פרק ראשון: רגע לפני ההתחלה
במהלך השנים שבהן אני מלמד כתיבת ביוגרפיות, נשאלתי אינספור פעמים, אותה שאלה בדיוק:
"אתה יכול לומר לי איך עושים את הצעד הראשון? הספר הזה נראה לי כמו הר. תגיד, מאיפה מתחילים לטפס עליו?"
אז אחרון אחרון, וראשון ראשון. ראשית, נאמר כי כתיבת ביוגרפיה אינה משולה לטיפוס על הר גבוה. אם כך תבחרו להסתכל על תהליך הראיון והכתיבה, רבים הסיכויים שהאוויר ייגמר לכם אחרי עשר דקות של טיפוס.
כמו כל דבר בחיים, אנו לא אמורים לדעת כיצד נגיע לסוף הדרך. אבל, כדאי שנתארגן עכשיו ונצא.
אתם שואלים לאן להסתכל? בדיוק לכיוונה של הגבעה הראשונה, המשקיפה לנקודת היציאה.
עד לשם בלבד.
לא מטר אחד הלאה.
מה זה אומר תכל'ס? עשו את הכול, אבל ממש את הכול, כדי שהראיון הראשון יעלה טוב (ועל כך בפרקים הבאים). אחרי הראיון הראשון קחו לעצמכם יעד נוסף — כתיבה משובחת של העמודים הראשונים.
ככה מתחילים.
עובדים ונחים. עובדים ונחים.
וכן, הרשו לי לומר משהו נוסף. כשמתייחסים לכתיבת ביוגרפיה כמו להר, כשאתם אומרים לעצמכם כל הזמן: "יאללה, צריכים להתחיל לכתוב את הספר הזה", שום דבר טוב לא ייצא מזה. למה? כי לפני שאתם מתחילים בתהליך, עליכם לכוון את עצמכם למצב רוח מתאים. אני מתכוון להתלהבות, לאהבה, לשמחה וליצירה.
אני תמיד אומר לתלמידים שלי:
אם לא תהיה שם אהבה, אם לא יהיו שם התלהבות ושמחה, לא יקרו שני דברים חשובים מאוד:
הספר שלכם לא יהיה מעניין, ישדר תחושה ברורה של דיווח ויובש.
במקום ליהנות מתהליך יצירתי, מופלא ומלא שמחה, תרגישו שאתם "מכריחים" את עצמכם. לא חבל? אם כבר גייסתם את עצמכם, הקדשתם זמן לאותו יעד נעלה, לא כדאי ליהנות מכל רגע של מסע מופלא ומרתק?
מחויבות לכתיבה
ומצד שני, בואו נדבר רגע על מחויבות. כבר ראיתי לא מעט ביוגרפיות תקועות, שהכותבים שלהן לא היו מספיק מחויבים אליהן. בעניין זה, אין מה לעשות. אפשר בנינוחות, אפשר בכיף, אבל חייבים להיות מחויבים לתהליך. אי אפשר להיפגש עם מרואיין פעם בחודש, לכתוב פרק אחת לחודשיים. ככה זה לא עובד.
אם כך, באיזה קצב אמורה הביוגרפיה להתקדם?
עצה שלי: אני נפגש עם רוב הלקוחות שלי אחת לשבועיים. מספר ימים אחר כך, אתיישב לכתוב ולבנות את מה שרשמתי. פגישה של אחת לשבוע עלולה להיות לחוצה. פגישה של פעם בחודש ממוססת מומנטום. התייחסו לפגישות עם מרואיין כאל דבר קדוש. ביטול של פגישות ייחשב כלא רציני, יפגע בתהליך.
הסכמים ולוחות זמנים
ועוד משהו: אני חסיד גדול של לוחות זמנים. זה מכניס הכול למסגרת ברורה ומוגדרת. התחלתם לכתוב ספר בחודש ינואר, וחושבים שתסיימו אותו תוך חמישה חודשים? כתבו בהסכם, בסעיף לוח־זמנים, שעד סוף חודש מאי מסתיים תהליך הכתיבה.
זהו. עכשיו אתם יודעים. וגם הלקוח. עד סוף מאי העסק מסתיים. בהתחלה זה אולי ילחיץ. בהמשך, במיוחד אם אתם מתכוונים לקחת את הכתיבה כמנוף לקריירה, כערוץ להכנסות, הטיפ הזה יסייע מאוד.
לוח זמנים הוא גבול, וכך גם הסכמים. מתוך שיחות רבות, אני יודע שקולגות רבות שלי מתחילים תהליך ללא הסכם. אסור להתבלבל. כתיבה היא פרנסה ופרנסה היא כסף. לקוחות מסוימים יתנהגו אחרת לגמרי, אם תשדרו כבר בהתחלה שחברות זו חברות, וביזנס זה ביזנס. וכמו שאתם מראיינים, וכותבים, ומביאים פרקים כתובים, כך גם לצד השני יש מחויבות.
הוא חייב לשלם, ובזמן.
ועוד משהו. אלא אם מדובר באישיות מפורסמת ובסיכוי גדול לרב מכר, אל תתפתו להצעות של "מה דעתך, שחלק מהכסף לכתיבה יבוא מאחוזים על מכירת הספר?"
חייבים להגדיר כבר בתחילת מערכת יחסים. בכל פעם שהביוגרף נותן פרק, הוא מקבל את תמורה. מלאה.
טיפ, באשר לבחירת המרואיין שלכם
רוב הסיכויים שאם אתם קוראים את הספר הזה, הניסיון שלכם בכתיבת ביוגרפיות לא רב. לכן, חשוב כל כך, במיוחד בשבילכם, שתצליחו כבר בכתיבת ספר ראשון (כשתהיו מנוסים, לא תתמוטטו אם מרואיין לא יאהב את מה שכתבתם. הדברים קורים...). לכן, הייתי בוחר במרואיין ראשון שהוא בן משפחה, קרוב או חבר טוב. הם יהיו סלחניים הרבה יותר. ואתם — תהיו פחות בלחץ.
וזכרו: חווית הצלחה לא נמדדת בסגנון מפואר, בסיפורים מרתקים. ההשוואה עם סופרים או סיפורים אחרים איננה דבר שאני ממליץ עליו.
את חוויית ההצלחה מרכיבים מספר אלמנטים, ואלו הם:
• העובדה שיש לכם מרואיין תקשורתי, נעים, שמשתף פעולה.
• העובדה שלמרות גילו, הזיכרון שלו צלול והוא מוסר לכם מידע שוטף.
• העובדה שהמידע שנמסר לכם, בפגישות, עולה על הכתב ומתועד.
• העובדה שהמרואיין שבע רצון מהתוצאות.
• העובדה שלא רק המרואיין אהב את הספר, אלא גם כמה מחבריו ובני משפחתו.
פרק שני: מיקוד פנימי, מיקוד חיצוני
אוקיי, הנה אנחנו כמעט מתחילים. ורק עוד רגע אחד. אתם אחרי פגישה ראשונה. הנייר לפניכם. רשומים עליו סיפורים וחוויות של המרואיין. בתור התחלה, נלך שלב שלב, סיפור סיפור. כשהסיפורים יתחברו (ואל דאגה, הם יתחברו) נראה לפנינו ביוגרפיה שלמה, יפה, נעימה לקריאה.
אבל קודם, עלינו לבחון את אבן היסוד של הספר. הנדבך העיקרי — הסיפור הבודד.
החשוב ביותר: דאגו לכך שהסיפור יהיה ממוקד.
ובמילים אחרות: מה היא הפואנטה בסיפור שלכם?
הבה נאמר, לדוגמא, שכתבתם סיפור מסוים על אימו של המרואיין. הסיפור מתרחש בנקודת זמן מסוימת, במיקום גיאוגרפי מתוחם. הוא לא אמור לכלול סיפורים נוספים ממרחבים אחרים, משנים קודמות, או אירועים שהתרחשו מאוחר יותר.
הסיפור עצמו. נטו.
אתם שואלים מה הבעיה?
כותבים־טירונים נוטים לתאר, כחלק מהחבילה, את כל קורות חייה של האם.
טעות. גם כאן, נכונה האמרה: תפסת מרובה לא תפסת. בכל נקודה כזו, קבעו אתם לעצמכם את גבולות העלילה. זכרו כי מיקוד הוא אלמנט חשוב ביותר, כמרכיב הסיפור הקצר. המיקוד הוא עמוד השדרה של יצירתכם, שלד הבטון שעליו נשענים הקירות, הגג, וכל שאר חלקי המבנה.
המיקוד הוא גם הנושא הפנימי, הבלתי מוצהר, של הסיפור הקצר, האמת העמוקה, התכלית, השורה התחתונה שלו. המיקוד הוא תמצית הסיפור, סיכום האירוע במשפט אחד בלבד.
לכן, גם חשוב לעשות את ההבדל בין מיקוד חיצוני לבין מיקוד פנימי. דוגמא: בסיפור על אם שהצילה את בתה מטביעה בים, המיקוד החיצוני יתמקד בעניין ההצלה עצמו. פשוט, מובן, ממש כפי שהוא מתגלה על פני השטח.
והמיקוד הפנימי?
תלוי באופייה של האם. ייתכן שאם הייתה חששנית ודאגנית מטבעה, ומעשה ההצלה אילץ אותי לגבור על פחדיה, כי אז המיקוד הפנימי יעסוק במאבק הפנימי, בניסיון לגבור על פחד משתק, ואז יעסוק הסיפור פחות בעניין ההצלה עצמו ויותר במאבק הפנימי של האם מול פחדיה.
הטרמפיסטים מחיפה
כדי להמחיש טוב יותר את עניין המיקוד, אספר כאן על שני חיילים העומדים בטרמפיאדה בחיפה. לשניהם אותו יעד נסיעה. שניהם שואפים להגיע למחנה צבאי ב"קריה" בתל־אביב. והנה, לא חלפו שתי דקות, וכבר עוצרת לידם מכונית ראשונה, ובה מקום פנוי אחד:
— "היי חיילצ'יק, לאן אתה צריך?", שואל נהג ראשון.
— "לתל אביב, ואתה?"
— "גם אני, יאללה עלה!"
הנהג הבטיח — וגם קיים. שעה מאוחר יותר עוצרת המכונית בפינת הרחובות השלום/דרך פתח תקווה. החייל, רענן ושמח, מיישר מדיו, מגיע במועד לבסיסו.
והחייל השני?
לפחות בהתחלה, נראה שהתמזל לו מזלו. הנהג העוצר לו מכריז חד משמעית ש"אין לך מה לדאוג, כי תוך שעה אנחנו בתל אביב".
אבל תוך דקות התכניות שלו משתנות.
— "מקווה שלא אכפת לך" הוא מסביר הנהג לחייל, "אני יורד לכביש הישן ועולה לזכרון יעקב. יש שם יקב נפלא וחנות יינות מדהימה. רק בקבוק אחד, ואני ממשיך הלאה. לא אכפת לך, נכון?"
— "בקבוק יין אחד", מחשב החייל במהירות, "נו, עדיין נגיע בזמן".
אלא שבזכרון יעקב משתנות התכניות פעם נוספת. "אני ממשיך דרומה", מסביר הנהג, "אבל חייב לעצור בבנימינה. יש שם חנות גבינות צרפתיות שחבל על הזמן. חבילה אחת של קממבר ואנחנו ממשיכים. אין לך בעיה, נכון?"
החייל מתפתל אבל חושב: "לא נעים. גם לקח אותי טרמפ, גם ממשיך לתל אביב. לא נורא".
הפיוז קופץ לו אחרי חנות הגבינות. "אנחנו בדרך לתל אביב, אין מה לדאוג", מסביר הנהג, "רק שבפרדס חנה יש קונדיטוריה אדירה במרכז. חבילה של קרואסונים למשרד, ואנחנו שוב בכביש החוף".
בסופו של דבר, גם הנסיעה הזו באה אל קיצה. שני החיילים החיפאים הגיעו לקריה בתל אביב, אבל מה ההבדל ביניהם?
האחד נסע בשלווה, בקו ישר, רגוע, והגיע רענן ושלו למחוז חפצו. השני הגיע, אבל תוך סטיות בלתי פוסקות מהדרך הראשית. הוא ירד מהטרמפ שלו עייף, עצבני, חסר כוחות, מחכה בקוצר רוח לסוף הנסיעה.
שתי הנסיעות הללו משקפות את ההבדל בין יצירה כתובה ממוקדת, מתוחת קו, ברורה ונהירה, לבין יצירה חסרת מיקוד, מפוזרת, מעייפת את קוראיה. ברור כי שני החיילים עשו דרך בין נקודה אחת לשנייה. ברור גם מדוע האחד הגיע רענן, מלא כוחות, ומדוע השני ירד מהאוטו כשהוא עצבני, סחוט ועייף.
כלל ברזל: המיקוד הוא בחירה שלכם. לא העלילה בוחרת אותו, לא הסיפור הנפתל, כי אתם בלבד (בסיפור ספונטאני, המאופיין בכתיבה חופשית, ייתכן מצב כזה, אך אז תיתכן "אי הבנה" ביניכם לבין הקוראים).
אז איך בוחרים במיקוד?
פשוט. אחרי שמקבלים, או בוחרים, בנושא הכללי, יושבים רגע בשקט. חושבים. אפשר בעל פה, אפשר עם עט ונייר (מניסיון, זה מאוד עוזר!). ניתן להעלות על הכתב כמה אופציות, לבחור באפשרות המתאימה (והאהובה) ביותר.
דוגמא אישית מהמאגר שלי. לו הייתי תלמיד בסדנה לכתיבה, והתבקשתי לכתוב סיפור מאפיין על אבי, הייתי רושם, בין השאר, את הסיפורים הבאים:
1. סיפור עלייתו ארצה
2. הדרך בה פגש את אמי
3. הסיפורים שסיפר לי בלילה, בגן הילדים, לפני השינה
4. החלטתו לעזוב את הקיבוץ
הרשימה האמיתית ארוכה יותר. אלו הן רק דוגמאות. ברור, עם זאת, שכאשר אני כותב על פועל הבניין המביט בנערה היפה העושה דרכה לחדר האוכל, אינני כותב על שום דבר אחר. אינני מתאר את תהליך עלייתו לארץ. אינני מספר גם כיצד למד עברית. באותו רגע יתמקד הסיפור באהבתם של שתי הדמויות, שעוד מעט יביאו לעולם את כותב שורות אלו...
טעות קלאסית של כותבים מתחילים, כרוכה ברצון להקיף הכול. כשאני מבקש מתלמידים "צעירים" לכתוב סיפור על אב או אם, הם שוטחים על דף אחד את כל קורות חייהם. לא לזו כוונתי. הבחירה בנושא אחד, מאפשרת לכותב להעמיק, להרחיב, לטפל בנושא הייחודי שבו בחר בצורה הטובה ביותר. ככל שהוא הולך ומעמיק, הולך ומתאר, כך גדלים סיכויו לגעת יותר בנפשם של קוראיו.
איך נעזרים במיקוד?
גם בפתיחה, גם בהמשך, באמצעות ראשי פרקים ( על כך, בהמשך).
טיפ: עקבו אחר היצירה שלכם — האם היא צמודה למיקוד, או שיש לה נטייה לגלוש לנושאים אחרים שרציתם להקיף?
כלל ברזל: כפי שאין שני מיקודים, אין שתי עלילות בסיפור. אתם חייבים לספר לנו על משהו נוסף? שתלו רמז, וכתבו סיפור שני, בנפרד. מכירים את הפתגם "השגת מרובה לא השגת"?
כאשר אין מיקוד ברור ביצירה, קורים הדברים הבאים:
• לא ברור לאן אתם הולכים, ומה אתם רוצים.
• ...דבר שמעייף ומעצבן את הקוראים שלכם.
• המסר הכללי הופך להיות מעורפל.
• העלילה לא ברורה.
• המבנה של הסיפור רעוע.
• הפסקאות לא קשורות זו לזו, לפעמים גם המשפטים.
• יצירה לא ממוקדת תיזרק לסל העיתונים.
לסיכום נושא המיקוד: כותבים רבים חושבים כי התעמקות בעניין זה — בחירה מושכלת ומוקדמת במיקוד — הינה בזבוז זמן. טעות. כותבים המתחילים "להתברבר" בעלילה מבזבזים לא רק את זמנם, אלא בעיקר את זמנו של הקורא. עדיף להקדיש לבחירת המיקוד חמש דקות מחשבה, ולהרוויח בהמשך זמן יקר של כתיבה.
זכרו: במקרה של כתיבה מפוזרת קוראיכם יהיו סבלניים, אך לא יותר ממספר דקות.
