פרק 1
אמלי
"אני חושב שאת תיהני מאוד מהשהות שלך כאן," אומר המנהל הרטמן. הוא מנסה להישמע עליז, אבל הסימפתיה נוטפת מעיניו הקמוטות והעייפות.
החיים שלי לא אמורים להיראות ככה. אני אמורה להיות בלונדון ולהתחיל ללמוד באוניברסיטה, אבל הנה אני, במה שנראה כמו תחילתה של כיתה י"א בתיכון אמריקאי שאין לי שום מושג עליו, מלבד שמו, והעובדה שאימא שלי למדה בו לפני שנים רבות. גוש מטפס במעלה גרוני כשמחשבות על ההורים שלי מכות בי ללא אזהרה.
"אני יודע שהדברים יהיו שונים עבורך, ואולי תרגישי שאת הולכת אחורה, אבל אני מבטיח לך שזה הדבר הנכון לעשות. זה ייתן לך את הזמן שאת זקוקה לו... להשתלב ולהשקיע מחשבה רצינית במה שאת רוצה לעשות לאחר סיום הלימודים."
הגיע הזמן להסתגל. אני לא בטוחה שפרק זמן כלשהו או להישלח מעבר לאוקיינוס השקט כדי להתחיל חיים חדשים באמריקה יספיקו כדי שאלמד לחיות בלי הוריי.
"אני בטוחה שיהיה נהדר." עם חיוך מזויף על פניי, אני לוקחת את מערכת השעות מידו של המנהל ובוהה בה. הפרפרים שכבר ריחפו לי בבטן משתוללים עד כדי כך שאני עלולה להקיא מעל שולחן הפורמייקה הסדוק שלו.
מתמטיקה, אנגלית, ביולוגיה, ספורט, הידיים שלי רועדות עד שאני רואה משהו שמייד מרגיע אותי, לימודי אומנות וקולנוע. לפחות מצאתי משהו.
"דאגתי שמישהי תראה לך את המקום. צ'לסי היא הקפטן של קבוצת המעודדות, מה שהיא לא יודעת על בית הספר, לא שווה לדעת. ואם את צריכה משהו, אמלי, הדלת שלי תמיד פתוחה." אני מהנהנת לעברו וקמה מהכיסא שלי בדיוק כשנשמעת דפיקה חרישית, ונערה ברונטית עליזה מדלגת לתוך החדר. הידע שלי על תיכונים אמריקאיים מגיע תודות לשעות ארוכות של צפייה בסרטים, ומשהו בה מזכיר לי את הדמות של רג'ינה ג'ורג' מהסרט 'ילדות רעות'.
"רצית משהו, מר הרטמן?" היא שואלת בכזאת מתיקות שאפילו השיניים שלי רועדות.
"צ'לסי, זאת אמלי. זה היום הראשון שלה בכיתה י"א אצלנו. אני סומך עלייך שתראי לה את המקום. הנה עותק של מערכת השעות שלה."
"אני על זה, אדוני."
"הבטחתי לאמלי שהיא בידיים טובות."
אני רוצה לחשוב שזה רק הדמיון שלי, אבל כשהיא מפנה אליי את עיני השוקולד הגדולות שלה, האור שבהן דועך.
"תובילי את הדרך," הקול שלי חסר כל סוג של התלהבות, ומצמצום עיניה לא נראה לי שהיא מפספסת את זה.
אני עוקבת אחריה אל מחוץ לחדר עם קצת פחות דילוג בהליכה שלי. כשאנחנו במסדרון, היא מפנה אליי מבט. היא באמת די יפה, עם שיער חום סמיך, עיניים גדולות ושפתיים מלאות. היא נמוכה ממני, אבל מצד שני, בגובה מטר שבעים ושבע, קשה למצוא הרבה נערות שיכולות להסתכל לי בעיניים.
היא מטה את הראש שלה מעלה כדי שתוכל להביט בי ואני נאבקת בחיוך שלי. "נעשה את זה קצר. זה היום הראשון שלי בכיתה י"ב ויש לי מספיק דברים לעשות."
היא מסתובבת על עקביה ומתחילה לרוץ, משאירה אותי לרדוף אחריה. "קפטריה. ספרייה." היא מצביעה ואז מביטה מטה בעותק של המערכת שלי. "נראה שהלוקר שלך נמצא בהמשך למטה." היא מנופפת בידה במסדרון מלא בתלמידים שכולם בוהים לכיווננו, ואז מחווה לכיוון הכללי של המקצועות השונים שלי.
"טוב, זה מספיק, שיהיה לך יום נהדר." החיוך שלה מזויף יותר מזה שאני זייפתי כל הבוקר, וזה באמת אומר משהו. היא עומדת לעזוב, אבל ברגע האחרון מסתובבת שוב אליי. "אה, שכחתי. החבר'ה האלה שם?" אני עוקבת אחרי אצבעה מחוץ לדלתות הכפולות ומביטה בחבורה שיושבת סביב כמה שולחנות. "זאת החבורה שלי. כדאי שאזהיר אותך מעכשיו. את לא תשתלבי בה."
אני שומעת את האזהרה שלה בקול חזק וברור, אבל באמת שלא היה בה צורך. אין לי שום כוונה להתיידד עם מעודדות. זה לא הסגנון שלי. אני מאושרת רק מהאפשרות להסתתר מאחורי המצלמה שלי ולהיעלם ברקע.
צ'לסי מסתלקת ואני לא יכולה להימנע מלעקוב אחריה לעבר החבורה שלה. מכאן אני רואה שהיא מורכבת מסגל המעודדות שלה ומקבוצת הפוטבול. אני יכולה גם לראות את ההערצה בעיניהם של תלמידים אחרים כשהחבורה חולפת על פניהם. או שהם רוצים להיות כמוהם או שהם רוצים להיות חלק מהחבורה הקטנה והטיפשית שלהם.
אלוהים, המקום הזה קלישתי יותר משציפיתי.
לרוע המזל, השיעור הראשון שלי נמצא בכיוון שצ'לסי בדיוק הולכת אליו. אני מושכת את התיק גבוה יותר על כתפי ומצמידה את שני הספרים שאני מחזיקה חזק יותר לחזה כשאני יוצאת מהדלתות.
אני עוד לא יוצאת שני צעדים מהבניין וכבר עורי החל לעקצץ בתחושת מודעות.
אני אומרת לעצמי להוריד את הראש. אין לי עניין לבדר אותם, אבל עיניי מתריסות נגדי ואני מוצאת את עצמי מרימה מבט כשצ'לסי מצביעה עליי וצוחקת. ידעתי שהגעתי הפתאומית לעיירה לא תישמר בסוד.
המורשת של אימא שלי עדיין חזקה, אז כשהחדשות הגיעו לעיר, אני די בטוחה שהן הפכו לרכילות עסיסית מייד.
חום מתפשט מלחיי ובמורד צווארי. אני מסיטה את מבטי כשזוג עיניים כחולות תופס את תשומת ליבי. בעוד שכולם נראים מסוקרנים, כאילו יש להם חיית מחמד חדשה לשחק איתה, הבעת פניו רדופה וכועסת. מבטינו נעולים, עיניו מצטמצמות כאילו הוא מנסה להזהיר אותי ממשהו לפני שהוא מנענע את ראשו בצורה מאיימת.
תוך כדי שאני מבולבלת ממעשיו, עיניי מצליחות להתנתק ממנו ופונות לכיוון שאליו אני אמורה ללכת. אני פוסעת שלושה צעדים לכל היותר כשאני מתנגשת במשהו — או במישהו.
"שיט, אני מצטער. את בסדר?" שואל קול עמוק. כשאני מביטה בעיניו הירוקות והחביבות של הבחור שמולי, אני כמעט נאנחת בהקלה. התחלתי לתהות אם אמצא מישהו שלא ינעץ בי מבטים. אני יודעת שאני הבחורה החדשה, אבל ברצינות, הם בטח חווים ילדים חדשים על בסיס שבועי, לא יכול להיות שאני יוצאת דופן כל כך.
"אני בסדר, תודה."
"את הבחורה הבריטית החדשה. אמילי, נכון?"
"אמלי וכן... זו אני."
"אני כל כך מצטער על ההורים שלך. אימא שלי אמרה שהיא הייתה חברה של אימא שלך." דמעות שורפות את עיניי. היום הזה כבר קשה מספיק גם בלי התזכורת המתמדת לכל מה שאיבדתי. "שיט, אני מצטער. לא הייתי צריך —"
"זה בסדר," אני משקרת.
"מה השיעור הראשון שלך?"
אני מוסרת לו את המערכת והוא מרפרף עליה במהירות. "ספרות אנגלית, אני הולך לכיוון. אני יכול ללוות אותך?"
"כן." חיוכו גדל עם הלהיטות שלי ולראשונה היום, החיוך שלי כמעט נראה אמיתי.
"אני שיין, דרך אגב." אני מביטה בו ומחייכת, למרבה המזל, המסדרון רועש מכדי שנוכל להמשיך כל סוג של שיחה.
הוא נראה כמו בחור מתוק, אבל יש לי סחרחורת, ורק המחשבה לנסות לנהל שיחה רצינית מתישה.
מבטיהם של התלמידים עוקבים אחר כל תנועה שלי. עורי מעקצץ יותר ויותר ככל שמבחינים בי צועדת לצידו של שיין. חלקם מחייכים אליי, אבל רובם רק מהנהנים לכיווני ומצביעים עליי בפני חבריהם. חלקם פשוט גסים ומצביעים עליי כאילו אני איזו חיה מזוינת מגן חיות שהתעוררה מתרדמתה.
אני בסך הכול נערה בת שמונה־עשרה שמתחילה במקום חדש ונואשת להיטמע בקהל. אני יודעת שעם מי שאני, או יותר נכון מי שהוריי היו, זה לא עומד להיות קל, אבל הייתי רוצה לפחות הזדמנות לנסות להיות נורמלית. אפילו שנראה לי שאיבדתי את האפשרות הזו ביום שבו איבדתי את הוריי.
"את כאן." קולו של שיין פורץ את מחשבותיי, וכשאני מרימה את ראשי להתחמק מכל הסובבים אותי, אני רואה שהוא מחזיק את הדלת פתוחה.
למרבה המזל, הכיתה מלאה רק למחצה, אבל עדיין, כל זוג עיניים מופנה אליי. אני מתעלמת מתשומת הלב שלהם, מורידה את ראשי ומוצאת שולחן ריק בחלק האחורי של החדר. ברגע שאני מסודרת, אני מסתכנת ומרימה את המבט. נשימתי נעתקת כשאני רואה את שיין עדיין עומד בפתח, מכריח את התלמידים הנכנסים להידחק על פניו ומהנהן אליי בראשו. אני יודעת שזו הדרך שלו לשאול אם אני בסדר. אני כופה חיוך על שפתיי, מהנהנת אליו חזרה ואחרי כמה שניות הוא מסתובב ללכת.
פרק 2
ג'ייק
"אני לא מבינה מה הסיפור הגדול," מייבבת צ'לסי לחבריה. "היא אפילו לא כזאת יפה. תראו." אני לא יכול שלא לעקוב אחרי האצבע שלה כשהיא מצביעה מעבר לחצר. עיניי מוצאות מייד את הנערה הבלונדינית הגבוהה. שפתיי נלחצות לקו דק והדם שלי מבעבע. רגשות שבהם נלחמתי במשך שנים שיישארו נעולים מאיימים להתפרץ לפני השטח.
אני קורע את מבטי ממנה ובוהה בספסל מתחתיי. הלב דופק חזק והראייה שלי מיטשטשת. פתאום אני שוב ילד בן שש שרואה את עולמו מתמוטט.
הבנות ממשיכות להתבכיין, אבל אני מרחיק אותן, אבוד בסערה שלי מכדי שיהיה לי אכפת מהדעות העלובות שלהן על המראה של הבחורה החדשה. היא לא תשתלב כאן. אני עומד לוודא את זה.
"אין לי מושג על מה הן מדברות. היא נראית מצוין, עם דגש על המצוין," אומר מייסון, החבר הכי טוב שלי, מבטו עדיין מתמקד בבלונדינית שכולם כל כך מוקסמים ממנה.
"אין בה שום דבר מיוחד."
"מה לעזאזל לא בסדר איתך? זה היום הראשון של השנה האחרונה, אין יותר טוב מזה."
"אם אתה אומר. הייתי פה."
"ג'ייק, חכה רגע."
אני מתעלם ממנו וקופץ מהספסל. אני עושה שני צעדים כשהתנשפות גורמת לי להרים את המבט. כשאני עושה זאת, אני צופה בבחורה החדשה מתנגשת בשיין, אחד השחקנים שלנו. ידיו אוחזות בזרועותיה כדי לייצב אותה. המראה שלו נוגע בה, מגן עליה, מעורר בי זעם. רק להביט בה גורם לי להרגיש פגיע, וזה לא משהו שאני רוצה לחוות שוב.
"מה קורה?" מייסון ואית'ן מאגפים את צידיי ובוהים באותו מפגע כמוני.
"אתה קורא זכות ראשונים?" אית'ן שואל ועוקב אחרי מבטי.
העובדה שאני שם זין על הכול ועל כולם הובילה לדבר אחד. המוניטין שלי. אני עושה מה שלעזאזל בא לי, בדיוק מתי והיכן שבא לי, וכולם פה יודעים שעדיף לתת לי לעשות דברים בדרך שלי. זה אומר להבריז משיעורים, להשתכר, והכי חשוב, אני מקבל את הבחירה הראשונה של הבנות. האחרים יכולים לקבל אותן ברגע שאני מסיים אם הם מעוניינים, לא מפריע לי להעביר אותן הלאה ברגע שאני מסיים. אבל אני אף פעם לא לוקח שאריות. אף פעם.
"היא מחוץ לתחום."
"פאקינג ידעתי שאתה רוצה אותה." אית'ן לועג לפני שאני מסתובב ומאגרף את חולצתו. הדם מתנקז מפניו כשהוא מתכונן למכה לה הוא מצפה.
"אני לא רוצה אותה. אבל אני אומר שהיא מחוץ לתחום. הבנת את זה?"
"כן, כן. מחוץ לתחום, הבנתי."
"ותוודא שכולם יודעים את זה. הכלבה הזאת לא שייכת לכאן ואנחנו עומדים להראות לה את זה."
"סיימנו כאן?" מייסון שואל. הוא תמיד היה הרגוע מבין שלושתנו. הוא מרחיק את זרועי מאית'ן ופוסע בינינו, אבל לא לפני שמבט מבולבל עובר בין שניהם.
לקרוא זכות ראשונים על בחורה זה לא דבר יוצא דופן, אבל מה שעשיתי כרגע? החרא הזה לא נורמלי ובלי להתכוון, הראיתי לשניהם צד בי שאני לא רוצה שאף אחד יהיה עד לו. חולשה.
"אתה בטוח שהכול בסדר?" מייסון שוב שואל כשאנחנו מתקדמים לכיוון השיעור הראשון שלנו.
"כן. רק סופג את הלחץ, אני מניח."
"השנה הזאת עומדת להיות נהדרת."
אני מרים אליו גבה ומחכה שיסביר לי איך זה עומד לקרות. קבוצת הפוטבול של תיכון רוזווד מעולם לא הייתה משהו. אומנם יש לנו את כל התשוקה והמסירות שאנחנו צריכים, אבל היסטורית, זה לא כל כך עוזר.
בכל שנה המאמן נואם שהשנה היא השנה, אבל עד היום לא התקדמנו יותר מכמה משחקים בפלייאוף העליון. אני יכול להודות שהקבוצה שלנו מתפקדת טוב יותר מאי פעם, אבל אני לא רוצה לתלות תקוות בשום דבר.
מבחינתי, פוטבול זה שחרור. דרך לעבד את המתח, ולשכוח מחיי. אני יכול לתת את כל כולי במשחק, אבל אין לי אשליות שהמשחק הוא כל חיי. לחלק מהחבר'ה כאן יש תקוות גדולות לקבל מלגה לקולג'ים, ואני בטוח שעבור כמה מהם זה אכן יקרה, אבל אני בספק שאראה את השם שלהם באן־אף־אל אי פעם.
"אל תביט בי ככה, ת'ורן. אתה יודע בדיוק כמוני שזו השנה שלנו. כשיש לנו אותך בראש הקבוצה, אין מצב שלא נגיע לגמר." אני לא יכול לבקר את ההתלהבות שלו, זה בטוח. רק חבל שאני לא מרגיש אותה. וההגעה שלה בטוח לא תעזור לעניינים.
