הָיֹה הָיְתָה יַלְדָּה טוֹבָה בְּעִיר אַחַת נִדַּחַת אֲשֶׁר תָּמִיד רַק אָהֲבָה לָתֵת וְלֹא לָקַחַת. וכששימעה הגיע עד חברי המועצה כונסו כולם במיוחד כדי למצוא עצה: כיצד לגמול לה לילדה שכה הרבו שבחיה למען כל העם ידע ויאמץ דרכיה.
האם מותר לספר לילדים סיפור שסופו אינו אופטימי? האם מותר לגלות לילדים שיש בחיים בעיות, כישלונות, צער? האם מותר לספר לילדים סיפורים "לא חינוכיים", שסופם אינו מתיישב עם תקוות ה"הפי אנד" של הקורא הצעיר? האם מותר לספר לילדים סיפור שסופו מאכזב?
יהודה אטלס, יוצרם של שירי "והילד הזה הוא אני" ושל "ילדים של אף אחד", חושב שלא רק מותר אלא גם צריך לספר לילדים סיפורים כאלה. נאמן לדרכו - ש"המציאות מעניינת הרבה יותר מכל סיפורי הפנטזיה" - הוא סבור שמותר לגלות לילדים שהחיים לפעמים אינם מסיבה מרנינה. "סיפורים לא חינוכיים חביבים עליי במיוחד," הוא אומר, "כי הם מגלים לנו את האמת." ואכן, הוא כתב לא מעטים כאלה.
כזה הוא ספרו המצויר "הילדה עם המדליות", שראה אור זה עתה בהוצאת צבעונים. סיפור חדש ישן שכתב לראשונה לפני שנים הסופר האנגלי ה"ה מונורו ("סאקי"). ילדה שנודעת לתהילה בעירה בשל טוב ליבה ונימוסיה מקבלת מאבות העיר מדליה על כל מעשה טוב שעשתה ומשמשת מושא קנאה לכל חבריה.