פרולוג
קלובר
הכול מתחיל ונגמר בכוח. בדברים שאת מאפשרת להם לשלוט בך — הרגשות שלך, המעשים שלך, הלב שלך — מנצחים בסופו של דבר. ואני הייתי פאקינג אידיוטית, שכחתי מי אני. שנתתי לו את הכוח הזה.
במקום לשמור על עצמי מוגנת, נתתי לו לתפוס שליטה. נתתי לו לקחת את כל מה שהוא רצה. ועמוק בפנים, אני חושבת שקיוויתי שהוא ירצה יותר. יותר מנקמה. יותר מסקס. יותר מכוח. נראה לי שקיוויתי שהוא ירצה את מה שאף אחד אחר לא רצה.
אותי.
הצמיגים צווחים על הכביש כשאני טסה עליו. שני פסי ההפרדה הצהובים העבים שעל הכביש הישן הם הצבע היחיד בלילה החשוך הזה. גשם מכה בשמשה ולא מרפה אפילו לרגע, עד שאני במרחק שעות מהמצודה המטופשת שלו. אני נכנסת לתחנת דלק מסריחה ומפוקפקת ופשוט... פאקינג... מאבדת את זה.
כל מחשבה מחורבנת. כל רגש. כל חתיכה מעצמי שהשארתי מאחור באיסטפוינט הופכת לחלל פעור מתחת לעורי.
אני צורחת עד שהריאות שלי כואבות ואני מרגישה שהצלעות שלי עומדות להישבר. אנשים חולפים ליד הרכב ואין לי ספק שהם שומעים אותי, הם מסתכלים על הבחורה המשוגעת שיושבת בכיסא הנהג בגרוטאה ישנה וממשיכים ללכת. מורידים את הראש, מביטים אל המדרכה, כדי שלא ייחשפו למשהו לא נעים.
כולם רוצים שליטה, אבל אף אחד לא רוצה את האחריות.
כפות ידיי מזיעות כשאני מושכת אותן חזרה מההגה, הן רועדות, וזה סימן לחולשה שלי. אני רוצה לחזור. אני רוצה לשנות את הכול, את המעשים שלי, המילים שלי, הדאגה שלי למפלצת שכלאה אותי במצודה המזדיינת שלה. אני מאגרפת את ידיי וציפורניי ננעצות בבשרי עד שהעור שלי נקרע ודם זולג החוצה. אחרי שצרחתי עד שהריאות שלי התייבשו וגרוני פצוע וצורב, אני פשוט יושבת לי בדממה שנותרה. וזה מחריש אוזניים.
אני מתנודדת אחורה וקדימה, עיניי נעוצות בנקודה מסוימת איפשהו באופק, באחד משלטי הנאון המוארים שתלויים בחלון תחנת הדלק ומפרסמים נקניקיות וקולה.
אני פותחת את האגרופים ומחבקת את עצמי, כורכת את זרועותיי סביב גופי כאילו זה יגרום לי להרגיש יציבה יותר. משהו לא בסדר איתי. אני מרגישה שאני הולכת ונסדקת. כאילו כל החלקים שיוצרים את מי שאני נסדקים, שוב, כמו שקרה לפני כל כך הרבה שנים.
אני קלובר לה־רו. אני גם יבגניה וולקוב.
אני בתה של אישה מסכנה שהכירה רק עוני ועצב וייאוש. אני בתו של מאפיונר רוסי נמלט. ואני האחות של מישהו שפגע בבחורה שהוא אוהב.
אני כל אחד מהדברים האלה, אבל ברגע זה כל חלק מהחלקים האלה מתנפץ לרסיסים. הסדק בנפשי חודר לתוך נשמתי. צמרמורות מתפשטות במהירות במורד גבי. אני נושכת את פנים לחיי עד שאני חשה בטעמו של דם. דמעות זולגות על פניי.
תמיד שנאתי את זה שכל דבר גורם לי לבכות. כעס, תסכול, חרדה. ועכשיו, התמוטטות נפשית מוחלטת מוציאה ממני את הדמעות. אבל לו זה לא היה משנה. הוא אהב את זה. לצפות בי בוכה מדליק אותו. המניאק החולני. אבל שנאתי את עצמי יותר, כי אפילו זה גרם לי להרגיש שאולי... נועדנו זה לזה. כי אני לא יכולה לשנות את מי שאני, ונראה שהוא אהב בי משהו שאני לא. הוא לא חיבב אותי למרות המגרעות שלי. הוא חיבב אותי בגלל המגרעות שלי.
לא משנה כמה ניסיתי, זה השלב שבו אני מבינה שאני לא יכולה לשנות את עצמי. אני לא יכולה להשליך לפח את החלקים בתוכי שאני מתעבת. הם אלה שיוצרים את מי שאני. וכשאני יושבת בכיסא הנהג בגרוטאה הזאת שגנבתי, אני מבינה את זה. עם דם שמכסה את ידיי ומחליק במורד גרוני, אני מרימה את עיניי למראה האחורית ורואה בחורה נועצת בי מבט חזרה. כעת אני מבינה, שעד כמה שהייתי רוצה, ועד כמה שאני מייחלת לכך, אי אפשר לחזור אחורה.
זו נקודת האל־חזור.
אני שבורה.
ובתוך החורבן הזה שלי, כשאני אוספת את החלקים ומחברת אותם חזרה, בלי שיהיה אכפת אם הם מתאימים ביחד או לא, אני מבינה שאולי העובדה שאני שילוב של כל החלקים האלה היא לא דבר כזה גרוע. אולי הגיע הזמן שקלובר ויבגניה יהפכו לאחת.
אני קלובר. אני יבגניה. אין הבדל.
צד אחד טוב. צד אחד רע. ושני הצדדים מטורפים... על פסיכופת מטורף ואכזרי.
פרק 1
בראקסטון
בן שש־עשרה
אני קפוא בזמן, אבוד בהצלפות החוזרות ונשנות של השוט שנוחת בחוזקה על גבי, פעם אחר פעם. דם ניגר בחופשיות מהבשר הפצוע שלי. טעם החלודה מצפה את לשוני כשאני נושך בחוזקה, חושק שיניים כדי שלא אשמיע אפילו הגה אחד כשהשוט נמשך לאחור, נגרר דרך הפצעים הפתוחים שעל גבי.
פעם, התחושה הזו הייתה גורמת לי לצרוח. פעם, כל מסע הייסורים הזה היה גורם לי לבכות. לא עוד. סבל הוא דבר שהתרגלתי אליו. זה הנורמלי שלי. חלק מהאנשים מאמינים שהדרך היחידה לעבור את החיים היא להמשיך להתקדם, אבל זה בולשיט. החיים הם דבר מובנה. וגם המוות, כאב ותשוקה. הדרך היחידה לשרוד היא להזכיר לעצמך שאין יותר מזה. העבר נעלם. העתיד לא ידוע. ההווה זה כל מה שיש.
השוט מצליף שוב וגופי נזרק קדימה תחת העוצמה שלו. העור שלי נקרע במקום חדש, נבקע כשדם טרי מבעבע ועולה, מחליק במורד עמוד השדרה שלי לתוך חגורת הגומי הרופפת במכנסיי הקצרים ונוטף בין פלחי ישבני.
קיא מאיים לטפס לגרוני, אבל אני מדחיק את זה. הכאב הוא כלום, אני מזכיר לעצמי. וכאילו המחשבות הופכות משהו בתוכי, המוח שלי נכבה, ואני אפילו לא מרגיש את הפעם הבאה שבה השוט קורע את עורי. או שאני מרגיש, אבל זה לא כואב. שום דבר לא כואב יותר. אני בקושי מרגיש שזה קיים בכלל. אני בקושי מרגיש שאני קיים.
המוח שלי נכבה, ואני מאבד את עצמי בערפל התשישות שמכריע אותי עד שהדבר היחיד שמחזיק אותי זקוף הן השלשלאות שתלויות מתקרת המרתף באחוזה של משפחת סמולז. שלשלאות שאמורות להחזיק שקי אגרוף תלויים וכל מיני מכשירי אימונים. אבל מדי פעם... זה השימוש שנעשה בהן.
משמעת.
עונש.
שנאה.
"כל הכבוד." קולו של אבי מגיע לאוזניי, והידיעה שהוא מדבר מגלה לי שזה תכף נגמר. אני לא משחרר את אחיזתי בשלשלאות. אני עושה את מה שתמיד עשיתי, אני מחכה וצופה. משהו נחבט ברצפה, וכשאצבעותיו מתחככות בגבי ההרוס, אני מבין שהוא הפיל את השוט. הוא משפשף את ידו בדם ובבשר הקרוע שמכסים את עמוד השדרה שלי, ואני יודע שזה אמור להיות כואב ביותר, אבל זה לא. כל מה שאני מרגיש זה גועל מכך שהעור שלו נוגע בשלי, שאצבעותיו מחליקות דרך הפצעים הפתוחים שלי.
"אתה לא מפגין רגשות אפילו כשמענים אותך," הוא מציין. "זה ישרת אותך היטב, בן." כאילו הצלפות ילמדו אותי מה ישרת אותי היטב. הא. זה אף פעם לא קשור למה ישרת אותי, אלא קשור לחלוטין למה ישרת אותו. העינויים שהוא מענה אותי נובעים מהפירוש החולני והמעוות שלו לאחריות אבהית. וגם זה בולשיט. הוא נהנה מזה. כל השאר זה תירוץ.
אני מסתיר את הזעם שלי. לכל הרוחות, אני מסתיר הכול מהגבר הזה. כל רגש הוא חולשה מול הפסיכופתיה הטהורה והמזוקקת שלו. יש כאלה שקוראים לי מרושע, אבל אני ראיתי רשע. הסתכלתי לו בעיניים ואני קורא לו ‘אבא'.
"אתה יכול לשחרר את עצמך," הוא אומר ובכך מסמן לי שזה באמת נגמר. ידו עוזבת את הגב שלי וצעדיו נעלמים. ועדיין אני מחכה עד שהוא כמעט יצא מהחדר, כי אני יודע שהגוף שלי יתמוטט ברגע שאשחרר את אצבעותיי מהשלשלאות האלה. "תתנקה ותתארגן לארוחת ערב. אני מזמין לפה מישהי. אם תתנהג יפה, אולי אתן לך לזיין אותה כשאסיים."
ועם מילים אלה הדלת נסגרת, ואצבעותיי משתחררות אוטומטית. ברכיי מתקפלות ואני נופל על הרצפה. בחוזקה. העור בברכיי נקרע, ואני מחרחר ומשווע לאוויר כשהכול מכה בי שוב.
הכאב מייסר. אני מרגיש כאילו הוא קילף לי את העור מהגב, ורק אחרי דקות ארוכות רגליי מצליחות להחזיר לעצמן קצת מהכוח שהיה להן לפני כן. אני מכריח את כפות רגליי להיצמד בנחישות לרצפת הבטון של המרתף כשהראייה שלי מיטשטשת. אני דוחף את הגוף שלי לעמידה ומושיט את הידיים כדי להיתמך בקיר.
יש שירותים במרחק שלושה מטרים. אני רק צריך להצליח להגיע לדלת לפני שאוכל להתמוטט שוב. גם מהרצפה אוכל להגיע לחומר המחטא ולערכת העזרה הראשונה שמתחת לכיור. אי אפשר לדעת כמה זמן הוא נתן לי כדי להתכונן לארוחת הערב ולזונה שהוא הזמין הביתה. לפעמים לוקח לו שעות, ולפעמים המפגשים האלה נמשכים בקושי חמש־עשרה דקות. אני מאבד כל תחושת זמן. וכבר מזמן הפסקתי לנסות לצפות מה יגרום לו להתעצבן.
אני ממש לא רוצה לזיין את האישה שבה אבא שלי חושק כרגע, אם כי אני יודע שהיא תפשק את רגליה ברצון. בלי קשר לגיל, הן יעשו כל מה שאלריק סמולז יגיד. כולם נכנעים לדרישות שלו.
אני נושף אוויר דרך שיניי כשאני זז קדימה סנטימטר אחר סנטימטר לאורך הקיר, לעבר השירותים. ברגע שאני מגיע לכניסה, אני הודף את עצמי מהקיר ומועד לתוך המעבר הפתוח. הכתף שלי פוגעת בחוזקה במסגרת הדלת ואני כמעט מתעלף מהאש שמתפרצת ומשתוללת במעלה עמוד השדרה וצד גופי. אני שוב נופל על הרצפה. היא פחות מכאיבה מהבטון.
בידיים רועדות אני פותח את דלתות הארונית שמתחת לכיור ומוצא את מה שאני מחפש. אני לוקח מגבת ידיים קטנה מהערמה שליד ערכת העזרה הראשונה ודוחף אותה לפה שלי, ממש חונק את עצמי כשאני פותח את חומר החיטוי ושופך אותו במורד גבי.
להבות אלימות ומרושעות מתפשטות במעלה הבשר הפצוע והמדמם שלי, ואני מסנן קללה לתוך המגבת שבין שיניי. אלמלא הבד הרך, הייתי כנראה שובר כמה שיניים, וכנראה הורס את הלסת שלי. וכשחומר החיטוי האדום נוזל במורד גופי ומצטבר מתחת לישבן שלי, וזה נראה כאילו השתנתי דם.
נקודות מרקדות מול עיניי ומאיימות להכריע אותי. אבל ברגע שהכאב הנוראי ביותר נרגע, אני יורק את המגבת מהפה וניגש להתנקות עד כמה שאני יכול. אני כורך תחבושת סביב גופי, אבל היא נדבקת לבשר הקרוע והדם שלי נספג באריג הלבן והדק. לא משנה. כל מה שאני צריך לעשות זה להגיע לארוחה הלילה, להשאיר את אבא שלי לזיין את הזונה שלו, ולברוח לבית של דין. אני רק צריך להחזיק מעמד עד אז.
אני מסיים לחבוש את עצמי, קורע את קצה התחבושת וקושר אותה לפני שאני קם שוב על רגליי ובולע כמה כדורים של משככי כאבים, בולע אותם ללא מים. ידיי נאחזות בכיור, ולבסוף — לאחר מה שנראה לי כמו שעות — אני מרים את עיניי ופוגש את ההשתקפות של עצמי.
יש נתזי דם על צד פניי. בקושי ניתן להבחין בהם, אבל זה שם. עיניי שקועות וחריצים גסים נחרטים על פניי. כאב חרוט שם. כאב וזעם שקטים ומבעבעים, אבל תמיד שם. הם שם כבר כל כך הרבה זמן שהתרגלתי לזה, אבל אני יודע שהאחרים לא. אפילו דין ואייבל, אני חושב, לא מבינים עד כמה אני על הקצה.
דחיפה אחת, זה כל מה שצריך. דחיפה אחת סופית ואצלול לתוך התהום, ואיש לא יוכל להחזיר אותי. כי ברגע שאני איעלם לתוך החשכה, לא אצליח לחזור יותר, וכל יום הוא צעד נוסף שמקרב אותי לשם.
בכל יום, אני הולך ומתרחק מהאור, שוקע עמוק לתוך החשכה שקוראת לי. החוט היחיד שמונע ממני ליפול לגמרי זה הם.
אייבל ודין. ופעם, הייתה לי גם את דודה ג'וזי.
אני עוצם את העיניים, קוטע גם את המחשבות שלי וגם את המראה שלי כשאני מזדקף ומושיט את ידי לסל הכביסה שליד הכיור, ומוציא חולצת ספורט בלויה. גם אם אני חייב לסבול את הזעם של אבי, זה לא אומר שמישהו אחר צריך לדעת מזה. אני לובש את החולצה, אם לא אעשה זאת, המשרתות והמשרתים וכל אדם מזדיין בבית המחורבן הזה יתלחשו לגבי זה עד סוף היום.
סודות כאלה עדיף להשאיר בחשכה. מכאב כזה עדיף להתעלם... עד שזה יהיה בלתי אפשרי יותר.
