אֵיךְ יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁכָּל יֶלֶד אוֹמֵר לְעַצְמוֹ
– לְפָחוֹת פַּעַם אַחַת –
שֶׁהוּא לֹא יֵצֵא כְּמוֹ הַהוֹרִים שֶׁלּוֹ
וְלַמְרוֹת זֹאת, הָעוֹלָם לֹא מִשְׁתַּפֵּר?
עוֹד סֵפֶר נִפְתָּח.
לידת בתו הבכורה של אודי שרבני הולידה מחזור שירים בגדילה. המחזור יגדל עד שהילדה תהיה בת שנתיים. הוא יודפס בספר, יראה אור, יתקבע, אבל הילדה תמשיך הלאה, אל העולם. את העולם הזה, את מה שאין לו קווי מתאר, על שלל היבטיו האישיים והאוניברסליים, מנסה בינתיים אביה לתאר, לחוש, לפענח.
בלשון שירה רְווּיה הומור, תבונה ואומץ, ברצינות תהומית ובחיוך ממזרי, הוא משרטט בשבילה – והיא משרטטת בשבילו – נתיב אחד בזמן הנע בשרירותיות, ערוץ פרטי המביס את האבסורד הקיומי ובה בעת נכנע לו. אחרי הכול, זה מה שנשאר: משפחה אחת המהלכת בקטנות, פשוטו כמשמעו; ומעט מילים סדורות על דף.