יום השלטון האחרון


"וַיָּמָת אִיּוֹב, זָקֵן וּשְׂבַע יָמִים"


איוב, מב


זה היה יום שלטונו האחרון של ראש הממשלה... איזה ראש ממשלה הוא היה? כמו כל האחרים — מבנה גופו סתמי, עגלגל כתפיים, זְקוּף גבות, לא גבוה, לא נמוך, פנים — יש, אף גם כן, מדינה מתוחמת גבולות — כמובן, וכן הלאה וכן הלאה... הכול כפי שנהוג. את אריזת התיקים דחה עד לרגע האחרון וכל פריט שלקח היכה בו כמו כאב שיניים. הוא הביט בכף ידו: את העניבה הלִילָכית ענב כשנשבע אמונים לשלטון, ואת זאת, המכחילה שאחז בידו השנייה, כשפגש את מפקד הצבאות היבשתיים. כמה חבל היה לו להיפרד מכל המחשבות הנעימות האלה.


כפי שנהוג, כל ראש ממשלה היה מסיים את תפקידו בתהלוכה חגיגית. שיירת רכבים נוצצת הייתה מפנה אותו ממעונו היוקרתי הישר אל בית הסוהר לתקופת צינון. על כל פנים היה זה רק הוגן. מלבד זה, הדבר חסך בירוקרטיות וקשיים פורמליים. אחרי חקירות נ***** שנחלו כישלון מוחלט, היה ברור לכולם שדרוש שינוי חקיקה יסודי כדי לשמור על סיכויי ההישרדות של המדינה. ככה נחסכה מבוכה פומבית העלולה רק להחלישה ואף לסכן את קיומה. כאלה היו הימים עתה.


הנוהל היה פשוט: כל שליט נבחר היה חותם על חוקה מתעדכנת שבמסגרתה התחייב לוותר על הזכות לבצע רפורמה כלשהי המחלישה את מערכת המשפט, ובתמורה החלטותיו התקבלו במהירות במסגרת הצבעת מומחים בודדים. לאחר חקיקת החוקה, התפרקה הכנסת והפכה למושב נציגותי מצומצם ואנונימי. בסוף תקופת השלטון נגרסים פרוטוקולים רגישים ומוּסרת הזכות לחקור את השחיתות המקובלת, הנעשית מאחורי הקלעים ובקריצות עין במסגרת התפקיד החשוב ביותר במדינה — אלא אם לא לוקחים בחשבון את תפקיד בן הזוג, האחראי, בין היתר, על הסדר הציבורי הפנימי. אחר כך נשלח השליט לכלא, ואחרי עשר שנים הוא משתחרר כדי לבלות את שארית חייו כאזרח חופשי הפטור משאלות מוסריות.


ראש הממשלה התקשה לדמיין את הקירות האפורים, את המיטה השטוחה ואת המשתנה הציבורית. הוא נהג לאכול במסעדות יוקרה, להתארח אצל מלכים, רוזנים, סופרים בעלי שם. הוא העריך אינטלקטואלים אבל לא הבין אותם. הוא אפילו חנך פרס ספרותי על שמו תמורת מלגה. כולם אהבו אותו. הוא היה אפור. בלתי נסבל. לא העלה מחירים ולא הוריד אותם. לא תרם דבר אבל גם לא גרע דבר. נוצה בזרם אוויר פושר. את שנתו האחרונה בתפקיד הקדיש לשם הימלטות. כמה שלא ייגע את מוחו, לא הצליח להעלות בדעתו איך לברוח מהמשכן הרשמי. פעם ניסה להימלט על קצות אצבעותיו מן הדלת האחורית אך מצא אותה, כמובן, נעולה. אחרי שפשפש במכנסי אב הבית ומצא את צרור המפתחות הכללי, החדיר אותם אל פתח המנעול והקיש במנגנונים המכניים בהתרגשות עזה — הופתע לגלות שמאחוריה מסתתרת עוד דלת, וגם היא כמו להכעיס — נעולה. הפעם הוא פרץ בכוח. וגם מאחוריה הופיע עוד דלת. אחר כך הוא ניסה לפתוח את החלון בחדרו. היה יותר קל. אולם, מאחורי כל ריבוע אור הופיע עוד ריבוע אחר, קטן בכמה מילימטרים מקודמו. "ובכן... יותר גרוע מאלקטרז," חשב בבוז.


"הסעודה מוכנה, אדוני," אמר הפקיד שראה לפנים ראשי ממשלה מתחלפים. גבו השפוף, הענק, של ראש הממשלה נדמה לו עתה כסמרטוט משומש, קמטוטים קמטוטים המעידים על פגישות פסגה, חתימות חוזים, ניהול ושיפוט, חריפות שכל ותפארת מדינית. עתה הוא ישב מכווץ כמו עכבר מפוחד. "אדוני, הם מחכים לך," הוסיף הפקיד והתקרב בצעדים קֵיסָמִיִים כדי לא להבהילו. האיש לא זז. גבו השפוף נשאר מכמיר לב כשהיה. גב השליט נראה מלאכותי, מעורר חשד. הפקיד העלה ברוחו שורות שיר חנפניות: בִּרְכָּיו אֲחַבֵּק בִּתְחִנָּה, תִּקְוָתִי, כִּי לִי גַם־יֵעָתֵר.1 הוא הניח את כף ידו החששנית על צווארון החולצה וראש הממשלה התמוטט על הרצפה. "אוי לי, אוי לי," זעק והתקרב כדי לבצע בו החייאה. אך פֶּה, אף וחזה של ממש לא היו שם. נגלתה לו בובת אדם ענקית, נפוחה. חיוך אדמדם נמתח על סמרטוט מקושקש באזור שבו היה אמור להיות מונח ראשו. אחר כך נמתח כמו תולעת צחוק חנוק.


ראש הממשלה הסתתר מתחת למיטתו והביט בפקיד המבוהל. כמה נעים היה לו להיעלם לרגע כמו ילד הצולל לראשונה מתחת לקו המים הירוקים. תחילה התפתה להישאר כאן אבל לא עמד לו כוחו, הוא פרץ בצחוק ארסי בזמן שרק ראשו מציץ מתחת לבסיס המיטה, "ואתה חשבת שחמקתי. תודֶה שחשבת ככה." הפקיד הרגיש שעלבו בו, ובנימת בוז שניסה להשתלט עליה אמר, "אדוני, אנא ממך, הסעודה מוכנה."


"לך לעזאזל, אתה והסעודה," אמר ראש הממשלה המבוהל והחזיר את מרבית ראשו אל מתחת למיטה בעודו נועץ בו זוג עיניים עכבריות. אחר כך הוציא שוב את מצחו הנוצץ ואמר בלחישה, "מיליון שקלים, מתאים לך?" הפקיד, שהיה רגיל לחילופי שלטון כגון אלה התהלך לאיטו בחדר, מסדיר את נשימתו: "בשום פנים ואופן."


"ואם נדבר בשני מיליון?" בחן אותו ראש הממשלה. "גם אם תציע עשרה מיליון אדוני, אסרב."


"נו, אם כך, אתה מטומטם גמור," אמר ראש הממשלה שגילה עצמו מתחת המיטה וניער את חליפתו. אחר כך נעמד קרוב לראשו של הפקיד, הניח יד על כתפו ואמר: "ומישהו שמוכן לקבל עשרה מיליון אתה מכיר?" הפקיד השתומם. עוד כמה שעות יובילו את האיש הזה לתא המאסר ואותו אל לשכת האבטלה אם לא יתעשת ויוציא אותו מהחדר. "אדוני, בכל זאת, הארוחה מוכנה והם, כידוע לך, מחכים..."


"כן, כן, מחכים. אז מה? אבל למה ללכת סחור סחור... אותי ישלחו לעזאזל, ומה איתם? יהיה להם בית נופש וחבילת פרישה נדיבה. ואפילו אין לי שדיים על הידיים, כמו שאומרים, באופן ממשי. אז דחפתי כמה מיליונים פה ושם לכיסים של מי שצריך, אבל לעצמי? אפילו לא פרס נובל קטנטן. אפילו לא לשון חומדת פטמה ורדרדה אחת. בכנות, מתחשק לרמות ברגע האחרון ולתת להם לחפש אותי עד שיתייגעו להם הרגליים ואז, ברגע האחרון, לזנק מאיזשהו מקום וללחוש, 'השתגעתם? הייתי פה כל הזמן הזה!'" ראש הממשלה צחק בגאווה מהרעיון המשונה והיכה באגרופים קפוצים את זרועו של הפקיד: "אין ספק שזה ישאיר סימן," חשב הפקיד, שהפך עתה בעצמו דומה לאותה בובת סמרטוטים שניסה להציל.


"ומה אכפת לי בסך הכול," אמר ראש הממשלה, "לשכב לי בבית סוהר קריר, לכתוב ביוגרפיה, ללמוד מקצוע... תוך עשור אני יכול להיות הדיקן של הפקולטה לכלכלה כמו שעשה ממונובסקי בזמנו, או לשוטט לי בעולם בעילום שם כמו נעלמוביץ'... אבל בכל זאת צובט בלב... אתה לא יכול ממש להבין את זה אני מניח," אמר והביט בעיניו המורתחות של הפקיד.


"אני מאמין בכוחה של החוקה," אמר הפקיד, "ואסור לך להתעלם מן החוקים הפחות נעימים, אחרת הכול יתמוטט על ראשינו." ראש הממשלה הזדעף, "טיפש. אתה באמת מאמין שהכול יתמוטט? הרי אפילו לא לקחתי שוחד פיצי־מיצי, אפילו לא קופסת סיגרים אחת, ובכל זאת עכשיו מתכוונים לאזוק אותי בשביל להגן על האחדות החוקתית."


"אדוני", אמר הפקיד והתהלך לאורך החדר, עובר בין רהיטים מוקפדים עשויים עץ מהגוני (שולחן עבודה, ארון ספרים, שידות, מיטה), מעיף מדי פעם מבט אל החלון המוגף. החדר היה נראה כמו מוזיאון. תמונות של כבשים, חלוצים ואנשי דת פוזרו במתינות לצד פסלים ומתנות בלתי שימושיות (ספר תנ"ך בלטינית, למשל) של שליחים רשמיים. "לא תכחיש שסעדת בזמן כהונתך על החשבון הציבורי... וגם אם, כמו שאמרת, נמנעת מסיגרים ומִפִּיצים־מיצים למיניהם, לא נמנעת מלחם יבש וממים, וגם את זה, אדוני, מישהו היה צריך לספק לך על חשבון קופת המדינה."


"אח... ומה ציפית שאצום שש שנים? או יותר טוב כי אשב ואזעם עִם־הָאֳנִיּוֹת הַמְּמַהֲרוֹת־לָשׁוּט?2"


"חשוב על זה מחדש, חשוב על התקופה הבאה כרהביליטציה נפשית וקוגניטיבית. ימשיכו להאכיל אותך, להלביש אותך ואפילו להתחשב במצוקתך," אמר הפקיד, הביט בעיניו הרחוקות רחוקות של המושל, והמשיך בלחישה כמעט, "אבל כמו מכור בגמילה גם יציקו ויחטטו ותסבול את מרותם של שומרים עלובים שיפקידו אותם על סדר יומך כדי להחזיר אותך אל ממדי האדם הפשוט. בהיכנסך לתפקיד השליט נאלצת להפוך לדמות היסטורית, לקחת על עצמך ייסורים אבל גם עוז פעולה אלוהי, וכעת עליך לחזור להיות דמות פרטית, חלשה ובעלת ייסורים מצומצמים. עתה תעשן סיגרים, אם תרצה, בלי להרגיש אשמה ובלי לתת חשבון על כך לאיש. תהא למעשה שוב דמות חופשית, דמות חסרת היסטוריה."


"אם כך, למות בעודני בחיים," חשב לעצמו ראש הממשלה והביט באימה בקירות המעון. זאת הייתה אופציה שאיש לא דיבר עליה בגלוי, אלא לחשו אותה מדי פעם במסדרונות הבית. המנהיג המדוכדך עשה את דרכו לכיוון שולחן הסעודה. כן, החוק בהחלט מאפשר את זה אך איש מראשי ממשלת ישראל עדיין לא בחר בכך. על השולחן נצצו כבר המעדנים המושחמים: תרנגולות שלמות וזהובות, תפוחי אדמה חתוכים לעיגולים ומדיפים ריח של שום, סלקים טבולים ברוטב מתקתק ואורז שטוגן יחד עם תירס ובצל. הכול כמו צופה במברשת חלמונית. גם האנשים המעטים שהצטופפו סביב השולחן דמו לאותם מאכלים: אישה מלאת חזה ושחומת פנים, נער עם שיער אטריות מסולסל ומבט מתקתק, ונערה בעלת פני תירס מחוטטים פצעונים זהובים, כולם הקיפו את השולחן.


ראש הממשלה שקע במחשבות קודרניות עד שלא שם לב שכמעט נעץ את המזלג בחזה אשתו. "ובכן, החלטת להמית אותי רגע לפני הקלבוש," אמרה והרקידה את בטנה בצחוק תזזיתי עד שדומה היה כי הפכה להיות תרנגולת המנקרת את השחת מהרצפה. התירס הכתום בעבע כמו שמן רותח על פניה של הנערה, "אבא, תיזהר, אבא," אמרה כשהדף אותה בכתפו. הוא הניע את ברכיו מתחת לשולחן במהירות והפיל את תפוחי האדמה הלוהטים על ידיו המקורזלות של הנער שצעק במרירות. "מי שילם עליכם?" שאל ראש הממשלה אחרי שהתאושש. האישה התנערה, "מה קורה לך?"


"לא אתן להם להתחשבן איתי," חשב ראש הממשלה. "מה אם אחזיר למדינה את כל המיליונים... עדיף אפילו אחזיר אותם אישית לכל אזרח, אגזור על ילדיי רעב ועל אשתי חרפה אבל אצא אדם חופשי." הוא הביט באשתו מנקבת אותו בעיניה. ילדיו זללו. הוא התבונן באוכל ונגעל כאילו היה עשוי מחרקים ונמלים.


הפקיד נעל את דלת המסדרון שהובילה ללשכתו. "הינה זה מתחיל, ההלוויה יוצאת לדרך, חברים, הכינו את הגופה, הכינו את הרב, הכינו את הפרחים!... נגנו את התקווה... אח, אפילו לא פיצי־מיצי, אח, לעזאזל..." התרגז ראש הממשלה. האישה נגעה בכף ידו. היד הקטנה שאחז בה לפנים והבטיחה לו גדולות הייתה מוכנה להוביל אותו עתה אל תא המאסר. יד כוזבת, שקרנית. מה היא מבטיחה לו עכשיו, היד הזאת? הוא הרגיש אותה מתעגלת, נועלת אחיזה ברזלית.


"הובילו את האסירים, העמידו אותם לספירה!..."


הוא חמק מהכלא הרך, החומל והממסדי של יד אשתו. הפקיד אמר, "יש עוד זמן להיפרד, זה הכול לפי הנהלים." ילדיו הביטו בו בעיניים גדולות. הנער צחקק, "אל תשכח, אסור להפיל את הסבון." הנערה הוסיפה, "אלא אם אתה מתגעגע לאימא..." שלושתם פרצו בצחוק. "עכשיו גם לועגים לי בביתי... המהפכה החלה, הצבא מכוון את התותחים אל הטירה, עומדים להוציא להורג את השליט." הנערה התרגזה, "כמה שאתה מגזים!"


הפקיד סגר את הדלת המובילה אל המטבח ואחר כך נעל את זו המובילה אל חדרי הישיבות. "תמתין!" אמר השליט, "יש עוד זמן," חזר הפקיד בנימה של מי שלא כפוף עוד לשליטתו של המנהיג, "הכול לפי הנהלים." ראש הממשלה הרגיש את עליבותו לראשונה. הסמכות החמקמקה ברחה מהמלונה השלטונית. הוא חש בגופו משקולת כבדה. שליט יד שנייה. במקום לתבוע ערכים, להיענות להם. במקום להיות אדם, לחזור לדרגת נתין. לתת דין. לתת. לתת. לתת. העליבות הסתערה עליו כמו הצטננות חריפה על קשיש שלא הורגל בהתפרקות החזה. שורש העצמות צרב, האוויר הרגיש לו מורעל, צותתני.


בעוד עשר שנים הוא יֵצא משם זקן, פגיע, נואש, בלתי רלוונטי, נרגן, הוא יודע את זה. "כמה כל זה מעצבן," חשב, "חבריי הדמוקרטים מוציאים שוב את החכם באדם להורג! ועל מה? על כך שהראיתי להם את הדרך. ומי יהיה לי לאפלטון נאמן? סופר הצללים שלי? ההיסטוריה? אוכל לסמוך עליה? כמה כל זה עלוב. הזִקנה הזאת." ובכל זאת, הוא ידע כי יש רק דרך אחת להישאר אלוהי והיא דרך הייסורים אל דבר הימים.


הפקיד נעל סביבו את כל הדלתות, לאחר מכן עבר לחלונות. שלולית אור צהבהבה הקיפה את כיסאו. הוא אחז בידיות הכיסא עד שידיו האדימו, שאף אוויר מלוא הריאות, הביט בכולם. הם חייכו אליו. החלון האחרון נסגר. "בואו, שבו איתנו רגע," אמר ראש הממשלה. "יש עוד זמן..." ענה לו הפקיד, "שבו, לעזאזל, שבו! בכל זאת, אני עדיין המנהל שלכם!" צעק השליט ודפק בידו על השולחן.


"הינה הוא מתפרק," חשב הפקיד. "תמיד מוכנים לשבור הכול לפני הפינאלה הגדול."


"התקרבו, התקרבו, אהוביי, התקרבו כבר פשפשים! מהר יותר, אני מבקש, אנא מכם חוסו עליי, פשפשים, רוצו לכאן מייד," זעם המנהיג ונופף באגרופיו. אשתו המבוהלת החלה להתייפח. "אין לי זמן לזה עכשיו נשמתי, אין לי זמן לזה, שומעת?" הנער שלף את הטלפון הסלולרי שלו והנערה החזיקה בין שפתיה צחוק כלוא. מאבטחים ועובדי משק הבית התגודדו סביבו, וראש הממשלה החל לנאום:


"ובכן, משפחתי, עובדי הבית, שומריי, כולכם כבר בולעים בעיניכם את ניצוצות הבטחת המחר. אני רואה את זה בכם. נבט ההתרגשות מניץ. אל תרגישו רע על כך. גם אני, לו הייתי במקומכם, הייתי מתפתה לחמוק מעול האתמול, מָחָר גַּם יַשְׁכִּים אִידַיּוֹס, וּבָא אֶל־הַסְּפִינוֹת הַגְּדוֹלוֹת.3 שירתם אותי נהדר. גם אם מעלתם בכספי הציבור פה ושם, לא אכניס אתכם על כך לצינוק. אני, ילדיי, אבלע את פשעיכם איתי.


מחר אשב כאסיר מן השורה בתאי, אחפש לי נחמה ואוזן קשבת בקרב עכבישים וחולדות. אבל עתה, כה מוקיר אני את קרבתכם האחרונה. והלוא כולכם בגדתם בי, חביביי, כל זה כבר ידוע לי לפני ולפנים אבל לא זה מה שחשוב עכשיו... מורשתי, מה יגידו עליה בעוד מאה שנה? יגידו, אני מניח, שעברו עלינו שש שנים תפלות, נקיות משחיתות, ואפילו — משעממות. כן, היו מחלות, גירעונות ועוד מיני מהמורות חסרות חשיבות... אבל הפקידים פיקדו, החנויות הרוויחו והתושבים עשו את שלהם. בקיצור... שגשוג, אושר אזרחי! ככה, בדיוק, כמו שצריך.


ואתם, אהוביי, למרות חטאיכם, לא נזפתי בכם, לא שללתי מכם את חירותכם, אדרבא: הבלגתי על החטא, הארתי קרן באפלה בחמלה ובאהבה, ובתמורה אני דורש מכם רק דבר אחד — את החופש לפעול פעולה אחת חופשית..."


ראש הממשלה ביקש לסיים את נאומו בלחישה. "עכשיו, עכשיו, התקרבו, התקרבו..." הם עמדו סביבו כמו לפני אדם גוסס המצווה לפתע את משאלתו האחרונה. "סלחו לי, עכשיו, תם זמני וההיסטוריה החלה לרוץ לאחור!" אמר בעודו שולף את האקדח מנרתיקו של מאבטחו האישי שפקח עיניים זאביות ושלח ידיים ארוכות אל רתמת הברך, אך לא הספיק... הוא הכניס את האקדח לפיו, עצם עיניים ולחץ על ההדק. חשבתי שהוא ימות!


1 הומרוס, האיליאדה, שיר ראשון, שורה 427, לעברית: שאול טשרניחובסקי. כדור אחד ביום על בטן מלאה.


2 האיליאדה, שיר ראשון, שורה 489. אבקה למרק.


3 האיליאדה, שיר שביעי, שורה 372. מנת קרב.