פרק 1


טיי


הרגשתם פעם בודדים כל כך שהתחושה שאבה מכם את כל האוויר? תחושת ריקנות מוחצת בחזה, שאתם באמת מאמינים שאולי לא תצאו ממנה בחיים? כאילו אתם טובעים. הגוף שלכם משווע לאוויר, ואתם רואים את פני השטח אבל פשוט לא מצליחים להגיע אליהם.


אין אוויר.


אין הקלה.


יש רק... כאב.


ככה אני מרגישה מאז הלילה שבו איבדתי את החברה הכי טובה שלי, אבל זה לא נגמר אם את לא באמת טובעת. אין אור לבן, אין סיום. יש רק חיים. חיים שאני נאלצת לחיות בלעדיה.


עברו כמעט שנתיים מאז שהיא מתה, ואני חושבת ששמעתי כל אחד מהמשפטים השחוקים והבלתי רצויים האלה.


הזמן מרפא את כל הפצעים.


היא משגיחה עלייך מלמעלה.


והחביב עליי ביותר, זה שגורם לי לאגרף את כפות הידיים ולרצות להכניס למישהו אגרוף... היא במקום טוב יותר.


לכו תזדיינו.


לא.


פשוט לא.


תקראו לי אגואיסטית, אבל מקום טוב יותר הוא איתי. מקום טוב יותר היה אם שתינו היינו עושות כל מה שתכננו, לא באיזו פנטזיה מעולם האגדות שלא ניתן להוכיח שקיים, ובטח לא להירקב עמוק באדמה.


אולי זה אכזרי מצידי. אולי המוות של החברה היחידה שבטחתי בה בכל נפשי, הפך אותי לאישה קרה, אבל זו האמת. מעולם לא הייתי אחת שנרתעת מהאמת, ולא חשוב כמה היא כואבת. בעצם, מעולם לא הייתי אחת שנרתעת ממשהו בכלל. זה אחד הדברים שדווי הכי אהבה בי.


מגרש המשחקים מלא בילדים מפונקים שכנראה מעולם לא אמרו להם לא. זה מה שקורה כשהולכים לבית ספר פרטי, כמעט כולם שם מגיעים ממשפחות מהמעמד הגבוה, כלומר חבורה של ילדים קטנים ועשירים שמשתוללים, כשהמורות שלא מרוויחות אפילו קרוב למה שמגיע להן, מנסות להשתלט עליהם.


תעשו לי טובה, אפילו להורים שלנו לא היה סיכוי.


אני יושבת על הנדנדה, זזה בלי מטרה קדימה ואחורה, ואחד הילדים הגדולים מתקרב. הוא מבוגר ממני לפחות בשנתיים וגבוה לפחות בחמישה־עשר סנטימטרים, אבל זה לא קשה כשאת כל כך קטנה לגילך. לפי ההבעה על פניו, אני אמורה להיבהל, אבל אני לא.


"קומי, גמדה," הוא דורש. "זה התור שלי."


"גמדה? באמת?" אני לועגת. "זה הכי טוב שיש לך?"


גוון אדום מתפשט בלחייו ומוכיח שהוא לא ציפה שאענה. יש לי הרגשה שהוא רגיל שהילדים בורחים בפחד ברגע שהוא מביט בהם במבט עקום, אבל היום הוא בחר בילדה הלא נכונה.


"פשוט תעופי מהנדנדה, ילדה קטנה. לילדים הגדולים יש זכות ראשונים בכל מקרה. אנחנו שולטים במגרש המשחקים."


אני מגחכת בבוז. "ואם לא?"


פיו נפתח ונסגר בחיפוש אחרי תשובה. "א...אז אני אספר למורה. את גם ככה לא מתנדנדת."


"אז לך תגיד לה," אני עונה במשיכת כתף.


הוא מתנשף, מתרחק בכעס, ואז חוזר בחברת אישה מבוגרת. ראיתי אותה בסביבה בעבר, עוברת מכיתה לכיתה, אבל לא טרחתי לגלות מה שמה. הספיק לי להתמודד עם העובדה שאני הילדה החדשה וכל זה. הילד מצביע עליי, וכשהיא מפנה את מבטה ממנו, הוא מגחך, בטוח שניצח.


"מרסדס," קוראת המורה, משתמשת בשם שהייתי מעדיפה שכולם ישכחו.


השם שבו אבא שלי משתמש כשהוא מתגנב לחדר שלי בלילות.


זה שגורם לי לרצות להקיא.


"השם הוא טיילר," אני מתקנת אותה.


היא מביטה בלוח הכתיבה שלה לשנייה ומנענעת בראשה. "בדף שלי כתוב מרסדס."


אוף. "אז השם בדף שלך שגוי. אני משתמשת בשמי האמצעי."


"דברי על זה עם ההורים שלך," היא אומרת ומנופפת בידה בביטול. "ברנדון רוצה להתנדנד."


"יופי לברנדון."


האישה ממצמצת, מנסה לשמור על שלוות רוחה, אבל אני רואה שהיא קרובה לנקודת שבירה.


זה יהיה כיף.


"מרסדס, את מוכנה בבקשה לתת לברנדון את הנדנדה? את אפילו לא משתמשת בה כמו שצריך."


רגליי פוגעות באדמה ואני מפסיקה לזוז לגמרי, אבל לא עושה כל תנועה לקום.


"תקשיבי, פריסילה —"


"מיס פנוויי."


"לא אכפת לי. תדברי על זה עם ההורים שלך," אני מטיחה בחזרה. "אז, פריסילה, אם את רוצה להוריד אותי מהנדנדה כדי שתוכלי לתת אותה לילד שחושב שהוא יכול להציק לכל מי שבמגרש המשחקים, תצטרכי להרים אותי ולתלוש אותי ממנה."


הילדה שלידי מחניקה צחקוק מאחורי כף ידה, אפילו לא שמתי לב שהיא שם. שערה הארוך והכהה מנוגד לתלתליי הבלונדיניים, אבל היא בערך במידות שלי. למה ברנדון לא ביקש ממנה לזוז? למה אני?


המורה צובטת את גשר אפה. "מיס מורגן."


אני מכווצת את שפתיי, לא נסוגה, אבל לפחות מעריכה שהיא משתמשת בשם המשפחה שלי ולא בשמי הפרטי. "מיס פנוויי."


שתינו נועצות מבטים זו בזו, עד שהפעמון מצלצל והילדים מתחילים להסתדר בשורה. מיס פנוויי נאנחת בהקלה ומובילה את ברנדון הכועס אל הבניין. כשהיא שולחת מבט זועם לכיווני, אני מחייכת במתיקות ומנופפת לה באצבע.


טיילר — 1


ילד מציק והמורה השפוטה שלו — 0


"בטח ירשמו לך הערה, את יודעת," אומרת הילדה שלידי. "מיס פנוויי ידועה בפתקים שהיא שולחת להורים."


"הו, אני ממש רועדת," אני עונה בציניות.


עכשיו כשאני מביטה בה, אני מזהה אותה מהכיתה שלי. היא שקטה, אבל שמתי לב שכמעט כל הילדים מנסים לדבר איתה. למה היא מדברת דווקא איתי, עם הילדה החדשה, אין לי מושג, אבל אם היא חושבת שאני מתכוונת להתחנף אליה כמו האחרים, היא טועה.


היא מצחקקת. "כן, לא חשבתי שיהיה לך אכפת." היא קופצת מעל הנדנדה, מתחילה ללכת לכיוון בית הספר ואז עוצרת ומסתובבת לאחור. "את באה?"


אני יורדת בחוסר רצון והולכת לקראתה, מניחה לה לשלב את זרועה בזרועי.


"אני דוויאנה," היא מציגה את עצמה. "אבל את יכולה לקרוא לי דווי."


"אני —"


"טיילר," היא אומרת במנוד ראש, והופכת להיות אחד האנשים הראשונים שאכן קוראים לי בשם שאני רוצה. "אני יודעת. ואת החברה הכי טובה החדשה שלי."


"גברתי," אומרת הדיילת, ידה נחה על כתפי. אני מקיצה ממחשבותיי ופונה אליה. "אנא חגרי את חגורת הבטיחות. אנחנו עומדים לנחות."


"הו, בטח. תודה."


אני עושה כדבריה ומטה את ראשי לאחור על המשענת, מוחה דמעה סוררת שהזיכרון הביא עימו. תמיד ידעתי שדווי תהיה חשובה בחיי. מהיום שבו נפגשנו, היה לה קסם שמשך אליה אנשים. לא חשבתי שנגיע לזה, שהיא איננה וחור גדול פעור בחיי במקום שבו הייתה, אבל אני לא מתכוונת להניח לזיכרון שלה למות יחד איתה.


לא.


החברה הכי טובה שלי מתה — נקרעה מהעולם הרבה יותר מדי מוקדם — ומישהו צריך לשלם על כך.


אני יוצאת מהאובר וממתינה בזמן שהנהג שולף את המזוודה שלי מתא המטען. עיניי סורקות את הכניסה לקמפוס של אוניברסיטת נורת' הייבן, מעוני הצנוע החדש. הוא לא בדיוק מה שחשבתי. אחרי שהכרתי שניים מהבחורים שגדלו כאן, דמיינתי משהו מפואר יותר. אחרי הכול, הכסף ממש נזל מהם, וגם עוצמה וסטייל. מהדרך שבה התנהגו, ציפיתי לשערים עשויים זהב ואנשים שמנגבים את התחת בשטרות של חמישים דולר.


"תוכלי להתמודד עם כל זה?" שואל הנהג, מתייחס לשש המזוודות שלי.


אני מביטה בחיי שדחוסים בתוך כמה מזוודות לואי ויטון, ואז שוב בבחור. הוא קורא את ההבעה שעל פניי בקלות וצוחק בשקט.


"אני אחנה את המכונית ואחזור לעזור לך."


אני מעבירה את אצבעותיי בשערי הוורוד-בהיר ומחייכת. "תודה."


הוא ממהר להתרחק, משתוקק לסייע למי שהוא חושב שהיא תלמידת קולג' צעירה שזקוקה לעזרה. לא אפגע באגו שלו ואתקן אותו, במיוחד לא אם הוא רוצה לעזור לי לסחוב את התיקים האלה לחדר המעונות החדש שלי. אני בטוחה שיכולתי להתמודד בכוחות עצמי או למצוא מישהו שיעזור לי, אבל אני מעדיפה שלא. כשהוא נוסע, אני חוזרת להביט בנוף שנגלה לעיניי.


סטודנטים ממלאים את השטח, רק מחציתם שמים לב לעולם שסביבם. בנות שולחות לכיווני מבטים עוינים, ובחורים בוחנים אותי במבטים מלאי תשוקה, אבל אף אחד מהם הוא לא מי שבגללו הגעתי לכאן.


טוב.


אני רוצה שנוכחותי כאן תגרום לו הלם.


כזה שיגרום לו לא לישון בלילות.


כזה שיגרום לו תמיד להביט מעבר לכתפו.


אני רוצה להפוך את חייו לגיהינום.


לאחר עצירה מהירה במשרד כדי לקבל מפתח, כרטיס סטודנט ואת מערכת השעות, נואה, נהג האובר האדיב מדי, עוזר לי להעביר את כל המזוודות אל חדרי. הוא לא מסתדר בשום צורה. למען האמת, נראה שהוא סובל כשהוא מנסה להעלות את המזוודות בכל אחד מגרמי המדרגות, כי איש לא משאיר ערמה של מזוודות לואי ויטון ללא שמירה, אבל הוא מצליח במשימה. אני מוצאת את מספר החדר הנכון ופותחת את הדלת במפתח שלי.


הכניסה לחדר גורמת לי להרגיש כאילו נזרקתי חזרה לשנה שעברה. כרזות הסרטים הישנים שעל הקירות ושמיכת הטלאים הביתית שמכסה את אחת המיטות מלמדת אותי שמי שלא תהיה השותפה שלי לחדר, אין בינינו שום דמיון.


"אה, וואו," עוקץ נואה. "זה..."


אני מגלגלת את עיניי והולכת אל הצד הריק של החדר שמיועד לי.


"בולשיט. זה מה שזה."


הוא צוחק ומגלגל את כל המזוודות שלי קרוב יותר אל המיטה. "אולי היא תפתיע אותך."


"יש לה שלט מעל המיטה שאומר 'טופו לא צורח'," אני עונה.


הוא מתבונן בשלט שהזכרתי, מגחך ומנענע בראשו. "טוב, נכון. אכלת אותה."


"תודה."


הוא נשען על הקיר ומשלב את זרועותיו על חזהו. "את יכולה לצאת איתי. זה ייתן לך תירוץ לא להיות פה."


הניסיון שלו להזמין אותי לצאת כמעט מצליח.


כמעט.


הבחור שעומד מולי בכלל לא מכוער. יש לו שיער חום כמו של גולש והטי־שירט שהוא לובש הדוקה ומבליטה את השרירים שלו. אם לא הייתי נחושה כל כך לא לתת לשום דבר להפריע לתוכניות שלי, אולי הייתי שוקלת את ההצעה שלו, אבל אני לא יכולה.


"למרות שאני בטוחה שיהיה איתך הרבה יותר כיף מאשר עם השותפה שלי שמאמינה ש'דגים הם חברים', אני איאלץ לוותר," אני מאכזבת אותו.


נואה מגחך, כאילו כבר ציפה לתשובה הזו. "חבר?"


אוף, כמובן. ברור שאם בחורה לא רוצה לצאת עם בחור, הסיבה חייבת להיות שהיא תפוסה. הרעיון שאני פשוט לא מעוניינת הוא כל כך בלתי נתפס בעיניו, שהוא אפילו לא חושב עליו כאפשרות.


"אני לא בקטע של בני זוג," אני עונה. "כל הרעיון שאהיה מחוברת למישהו רק כי החברה אומרת לי שככה זה צריך להיות? לא תודה. טוב לי לבד."


הוא זוקף את גבותיו בהפתעה, מהנהן וזז מהקיר. "אוקיי, אז אניח לך, גברת עצמאית. תני לי את הטלפון שלך לשנייה."


אני מכווצת את עיניי בחשדנות, אבל מושיטה לו אותו בכל זאת. הוא פותח אותו ושולח אליי מבט מופתע כשהטלפון מתעורר לחיים בלי בעיה.


"מה?" אני שואלת.


"בלי סיסמה? את רצינית?"


אני מושכת בכתפיי. "אני ספר פתוח."


"איכשהו, אני בספק." אגודליו נעים במהירות על המסך, והוא מושיט לי אותו בחזרה. "הכנסתי את המספר שלי. אם תצטרכי משהו, תתקשרי אליי."


אני לוקחת ממנו את הטלפון ומניחה אותו על המיטה לידי. "אני נראית לך כמו טיפוס שצריך דברים?"


"לא," הוא אומר בחיוך. "את נראית כמו אחת שעושה הכול בעצמה או מוכנה למות תוך כדי ניסיון לעשות זאת, אבל אם זה ישתנה, תדעי איך למצוא אותי."


אחרי קריצה מהירה לכיווני, הוא מסתובב ויוצא.


"אל תבנה על זה," אני קוראת אחריו.


"לא התכוונתי."


פריקת מזוודות היא ללא ספק אחד הדברים שאני הכי פחות אוהבת לעשות, ויש לי ניסיון, עשיתי את זה מספיק פעמים. מעבר מעיר לעיר היה דבר שגרתי כשהייתי ילדה. אבא שלי לא היה אדם שאהב להיות במקום אחד לאורך זמן, וזה הופך את העובדה שהוא נעול עכשיו בתא בגודל מטר וחצי על שלושה, לעוד יותר מתוקה.


אני שולפת מהתיק את התצלום של דווי ושלי ומניחה אותו על שידת הלילה. זו התמונה שלנו שהכי אהבתי. החיוכים על פנינו מעידים כמה היינו מאושרות, כאילו שום דבר בעולם לא יקלקל לנו את מצב הרוח. ובאותו יום זה אכן היה כך. התמונה הזו היא תזכורת לכמה היא עשתה בשבילי, וכמה היינו חשובות זו לזו.


הדלת נפתחת ואני מכינה את עצמי למכה כשהשותפה שלי נכנסת לחדר. היא מרימה מהרצפה פיסת נייר שמישהו החליק כנראה מתחת לדלת, ואז מחזירה את משקפיה למקומם על אפה.


"אוף, עוד מסיבה?" היא רוטנת. "אף אחד מהפרחחים האלה לא בא לכאן כדי לרכוש השכלה?"


אני מגחכת לנוכח בחירת המילים שלה והיא נבהלת, מפילה את ערמת הספרים שבזרועותיה על הרצפה ומרימה את ידה אל החזה.


נפלא. בואו נקווה שלא תיתקל ברוצח אף פעם בקמפוס.


"הו, אלוהים. הבהלת אותי."


אני זוקפת גבה. "כן, אני רואה. אני מבינה שלא ידעת שאני עוברת לכאן היום."


הבלבול שלה הופך בשניות להתרגשות. "את השותפה שלי! טיילר, נכון?" אני מהנהנת והיא ממהרת ללחוץ את ידי בהתלהבות. "בוורלי בבינגטון. נעים להכיר."


"בוורלי בבינ — וואו, איזה שם."


היא מחייכת כאילו זו מחמאה. "סבתא שלי אומרת שזה שם של פוליטיקאית לעתיד. אולי אפילו אהיה נשיאה יום אחד."


אל תצחקי. אל תצחקי לעזאזל. "טוב, את יודעת מה אומרים. את יכולה להיות כל דבר שתרצי."


"זה בדיוק מה שסבתוש אומרת!" פניה של הנערה מוארות כמו עץ חג המולד. "הו, יש לי הרגשה טובה לגבי זה, טיילר מורגן. אנחנו נהיה החברות הכי טובות."


אין שום סיכוי, גברת.


אני מביטה בעלון שנח בין הספרים הפזורים על הרצפה. "את אומרת שזו פרסומת למסיבה?"


היא עוקבת אחר מבטי ומעקמת את פניה כשהיא רואה אותו. "אוף, כן. נראה שכל מה שהחוליגנים האלה עושים זה לחגוג."


"החבר'ה האלה והבחירות השגויות שלהם," אני מתבדחת.


"אני יודעת! ההורים שלהם היו כל כך מתביישים אם היו יודעים."


הו, אני בטוחה שהם יודעים. כל הורה נורמלי יודע בדיוק מה הילד שלו עושה כשהוא עוזב ללימודים. אחרי הכול, מסיבות בקולג' הן לא בדיוק המצאה חדשה.


אני מתכופפת, מרימה את הדף מהרצפה ומביטה בו. המסיבה נערכת בקאזה ברונסין-דונובן, מה שזה לא יהיה. בכל אופן, אם לשפוט לפי איך שזה נראה והעובדה שעלוני פרסום אכן מחולקים, דבר אחד בטוח.


מצאתי את היעד שלי.