פרק 1


ג'ייס


תמיד חשבתי שיש משהו מפחיד בחשכה. אחרי הכול, הרוע יוצא לשחק כשהשמש שוקעת, או לפחות זה מה שתמיד סיפרו לי כשהייתי ילד. אבל כשהחשכה הזו התחילה להשתלט עליי מבפנים, למדתי להעריך את השלווה שבה, את האופן שהירח זורח בנגיעה עדינה, מניח לך להתבונן עליו ישירות בלי לצרוב את עיניך. זה מרגיע.


הקמפוס של אוניברסיטת נורת' הייבן נטול חיים בשעה זו של הלילה. כולם מבלים באיזו מסיבה לא חוקית שהם לא אמורים להשתתף בה, או לומדים עד מאוחר כדי לדחוס את כל המידע שהם צריכים לתוך הראש לקראת הבחינה הבאה, או ישנים כדי להתכונן ליום נוסף של שיעורים. שיעורים שבעצם לא מלמדים אותם שום דבר חשוב.


כולם תמיד גורמים ללימודים בקולג' להישמע כל כך חשובים. "ההשכלה היא אחד הכלים החשובים ביותר שיהיו לך בחיים, בן," נהג אבי לומר לי.


אישית, אני חושב שזה בולשיט. שום כמות של שיעורי מתמטיקה או היסטוריה לא הייתה הופכת את הדברים שעברתי לקלים יותר. אין שיעור אחד מפיו של מרצה כלשהו שיכול היה לעמעם את הכאב.


לא. יש דברים אחרים למטרה הזו, וספרים לא נכללים בהם.


אני חוצה את החצר הריקה בדרכי אל חדרי במעונות, ומתענג על אוויר ינואר שמקרר את עורי. לפחות הוא גורם לי להרגיש משהו, נכון? אולי זה לא נעים, אבל זה מאשר לי שאני עדיין חי. עדיין נושם, למרות שאני מרגיש מת בפנים.


אני מעביר את כרטיס המפתח שלי על הדלת, מטפס במדרגות באיטיות ונזכר בזמן שבו חדרי מעונות ומגורים בקמפוס לא היו חלק מחיי. כשחייתי את החיים הטובים בפנטהאוז עם נוף לים בפלורידה. כשגרתי גבוה מעל העיר והרגשתי ששום דבר לא יוכל לגעת בי. שום דבר לא יוכל להפיל אותי. הו, כמה טעיתי.


אני פותח את הדלת ונכנס פנימה. כל האורות כבויים חוץ מזה של תנור המטבח, אבל השותף שלי לדירה ער לגמרי. הוא עומד בכניסה אל החדר שלו כשזרועותיו משולבות על חזהו, ומביט בי בציפייה.


"איפה היית?"


אני חש מייד דחף לגלגל את עיניי, אבל מתאפק. "יצאתי להליכה."


"רק להליכה?"


"רק להליכה."


קרטר טריילנד הוא החבר הכי טוב שלי מאז בית הספר היסודי. האבות שלנו גדלו יחד, וכשהמשפחה שלי חזרה לגור באזור, התחלנו לבלות עם המשפחה שלו בכל סוף שבוע. האמת, בהתחלה לא חיבבתי אותו. חשבתי שהוא שחצן וקוץ בתחת, מה שנכון, אבל התרגלתי אליו, לפחות עד לרגע זה, כשהוא מתקרב אליי כאילו אני שוב עומד להיחקר.


"אז אם הייתי מבקש ממך לרוקן את הכיסים..."


הפעם אני לא מצליח לעצור בעצמי ומגלגל את עיניי בתקיפות. "מה אתה, האבא המחורבן שלי? אני לא בן שש שיוצא מחנות ממתקים בפרצוף אשם."


הוא צוחק ביובש. "אולי לא, אבל אתה בלי ספק מתנהג ככה לאחרונה."


אני מתכוון לחלוף על פניו, כי אין לי מצב רוח להתמודד עם החרא שלו כרגע, אבל הוא מתייצב מולי.


"עוף לי מהדרך."


"לא."


"לא?" אני זוקף גבה.


הוא עומד יציב. "לא. לא עד שתגיד לי אם יצאת לקנות עוד סמים או לא."


נמאס לי מהחרא הזה. אני מכניס את ידיי לתוך הכיסים ושולף מהם הכול, כולל הטלפון והארנק, ומשליך אותם לרצפה. קרטר מזנק הצידה לפני שהם פוגעים בכפות רגליו היחפות, ונאנח. אני לא יודע אם זו אנחת עייפות או אנחת הקלה, כי שום דבר ממה שמדאיג אותו לא נמצא בערבוביה הזו, אבל אני לא נשאר שם כדי לברר.


"הנה. תעשה חיים," אני אומר לו. "אני הולך לישון."


הפעם הוא לא עוצר אותי כשאני עוקף אותו ונכנס אל החדר, סוגר מאחוריי את הדלת ונועל אותה.


זה לא שאני לא מבין את הדאגה שלו. אני מבין. הבחירות שלי לאחרונה, הדברים שעשיתי מסוכנים ולא מסוג הדברים שציפיתי שיקרו לי, אבל הם שלי. הוא לא יכול פשוט לנהל את חיי כמו איזה שליט במרומים, רק כי הוא מכיר אותי הכי הרבה זמן.


אנשים חשבו שאחרי כל מה שקרה, הוא ואני נישען זה על זה. זה מה שעשינו מאז שהיינו ילדים, אז למה שעכשיו נתנהג אחרת?


אזהרת ספוילר: הם טעו. התרחקנו זה מזה, למרות שעדיין נצמדנו לחלק קטן מהחברות שהצילה אותנו במשך שנים. אבל איך אפשר להישאר קרובים כל כך כששנינו נתונים בסחרור מטה, כל אחד עם עצמו?


זיכרונות מהאירוע הטרגי ששינה את חיי, וכל מה שקרה מאז, מתחילים לרוץ בראשי, תוך זמן קצר נשימתי הופכת כבדה והחזה שלי מתחיל להתכווץ. הכאב פשוט אמיתי מדי, משתק מדי. הוא רודף אותי כל הזמן, גוזל ממני את היכולת לחשוב בהיגיון.


אני כושל אל שידת הלילה ופותח את המגירה. מתחת לכל החפצים, בתוך דפים שנתלשו מספר ילדים, אני מוצא את השקיק שלי עם האבקה הלבנה וצנצנת כדורים. אני אפילו לא יודע את השמות של כולם, כל מה שאני יודע הוא איך הם גורמים לי להרגיש. איך הם מפחיתים את הכאב. איך הם מקילים עליי לנשום, ולפעמים אפילו מעלימים את הסיוטים.


אני מתיישב על הרצפה, מרים בקבוק מים חצי מלא ומשתמש בו כדי לבלוע כמה מהם. אני מפיל את ראשי לאחור על המיטה, נוטף זיעה כאילו רצתי מרתון. הדבר היחיד שאני יכול לעשות הוא להמתין שיתחילו להשפיע.


כשהנשימה שלי מתחילה להירגע והכול מתחיל לעקצץ, אני אפילו לא טורח לקום מהרצפה אל המיטה שלי. אני נרדם במקום שאני נמצא, מתענג על הרגעים המעטים שבהם אני לא מרגיש שאני טובע.


להקשיב למרצה שמלהג על נושא שלא מזיז לי, זה כמו הליכה חסרת מטרה במעגלים. כלומר, ברצינות, איך המידע מי צייר את הקפלה הסיסטינית אמור לעזור לי בחיים? הוא לא, חד וחלק.


השיעור נגמר סוף־סוף, ואני כמעט רץ אל החדר שלי. העור שלי מגרד, ואני מרגיש את החשכה מתגנבת פנימה, כאילו היא נועצת את טפריה הקטנים והמלוכלכים בליבי, ומאיימת ללחוץ אם לא אעשה משהו להרגיע אותה.


כשקרטר כל הזמן על הגב שלי לאחרונה, אני נאלץ לא לשאת איתי שום דבר. אכפת לו, אני יודע, אבל זה הופך זמנים כאלה לקשים מאוד. למרבה המזל, זה היה השיעור האחרון שלי.


כיוון שאנחנו גרים בקצה השני של הקמפוס והמרחק די גדול, התעצלתי הבוקר ללכת ברגל והחלטתי לנהוג. אבל כשאני מתקרב אל המכונית ומגלה שאבא שלי חונה לצידי, אני מתחיל להצטער שלא פעלתי אחרת.


המזל המחורבן שלי.


הוא פותח את החלון ורוכן לכיוון צד הנוסע. "תיכנס."


"הייתי בא, אבל יש לי המון שיעורים."


דלת צד הנוסע נפתחת כשהוא לוחץ על כפתור. "אני רק רוצה לעשות סיבוב. זה לא ייקח הרבה זמן."


מכיוון ששתי האפשרויות שעומדות בפניי הן לנסוע איתו, או לעלות עם המרצדס שלי על המדרכה כדי לצאת ממגרש החניה, אני נאנח בשקט ונכנס אל המכונית שלו. סטודנטים נועצים בנו מבטים כשאנחנו נוסעים משם, אבל זה לא משהו חריג. להיות אחד האנשים העשירים ביותר בעיר לא חדש לי, ומסיבה כלשהי, זה תמיד מרתק אנשים.


"ציוני השליש הקודם שלך הגיעו," הוא אומר ביובש.


נהדר. "אני יודע."


"עברת רק בקושי. אתה מבין את זה, נכון?"


"כן." אני אומר בציניות מודגשת, אבל לא מצליח לגרום לכך שיהיה אכפת לי כרגע.


הוא נוסע דרך מרכז העיר, וכל המקומות שניסיתי להתעלם מהם צצים לעיניי עכשיו. אלה הדברים שמזכירים לי את החיים שלי לפני שהכול הלך לעזאזל. אף אחד לא רוצה להיזכר בדברים הטובים יותר. הם שונים. אני שונה.


"אימא שלך פוחדת שאתה עומד להרוג את עצמך," הוא אומר לי בטון קודר.


קול קטן בתת־המודע שלי לוחש שהיא צודקת, אבל אני מחניק אותו. "למה?"


"בגלל צורת ההתנהגות שלך לאחרונה. סולקת מאוניברסיטת פלורידה. אתה קרוב להיכשל בקורסים באוניברסיטת נורת' הייבן. אתה לא הולך לייעוץ, ואתה לא קופץ הביתה אף פעם."


אני משלב את זרועותיי ובוהה מבעד לחלון. "אני בסדר."


"אולי, אבל היא דואגת, ובכנות, גם אני." הוא פונה אל מגרש חניה ועל השלט שמולי כתוב מכון לחקר ההתנהגות, נורת' הייבן. "יש לך כאן תור מחר בשעה שלוש."


"פסיכולוג מחורבן?" אני נוהם. "אתם שולחים אותי לפסיכולוג?"


הוא לוקח נשימה עמוקה ומצמיד אצבע לרקתו. "אתה חייב לדבר עם מישהו, ג'ייס."


"לא. ממש לא." אני מניד בראשי. "אני לא הולך. אני בן עשרים. אתם לא יכולים להכריח אותי."


כאילו שציפה לתגובה הזו, הוא שולח אליי מבט נוקב. "אם אתה נהנה מהעובדה שיש לך גישה אל קרן הנאמנות שלך, אתה תלך."


הלסת שלי נשמטת. "ברצינות?"


"ברצינות."


בנסיעה חזרה אל הקמפוס משתררת דממה מוחלטת. הייתי צריך לדעת שמשהו כזה עומד לקרות. הוא רוצה לנסוע לסיבוב רק כשהוא צריך לדבר על משהו, ופוחד שאגרום לסצנה.


אנחנו נעצרים ליד המכונית שלי, ואני מזנק החוצה בלי לומר מילה. לאבא שלי, לעומת זאת, יש תוכניות אחרות.


"אני רק מנסה לעזור, בן."


אני מגחך. "כן? לאיים עליי זו דרך מוזרה מאוד להראות את זה."


הוא לא מנסה להתווכח איתי או להגיד משהו אחר כשאני סוגר את הדלת מאחוריי, והוא נוסע לדרכו.


אולי אני מתנהג כמו חרא כפוי טובה. אז הוריי דואגים, מה לעשות. כן, אני יודע, ילד עשיר מסכן ומעורר רחמים, אבל הדרך שלהם להראות אכפתיות היא לשלוח אותי לאיזה רופא אליל, שחושב שבגלל שהוא הלך לקולג' אז יש לו זכות להגיד איך משהו גורם לי להרגיש.


לעזאזל עם זה.


היה עדיף אם כולם היו מניחים לי לנפשי.


שיניחו לי לבעור בלהבות הגיהינום שאליו הגעתי.


פרק 2


פייג'


בשנות ההתבגרות שלי תמיד דמיינתי איך יהיה הקולג'. הילדוּת שלי הייתה נהדרת, עם הורים מושלמים שנתנו לי כל מה שהשתוקקתי לו, אבל מסיבה כלשהי, לא יכולתי להפסיק לחכות לחיות לבד.


רציתי הכול.


מעבר למקום מרוחק מאות קילומטרים.


חיי מעונות עם החברה הכי טובה שלי.


מסיבות בסופי שבוע.


וקיבלתי את זה. כל מה שדמיינתי כשהייתי ילדה, עד שיחת הטלפון מאימי שהפכה את חיי ושלחה אותי ישירות למסלול שמסתחרר אל הגיהינום.


חודש לפני


"אוקיי, תגידי לי את דעתך בכנות," אומרת בקה שמחזיקה שתי שמלות. "האדומה או השחורה?"


אני בוחנת אותן בתשומת לב, בודקת איך כל אחת מהן משתלבת עם גוון עורה. "האדומה."


זה כנראה מה שהיא קיוותה לו, כי חיוכה מתרחב והיא משליכה את האדומה על מיטתה, ומחזירה את השנייה לארון.


הערב תתקיים מסיבת 'שבוע יוון' השנתית בלמבדה קאפה פי, וכל חברות האחווה משתתפות. בשנה שעברה זו הייתה מסיבה מטורפת, ולפחות ארבעה אנשים הגיעו לבית החולים בגלל הרעלת אלכוהול. יש לקוות שהפעם אנשים ישלטו טוב יותר בצריכת האלכוהול שלהם.


ההצטרפות לאחוות בנות מעולם לא הייתה אחת מהמטרות שלי, אבל כשהחברה הכי טובה שלי התפרצה אל החדר שלנו במעונות והתחננה לפניי שאבוא איתה, לא יכולתי לסרב. לקח לי מעט זמן להתרגל, אבל אין רע בחיים משותפים בבית יפהפה עם קבוצת בנות שאת קוראת להן אחיות.


שירה של מיילי סיירוס, Party in the USA, ממלא את החדר כשהטלפון שלי מצלצל. בקה שרה איתו בשקט ואפילו לא שופטת את בחירת הרינגטון שלי. זו קלאסיקה, לא?


"היי, אימא."


"היי, בייבי." היא עונה. "איך הולך?"


אני מעבירה את הטלפון לרמקול ומניחה אותו על ברכי. "טוב. אני בדיוק מתכוננת לאירוע הערב עם בקה."


"היי, אימא מקאליסטר," בק צועקת מהקצה השני של החדר.


היא מצחקקת, אבל משהו לא נשמע תקין בצחוקה. "היי, רבקה."


בקה מתכווצת למשמע שמה המלא, אבל לא טורחת לתקן אותה. אימי קוראת לה ככה מאז שהיינו תינוקות, ומסרבת לאמץ את הכינוי שהחלה להשתמש בו בכיתה א'.


"רבקה, תבחרי לי בגדים," אני דורשת.


היא מרימה כרית מהמיטה שלי, משליכה עליי, ומוציאה לשון כשהיא פוגעת היישר בפרצופי. עם זאת, המשיכה הקטנה באף שנשמעת בטלפון מחזירה את תשומת ליבי אל אימי.


"אימא? הכול בסדר?"


"הו, כן," היא מנסה להישמע שמחה, אבל נכשלת בגדול.


"אימא."


לוקח לה דקה לענות, וחלק ממני תוהה אם היא תנסה לשקר שוב, אבל היא לא עושה זאת.


"אוקיי, לא," היא מודה. "לא ממש רציתי לספר לך את זה בטלפון, אבל תמיד הבטחתי להיות ישרה איתך."


כשהמילים הבאות יוצאות מפיה, כל גופי מתכווץ. אני אפילו לא יודעת אם אני ממשיכה להקשיב, כשבקה שומטת את כל מה שיש בידיה וממהרת לצידי. המוח שלי כאילו רושם את כל המידע שמגיע מהטלפון, אבל העולם סביבי דומם דממת מוות.


דמעה זולגת במורד לחיי. זה הסימן היחיד שהחברה שלי מקבלת כדי לדעת שאני עוד מקשיבה.


"רבקה, היא בסדר?" שואלת אימי. "למה היא לא עונה לי?"


"אני לא יודעת. נראה לי שהיא בהלם."


זעם נבנה בתוכי, אני אוחזת בטלפון ומשליכה אותו אל קצה החדר, רואה אותו מתרסק על הקיר. בקה מתכווצת, אבל זה רק גורם לה להחזיק בי חזק יותר. פתאום, זה כאילו כל הפגיעה והייאוש שאני אמורה לחוש שוטפים אותי בגלים.


"הוא... הוא..."


אני אפילו לא מסוגלת להגיד את המילים בקול. הן זרות מדי. בלתי אפשריות מדי.


"לא," אני מתחננת. "לא הוא. הוא לא יכול..."


בקה משעינה את מצחה על כתפי ובוכה יחד איתי. הכאב שממלא את חזי לא דומה לשום דבר שחשתי אי פעם בחיי. הוא חשוף ומכביד, ואם היה אפשר, הייתי עוקרת את ליבי רק כדי להרגיש מעט הקלה.


אני לא יודעת כמה זמן אני יושבת שם. יכול להיות שאלו דקות. אולי שעות. אבל כל הבית הופך לקבר שקט לפני שבקה קמה ומושיטה לי את ידה.


"בואי," היא אומרת לי.


"לאן אנחנו הולכות?"


החיוך שלה חמים ועם זאת עצוב, כזה שרק החברה הכי טובה שלי מסוגלת לחייך. "להזמין לך טיסה."


"פייג'!"


אני מתעשתת ומסתכלת סביב החדר במהירות, שמה לב שכולם כבר קמו והולכים לעבר הדלת, חוץ משרלוט. היא עומדת ליד השולחן שלי, מביטה בי כאילו יצאתי מדעתי.


"הכול בסדר? את מרחפת כמעט מתחילת השיעור."


אני מעבירה את ידיי על פניי. "מצטערת. לא ישנתי טוב בלילה."


זה לא בדיוק שקר. לא ישנתי טוב, אבל אני לא ישנה טוב ברוב הלילות.


שרלוט מחכה לי שאאסוף את חפציי, ושתינו יוצאות החוצה.


אני חייבת להודות שמעולם לא ציפיתי למצוא מישהי כמו שרלוט. מישהי שלא רק חושבת על עצמה, או מנסה להיות חברה שלי כי אבא שלי שולט ברוב הנפט שמופק במדינה כולה. זאת אומרת, היא לא מתקרבת לקחת את מקומה של בקה, אבל היא הייתה האדם הראשון שדיבר איתי אחרי שעברתי לאוניברסיטת נורת' הייבן, והחברות בינינו התפתחה משם. נכון, עברו רק כמה שבועות, אבל היא כבר חברה טובה.


"אני הולכת לסקאטורי לארוחת צהריים עם כמה חברות, אם את רוצה להצטרף," היא מציעה.


מפתה, אבל אני מנידה בראשי בסופו של דבר. "תודה, אבל אני לא יכולה. אולי בפעם הבאה?"


היא מחייכת. "בטח."


כשאנחנו מגיעות אל מגרש החניה, אנחנו נפרדות במהירות. אני נכנסת אל מכוניתי ולוקחת נשימה עמוקה. אני לא יודעת איך או מתי החיים שלי הפכו לבלגן כאוטי כזה, אבל זו המציאות שלי עכשיו, והדבר היחיד שאני יכולה לעשות הוא להתמודד.


כל יום בעיתו.


דקה בכל פעם.


נשימה אחת בכל פעם.


זו הדרך היחידה לעבור את זה.


הבית שגדלתי בו הוא אחוזה. למעשה, אני חושבת שהבית היחיד בעיר שגדול משלי הוא זה של משפחת בראדוול. הם די דומים במידות שלהם, אבל להם יש כמה מטרים רבועים נוספים. הסיבה היחידה שאני יודעת, היא שאני זוכרת בבירור שאבא שלי התלונן כשבנו אותו.


ני ניסה להיות הטוב ביותר בכל דבר. זה הוטמע בו מגיל צעיר על ידי הסבא שלי, ונשאר עד עכשיו. עם זאת, דבר אחד שהוא מעולם לא נכשל בו או טעה לגביו היה התפקוד שלו כאבא.


ברגע שאני נכנסת פנימה, אני שומעת את אימי במטבח. אני הולכת אליה ורואה שהיא מכינה כריך פסטרמה, הודו וגבינה, האהוב על אבא.


"פייג'," היא מברכת אותי. "לא ציפיתי שתבואי מוקדם כל כך. איך היה בלימודים?"


אני מושכת בכתפיי ומניחה את התיק על שרפרף לידי. "כמו תמיד. ספרים, הרצאות ושיעורי בית."


"טוב, איש לא אמר שרכישת השכלה טובה זה מהנה, אבל —"


"אני יודעת, אני יודעת," אני קוטעת אותה. "אבא יחטוף התקף זעם אם לא אקבל תואר מהקולג'. אמרת לי מיליון פעם, למרות שאת לא צריכה."


היא מחייכת אליי בחמימות. "אולי היית נהנית אם היו לך קצת יותר חיי חברה."


"אימא."


"אני רק אומרת." היא מרימה את ידיה בהתגוננות ואז חוזרת להתמקד בכריך. "את כל הזמן כאן או בלימודים. את זקוקה למעט הנאה בחייך."


הדחף לברוח מתחיל להיבנות בתוכי, כמו שתמיד קורה כשאנחנו מנהלות את השיחה הזו. אני מכניסה את כפות ידיי לתוך השרוולים בחיפוש אחר נחמה כלשהי. למרבה המזל, אימא חשה בשינוי מצב הרוח שלי.


"פשוט תחשבי על זה," היא אומרת ומניחה לנושא. "בינתיים, תוכלי לקחת את זה לאבא?"


אני מחייכת אליה ולוקחת את הצלחת. עוברת דרך המסדרון שבו תלויות תמונות משנות הילדות שלי, מסיום התיכון ומהטיול שערכנו בקיץ שעבר.


לפני שהכול הלך לעזאזל.


לפני שהחיים שלי התרסקו.


לפני אותה שיחת טלפון.


אני נוקשת על דלת חדר השינה של הוריי, פותחת את הדלת ומבחינה בקושי באבי, שמשתעל שיעולים קשים. הוא טוען שהם נשמעים גרועים מכפי שהם באמת, אני לא מאמינה לו. אני רואה את הכאב בעיניו כשהוא עובר אחד מההתקפים האלה. אבל אם הוא רוצה שאאמין שזה לא כואב, זה בדיוק מה שאעשה.


אני בוחנת אותו במבטי כשאני נכנסת פנימה. אני חושבת שלעולם לא אתרגל לראות אותו כך, האיש החזק שתמיד הערצתי, הופך לעור ועצמות. עור פניו נראה אפרפר. השרירים התנוונו, עורו הצטמק וזה גורם לו להיראות זקן בעשרים שנה. אפילו קולו נשמע שונה.


שברירי.


חלש.


שבור.


הרופא אמר שזה סרטן ריאות שלב ארבע. התוכנית הייתה לטפל בו בכימותרפיה והקרנות, אבל כשזה לא עבד, הם עברו לניסיונות קליניים. עדיין שום דבר. יש לו בין שישה חודשים לשנה, הם אמרו.


וכך גם בחוות הדעת השנייה.


וגם בשלישית.


המשך הפרק בספר המלא