זכרה מתי אהבה הייתה פשוטה כל־כך עבורה. מעולם לא.
צליל פתיחת המנעול בדלת עורר אותה ומבטה נדד לכיוון. הדלת נדחפה פנימה ולאחריה נשמע קרקוש מפתחות ושקיות בתנועה וצליל נעלי עקב נוקשות על הרצפה.
קרינה לא זזה כשאחותה, אַילה, נכנסה, אור השמש נשפך למבואה מאחוריה. אַילה הביטה סביב כאילו חיפשה משהו. אולי תהתה אם קרינה סוף כל סוף החליטה להפוך את המקום גם לשלה. אם הייתה מרוצה ממה שראתה או לא, לא הראתה כל סימן לכך. במקום זאת, עשתה מה שתמיד עשתה כשבאה לבקר. היא לקחה את שקיות הקניות למטבח, הניחה את המצרכים על השיש ואז פשטה את מעילה ואספה את שערה בקוקו גבוה, לא מכירה בנוכחותה בשום אופן.
קרינה רצתה כל־כך שיהיה לה מה לומר, או יותר נכון, לדעת מה לומר, אבל כל פעם שפתחה את פיה לא יצאו מילים, רק הדמעות כבר היו ממש שם, מחכות לזלוג ברגע שתשחרר את המגננות. היא הייתה מופתעת שנשארו לה דמעות בכלל. היא הייתה בטוחה שלא נותר דבר כי הרגישה מתה לגמרי.
אם השתיקה הפריעה לה, אַילה לא נתנה כל אינדיקציה לכך. היא שטפה את ידיה ושלפה מגש אפייה. קרינה חזרה לספר שלה בזמן שאַילה הכינה ארוחת ערב לשתיהן. תוך זמן קצר ניחוח דג אפוי הכה בנחיריה. קרינה נשמה עמוק וריר מילא את פיה. ארבעים וחמש דקות בדיוק מהרגע שנכנסה לבית, אַילה הניחה לפניה צלחת אוכל, סכין ומזלג, והלכה להביא גם את צלחתה. ריטואל יומי נוסף, וקרינה העריכה אותו מאוד.
אַילה לא ניסתה לנהל שיחת חולין. הנוכחות שלה דיברה במקומה. כמו בכל ביקוריה, הביאה את צלחתה קרוב אליה, חלצה את נעלי העקב והתמקמה בנוחות על הספה לידה. כמו תמיד, חיכתה שקרינה תטעם מהאוכל לפני שהחלה לאכול.
אף מילה לא נאמרה. אף פעם לא הדליקו את הטלוויזיה. רק צלילי הסכו"ם נשמעו על הצלחות. וזה היה הרגע ביומה שלו ציפתה קרינה יותר מכול.
2
אבוד
ויליאם
כאוס ושחיתות.
חבריו הוותיקים. ויליאם לא זכר מתי בפעם האחרונה שתה בהגזמה כזאת, אבל ככל שהתקרב לתחתית הבקבוק היה לו פחות ופחות אכפת. בסופו של דבר הרי ימצא את הדבר שלו ייחל.
שִכחה.
כמעט הצליח לטעום את מתיקותה על לשונו בעודו מתנדנד על רגליו וכתמים שחורים מערפלים את ראייתו. הייתה זו אלטרנטיבה טובה בהרבה מאשר תרחיש שבו לא היה שותה את הוויסקי הטוב ביותר שאפשר לקנות.
הוא היה חד מדי, זכר דברים טוב מדי. למרבה הצער לא הייתה דרך אחרת לכבות את זה מלבד לשתות את עצמו לדעת עד למצב של אי־ספיקת כבד. סוף הולם, חשב לעצמו, אחרי מה שקרה והוא אפשר שיקרה. כמה בור היה, כשהאמין שיכול להיות לו הכול ללא השלכות. אביו היה צוחק לו ראה אותו עכשיו.
הוא לא היה שיכור מספיק כדי למחוק את הדימוי של אביו מראשו, את החיוך הזחוח שלו כשהניד בראשו כאילו ויליאם תמיד יאכזב אותו, בסופו של דבר.
"ובכן," ויליאם אמר לאש הבוערת, "לא כולם יכולים להיות כמוך. נכון, אבא יקר?" לא כולם יכולים לחיות בעולם ללא כל חיבור, בלי להרגיש כלום כלפי אף אחד. זה לא שינה דבר שאלכסנדר היה נשוי ואבא לילדים, שלא לדבר על כל הפילגשים שלא טרח להסתיר. לאלכסנדר לא היה אכפת מאף אחד.
ויליאם כמעט קינא בו על כך. אם ליבו היה שחור כשל אביו, לא היה במצב האומלל הזה, עורג וכואב ומאבד את עצמו מפני שהאהבה היחידה שלו נמוגה.
קרינה מתה.
הדימוי שב אליו, מהר מדי. הוא ראה אותה שוכבת בשלולית הדם שלה, הפצעים שעל גופה אכזריים מכדי להאמין בקיומם. מי שפגע בה רק רצה לגרום לה כאב. היא הוכתה באופן שלא אפשר לזהות אותה, וגופתה הושארה בבית שחלקו לזמן קצר כדי שהוא ימצא אותה. המחשבה על כך תקעה את נשימתו בגרונו והחזה שלו כאב כל־כך, עד שלרגע ויליאם היה בטוח שליבו הפסיק לפעום. כעבור כמה שניות הרגיש אותו שוב פועם, מעביר בגופו עוד ועוד כאב, מזכיר לו שהוא חי והיא לעומתו איננה.
זעם השתלט עליו והוא השליך את הבקבוק לתוך האש, מתבונן בלהבות מתעצמות ומתגברות והזכוכית מתפצחת.
זה לא הספיק. רחוק מכך. הוא השמיד כל דבר שבו ידיו נגעו.
אומנות יקרת ערך? חסרת משמעות עבורו. פסלים ממאות קדומות? הפכו לערמות של עפר ושל פורצלן לרגליו. הוא לא הפסיק. לא יכול היה להפסיק מפני שידע כי ברגע שיעשה זאת הכאב רק יחזור, כאב חריף כל־כך שגרם לו לבכות. גרם לו חולשה. אז הוא קיבל בברכה את הכעס, נתן לו לדגור ולבעבע בתוכו עד שהפך להיות כל מה שהכיר. רק כשכל הכוח אזל מגופו והתשוקה להרוס כל דבר שככה, או אז קרס לרצפה, מצטער שלא לקחו אותו במקומה.
"כמה זמן הוא כבר ככה?"
"תשעים ושישה ימים, שתים־עשרה שעות וארבעים ושתיים דקות."
ויליאם חזר להכרה עם כאב ראש מייסר שגרם לו להצטער על שהתעורר כלל. שני קולות הסתננו לתוך תודעתו, מזכירים לו שהוא לא רק חי מאוד, אלא גם הצליח למצוא גיהינום עלי אדמות עם הבחילה שאחזה בו.
ויליאם ניסה להתרומם והתגלגל על צידו, מפיל את כוס הזכוכית ששרדה את ההשתוללות של ליל אמש ושופך ויסקי על הרצפה.
המיגרנה איימה לפצח את הגולגולת שלו והוא התנועע באיטיות רבה בעודו עוצם בחוזקה את עיניו, אוגר כוחות ומנסה להתאפס.
הדבר הפך לשגרה מסוימת עבורם, אך הפעם סקורפיון לא בא לבד. הוא הביא איתו את קיט. אחד מהם הרחיק לכת והניח כרית מתחת לראשו ואף זרק מעליו שמיכה. "מה אתם עושים פה?" ויליאם שאל ועיסה את רקותיו. פיו היה יבש כמו נייר שיוף, ראשו איים לקרוס והוא ידע שאם יזוז מהר מדי בוודאי יקיא. הוא לא היה במצב פיזי או רגשי להתמודד עם אורחים. זו גם הייתה הסיבה לכך שנסע לביתו, כדי להתבודד לגמרי בריק המוחלט שהוא אחוזת רונהארט. הוא חשב לעצמו ששם תהיה לו אפשרות לשתות את עצמו לדעת בלי שאף אחד ידע והנה, השניים האלה הופיעו פתאום.
"זה לא אמור להיות בלתי נתפס שבאתי לראות אותך, אחי," קיט אמר.
מבחינתו, אולי זה לא היה, אבל שם בדיוק נבדלו זה מזה. כשחשב על האופן שבו הסתיימו הדברים בפעם האחרונה שהתראו, לא ציפה לראות את אחיו במשך שנה לפחות, עד שאחד מהם יהיה בסביבה בענייני עסקים.
עם זאת, גם לא ציפה לאבד את הדבר היחיד בעולם שהזכיר לו שהדבר השחור בחזה שלו בכלל פועם. הוא היה טיפש כל־כך כשהאמין שאין שם כלום. היא גרמה לליבו לזהור ולהאיר בחזה שלו. הלב שלו פעם בשבילה. "מה שמעתם?" ויליאם שאל, קולו שטוח.
בין שהיה מוכן להודות בכך בקול ובין שלא, בכל זאת היה שביר. הוא כל הזמן היה במרחק אפסי מאיבוד עצמו בחשיכה שמילאה אותו.
קיט ידע מה הוא שואל, אבל אם לשפוט לפי הבעת פניו, מיצג נדיר של רגשות שלא היה רגיל לראות, המצב היה לא טוב.
לא היה לו שום מושג.
"היו לחשושים לגבי תקיפה," אמר בהסתייגות, כמו מנסה לדלות את תגובת ויליאם לדבריו, "אחרים אומרים שהיא ברחה ממך."
לו רק היה זה נכון. עם זה יכול היה להתמודד, את זה יכול היה לתקן. יכול היה להרגיע את הפחד שלה, להזכיר לה שמכל האנשים שבעולם היא היחידה שלא הייתה לה כל סיבה לחשוש ממנו. אבל הפחד לא היה הדבר שלקח אותה ממנו. היה זה משהו הרבה יותר מרושע ואכזר.
הוא היה זקוק למשקה.
"למה באתם?" שאל בקול חלול ונאבק לקום על רגליו, דוחף הצידה את הכוס הזרוקה וניגש לבר כדי להוציא בקבוק אלכוהול חדש. הוא הטה את הבקבוק לשפתיו, מרגיש את הנוזל מקרר אותן ולאחר מכן בלע את האלכוהול שהרדים את גרונו.
קיט לא אמר מילה, רק הביט בו. הוא לא צריך היה לומר דבר כדי שוויליאם ידע שאיננו מרוצה.
לא היה לו אכפת.
"זה לא יעזור בשום צורה," קיט אמר בטון מלא אהדה.
מסיבה כלשהי זה רק היה גרוע אף יותר מהטון היבש והמונוטוני שבו דיבר בדרך כלל. גרוע יותר מהמילים החותכות שידע לירוק כשכעס עליו. ויליאם שנא את הרחמים שבקולו של אחיו מפני שזו הייתה תזכורת לכך שאיבד הכול באותה המהירות שבה זכה בכול.
לא היה לו די זמן לומר לה כמה אהב אותה. הוא טעה בכך שנתן ליום לעבור בלי לוודא שהיא יודעת את זה. טעה בכך שנתן לזמן רב לעבור בלי לראות את פניה ולנשק את שפתיה, להרגיש את עורה על עורו.
הוא הגיע מאוחר מדי. הוא היה אנוכי מדי.
המחשבה על כך גרמה לו לעצום את עיניו בחוזקה, אך גם כשעשה זאת ראה את פניה. בתחילה ראה את החיוך שלה, את הניצוץ שבעיניה ואת הגומות שבלחייה, ולאחר מכן ראה את הבעתה הפגועה כשהבינה מה עשה.
וגם את ההבעה השבורה, כשהבינה שחזר רק כדי להשתמש בגוף שלה, לגרום לעצמו להרגיש טוב יותר על חשבון הרגשות שלה.
אף ששמע את קיט מוחה, ויליאם הרים את הבקבוק ושתה כמה שהספיק לפני שהבקבוק נלקח מידיו.
בסופו של דבר זה לא ישנה דבר. בקרוב לא יזכור אפילו את שמו.
העולם היה שקט לגמרי כשהלך לאיבוד בתוך ראשו. הוא צף בתוך החשיכה ללא כאב, דאגה או פחד. הריקנות הייתה חברתו היחידה.
ויליאם התעורר בצעקה, מים קפואים מטפטפים ממנו, שערו דבוק לפניו והוא מרגיש כאילו ליבו יפרוץ מהחזה שלו. נדרשה לו שנייה כדי להבין איפה הוא נמצא ולמה הוא ספוג מים.
סקורפיון עמד מעליו והשליך הצידה את הדלי שהחזיק. הפלסטיק פגע ברצפה והוא החמיץ פניו. "לפחות אתה לא מת."
הוא בהחלט לא מת אחרת לא היה במצב האומלל שבו היה נתון. שום דבר לא עבד. לא משנה כמה רדף אחר השכחה, לא הצליח להגיע אליה. הוא התיישב לאחור ונשף בכבדות, משפשף את פניו בידיו.
ויליאם היה מאסטר בעשייתו, הוא למד מהטובים ביותר, אבל לראשונה בחייו לא היו לו תשובות. הוא לא ידע איך לשפר את המצב. אי אפשר היה לתקן את זה.
כשאיבד אותה איבד את עצמו, ולא משנה מה יעשה, לא יוכל לשנות את העובדה שהיא איננה. "היא התקשרה אליי," אמר, מובס.
סקורפיון חצה את החדר, ולהפתעתו של ויליאם, עבר לשבת על הרצפה, משעין את זרועותיו הענקיות על ברכיו המורמות. אחרי זמן רב כל־כך, חשב ששום דבר לא יכול לפגוע בו, שלעולם לא ירגיש נמוך כל־כך כפי שהרגיש, גוף שעובר התעללות על ידי בעליו בין ארבעת קירות האחוזה הזאת, אבל הוא העדיף להרגיש כך לאורך שארית חייו ולא לקבל את העובדה שקרינה איננה.
סקורפיון ישב לרגע בדממה לפני שפתח את פיו. "לפעמים פשוט... יש חרא שאנחנו לא יכולים לתקן."
השלכות. היה עליו לחיות עם ההשלכות של פעולותיו ויום אחד הוא יעשה את זה, כשהכאב לא יהיה טרי כל־כך עד שלא יצליח לנשום. כפי שהמצב היה עכשיו, רצה להחריב את העולם עד שלא יישאר ממנו דבר, מאחר שהיה הרבה יותר קל לגרום כאב לאחרים מאשר להכיר באחריות שלו בסיפור הזה.
"קיט אמר שיש לו משהו לטפל בו."
אחיו. האיש היחיד שעבד לא פחות ממנו. אולי עכשיו יתאפשר לו לשתות בשקט. "יופי לו."
"משהו לגבי אל־סי."
באופן אינסטינקטיבי ויליאם קפא, מבטו נודד לכיוונו של סקורפיון. היה זה אינסטינקט לקפוא לשמע השם הזה, אם כי לפי האופן שבו נאמר לא הבין למי קיט התכוון.
לא אל־סי. אלסי.
עכשיו הוא בהחלט רצה עוד משקה.
