פרק 1
הנוודת


לושה מטבעות נפלו מידיה של הנוודת, מוזהבים באור האש המאכלת. הם צנחו על אדמת לאטיון באלגנטיות השמורה למעשי כישוף, ואני התבוננתי חסרת נשימה בתמונות שנחרטו על המתכת היקרה.


"שלושה מטבעות כנגד שלוש שאלות..." פנתה אליי הנוודת ונעצה את עיניה בשרשרת שהעניקה לי מאמא בלילה שבו פלשו הסאתים לטוברסין. "כמו שסיכמנו... בת לאפיס." את המילים האחרונות הטעימה בשמץ של התגרות. ידעתי שתליון הזהב שעל צווארי, ובו האריה של רציובר כלוא בחצי סהר הנביאות, בוהק בדיוק כמו המטבעות לנוכח הלהבות. זמן מה חלף מאז שהפסקתי להסתיר אותו מתחת לחולצה.


הנוודת צמצמה את עיניה והרחיקה את המטבעות זה מזה במרווחים שווים. הבטתי באלדן, הוא ישב בשקט לצדי וכך עשו גם האחרים. "המטבע הראשון שנגע באדמה הוא התשובה לשאלה הראשונה שלכם."


היא הסירה את הצעיף שכיסה מחצית מפניה ונשקה למטבע. פרצופה נחשף במלואו והבחנתי ששני נזמים כסופים מעטרים את אפה וששפתיה צבועות בשחור שמנוני. בסך הכול, שיערתי, היא לא הרבה יותר מבוגרת מאיתנו.


"המכשף המיוסר." הכריזה והרימה את המטבע כך שהתבליט הזעיר שהוטבע בו נחשף ונעלם לאור הלהבות, מציג דמות של אדם המתאבל על ברכיו. "נסטור לארבוס. מכשף רב עוצמה לשעבר. איזה עניין יש לכם בו?"


"לא משלמים לך בשביל שתשאלי שאלות," השיב סלווין בגסות. "משלמים בשביל שתעני עליהן. מי הוא היה?"


הנוודת שילחה בו מבט מנוכר ושרבבה את שפתיה כך שנראו מלאות יותר ושיוו לה הבעה מתריסה. "לארבוס מאוד מפורסם בקרב הקוראים במטבעות... ולא רק אצלנו." דיברה לאחר השתהות ארוכה. הייתה זו הצגה, שכן היה ברור לשני הצדדים שהיא לא מתכוונת לברוח וזקוקה לכסף שלנו. "אומרים שנולד בכפר קטן בטיאמורה ושכמו מכשפים אחרים, בתור ילד הוא אף פעם לא חלה או בכה. הכישרונות המיוחדים הופיעו אצלו בגיל צעיר - ראיית העתיד, מתת הריפוי, היכולת לקרוא ולדבר את שפת המסתורין העתיקה, הדברים הרגילים... אבל היה בו כנראה גם משהו קצת... אחר. רוב המכשפים פורשים בשלב כלשהו לחיי נוודות, מחפשים תהילה, כסף, הרפתקאות, דברים שיוכלו להתפאר בהם אחר כך, אבל לא לארבוס. הוא בחר להישאר בכפר ולשוטט ביערות, למד בבית, ועם הזמן קרה עוד משהו יוצא דופן: הוא התאהב במישהי מהכפר, לאורה אחת, והם באו בטקס האיחוד. די מהר אחרי זה נולדה להם בת בשם אונדין שהובילה למפלה הגדולה שלו."


בחנתי את עיניה הכהות, המצומצמות למחצה. הן היו צמאות לידע חדש, לדבר מה שתוכל לקחת מאיתנו מלבד הגרימפסים הבודדים, משהו שהוא מעבר לסיפור שבו הייתה לעזר לי - בת הכלאיים - בתם של נביאה אגדית ואמיץ בן אנוש.


"אני חושבת שאני לא זוכרת יותר." הצהירה לפתע בחדות. "כל השאר מעורפל..."


זעתי בחוסר נוחות וסימנתי לסלווין בראשי שיעביר לה גרימפס נוסף. הוא זרק לה אותו בחוסר חשק מובהק.


"ועכשיו?" שאל במרירות. "אולי הזיכרון שלך עובד קצת יותר טוב?"


היא חייכה בממזריות והמשיכה: "לאורה מתה בלידה ונסטור השקיע את כל זמנו בכישופים בעוד שההורים שלו גידלו את התינוקת. תוך זמן קצר יצא לו שם. אף אחד לא הכיר את הטבע ואת השפה האבודה כמוהו. הוא שלט בכל הלחשים והיה מסוגל ליצור חדשים משלו. זה היה יוצא דופן, סימן לזה שהוא מחונן, ובגלל שנשאר מחוץ למשחק לא עשו לו בעיות. לפחות לא בהתחלה."


"כל זה השתנה כששליחים של ממלכות אחרות שמעו עליו וביקשו לראות אותו בשם האדונים שלהם. נסטור סירב לקבל אותם, אז השליטים התחילו להגיע בעצמם - זו הייתה תקופה שהממלכות עוד היו פתוחות - וכשמלך טיאמורה תפס מה קורה מתחת לאף שלו... טוב, הגיוני שהוא אסר עליהם לבוא וביקש לשמור את הכישרונות של נסטור לעצמו. הבית הפך לכלא של נסטור, ועדיין, המכשף העדיף את החיים ככה עד שהחליט לזנוח את הכישוף לגמרי בשביל לעשות דווקא אם תשאלו אותי - וגילה לראשונה את הבת שלו. טיפח אותה, אהב אותה יותר מכול דבר אחר... הכרתי מישהי שאמרה שהילדה מילאה את החיים שלו במשמעות שאבדה עם המוות של לאורה."


הנוודת הכניסה עוד קרש למדורה והלהבות צבעו את פניה באדום. כששבה לדבר העמיק קולה ונעשה אפל בבת אחת. "אבל אז החלו לנסטור סיוטים. מספרים שהיה מתעורר כל לילה והדמות של מאולום סאתרן בראשו, כבר לא אדם, רק צלם של אימה. הוא הזהיר את מלך טיאמורה, לחשש לגזעים שיעבירו את הדברים ממנו והלאה, אבל בסופו של דבר גם הוא לא היה חזק יותר ממה שהוכתב מראש. הקרב נועד להיפתח עם תקיעת שופר ונסטור לא היה יכול לעשות כלום כדי למנוע את זה. הוא נלחם בשביל טיאמורה וגם הביא לכמה ניצחונות, אבל הממלכות נפלו בזו אחר זו, וזה לא הכול - נסטור קיבל טיפול מיוחד מהסאתים. מאולום חטף את אונדין ועינה אותה מולו, אפשר להגיד שזה היה הסוף. כשכלאו את הסאתים מתחת לאדמה הוא איבד תקווה ועם הזמן גם את השפיות. לא סתם מכשפים מעדיפים להימנע מכל מה שקשור באהבה, זה עסק בעייתי להתערבב בו, רגשות עלולים לפגוע ביכולות והנפש שלהם רגישה יותר משל בני אדם רגילים... יש שאומרים שהוא לא נראה יותר מאז, אחרים מספרים שהופיע בפני ברי-מזל מעטים כשהוא משוטט כמו קבצן משוגע ביערות."


היא סיימה במבט חודר ופראי שהזכיר לי חתולת רחוב חסרת מורא. תהיתי אם נולדה כך או שמא הנסיבות הקשות שהביאו אותה הנה, כמו את כולנו, הן שהטמיעו בה את הסממנים הללו. כעת נותרו ללטיאנים שבועות בודדים עד שיאלצו אותם להחליט אם הם חוברים לסאתרן או מתנגדים לה, זה לפחות מה שנאמר ברחובות מפי בני העם, אבל כך או כך היה ברור שיחרצו את גורלם.


ללאטיון הפרוצה נכנסנו כמה ימים לאחר שהחזירו אותנו הדרקונים ליער וילדמור, שכעת שרץ סאתים. ירדנו לממלכה הקרובה ביותר שיכולנו לאתר במפה והגענו אליה בשעות הדמדומים, מוצאים את עצמנו בין נתיניה, כמו גם בין פליטים ונוודים.


מאז ההתקפה עליה, הפכה ממלכת הקנאים פתוחה לכל ו"הנוודים" היה כינוי שהוענק ליוצאי ממלכות שזנחו את השתייכותם הקודמת עם הפלישות ושמרו עליה בסוד. הם חיפשו אחר מקום בטוח, מכסים עצמם מכף רגל ועד ראש, מסתירים את הסמלים שבהם סומנו. נתקלנו בכמה מהם עוד ביערות והנחתי שגם הם בעצמם לא מודעים לזהות האמתית של כל אחד ואחת מהם. את הנוודת הצעירה מצאנו במקרה, כשניסתה לכייס את קאסן, אבל היא עשתה זאת ברישול ובחוסר מיומנות, וכשתפסנו אותה הציעה לפייס אותנו בקריאה במטבעות. דחינו את הצעתה וכבר התכוונו ללכת, אך היא הפתיעה אותנו כשאמרה: "יש לכם שאלות, בת לאפיס, ואני יכולה לעזור."


היא הובילה אותנו מהוססים לחלקת אדמה חשופה, אספה זרדים יבשים והציתה מדורה. כאוס סבב אותנו, רעש והמולה, אבל היא הייתה בשלה, מלחששת אל האש שתגדל. עד שהתיישבנו סביבה כבר יכולתי להישבע שאני שומעת את המטבעות מרשרשים בכיסה בחוסר סבלנות, וככה פחות או יותר מצאנו את עצמנו נעזרים בשירותיה.


"ארבעת האחים." קולה החזיר אותי אל ההווה והפעם התפתל המטבע השני בין אצבעותיה. ארבעת בניו של המסתורין, אותם שדים אגדתיים, הוטבעו על המתכת. "זה לא סימן טוב, אני אומרת לכם כבר עכשיו."


"מה לא טוב?" שאל אלדן בפקפוק שכזה שאפשר היה לחשוב שעוד רגע יקום ויילך.


"המטבע הזה סימן רע." צקצקה הנוודת בלשונה. "האחים מסמלים אפלה גדולה שעל האדם להתמודד איתה, אבל במקרה שלכם אני מקבלת פרשנות שונה... אתם כנראה צריכים למצוא אותם."


"זה אפשרי בכלל?" שאלה אקילינה. "זה לא עוד משהו שכבר הפך לאגדה?"


"תסתכלי סביבך," השיבה הנוודת. "גם הסאתים היו אגדה, גם האבנים היו אגדה. גם זאתי-" היא החוותה בראשה לעברי. "הייתה אגדה. רציתם לדעת איך להמשיך מפה, לא?"


"כן, אבל-"


"אז זה מה שהמטבע הזה אומר במקרה שלכם. מה שאתם לא מנסים לעשות, או לאן שאתם לא מנסים להגיע אתם צריכים אותם."


השתתקנו והיא ניצלה את ההזדמנות כדי לנסות לחקור שוב מה אנחנו זוממים.


"מה שאנחנו עושים לא קשור אליך כייסת-מכשפה-הזויה," השיבה לאולה בקול מתריע. "תמשיכי לשאלה השלישית ואני מזהירה אותך... אם נגלה שרימית אותנו..."


"אז?"


"תשתקי."


"ואני דווקא חשבתי שאתם רוצים שאדבר," חייכה הנוודת במתיקות מעושה ונעצה בנו את עיניה בעוינות. "תנו לי את הכסף, כבר עניתי על שתי שאלות."


"נשארה לך עוד שאלה אחת," התנגדתי.


"ומאיפה לי שתתנהגו יפה ולא תברחו בלי לשלם?"


העברתי לה מטבע של חמישה גרימפסים והיא חטפה אותו ושלחה עיניים צרות בלאולה. "המטבעות לא מרמים. אף פעם, וגם אני לא," ירקה את המילים כאילו ניחת עליה העלבון הגרוע ביותר. "תקשיבו לי טוב, אני אענה על השאלה האחרונה ואז אתרחק מכם כמה שיותר מהר כי כל מי שיש לו עסקים עם האחים מקולל כמו מאולום סאתרן בעצמו. אז תשמרו... תשמרו על הסודות שלכם ותיקברו יחד איתם, מאיוס!" היא הניפה את המטבע האחרון ומיקמה אותו במרכז כף ידה המטונפת ועמוסת הטבעות טרם חשפה אותו בפנינו. חיוך שבור התהווה על פניה. "נו, נו, נו... לא יכולה להגיד שאני מופתעת."


"מה יש שם?" האצתי בה לדבר.


"רצית לדעת מי אחראי למוות של אמא שלך, פלמה-" העובדה שקראה בשמי, שלא הוזכר בפניה מעולם, גרמה לבטני להתהפך. "אז הנה לך תשובה, תסתכלי בעצמך." היא זרקה אליי את המטבע כדי שאעמיד אותו מול האור הצורב. תבליט של תינוק הוטבע עליו אך במרכזו עבר פס דק שבו נותרה המתכת חלקה כך שלא ניתן היה לדעת אם הוא זכר או נקבה.


"אבל זה..."


"העולל החצוי. בן הכלאיים," השלימה את דבריי. "סמל ההחלטות השגויות, חוסר הוודאות ויחד עם זאת גם של גאולה. אבל במקרה שלך... רצית לדעת מי הרג אותה, נכון? את! את אחראית לזה!" היא צווחה, חטפה את המטבע האחרון מידי ולפני שאחד מאיתנו יוכל לתפוס אותה נעלמה מעינינו.


נותרתי אילמת ואלדן לפת את ידי בחוזקה. "לא. פלמה, באותה מידה היא הייתה יכולה להגיד שלאפיס הביאה את המוות שלה על עצמה כשנכנסה להיריון. היא התגרתה בך בשביל שנתערער, חכי, אנחנו עוד נחזור לטוברסין ונברר מי באמת עשה לה את זה." הוא שילב את אצבעותיו בשלי והוסיף בלחישה. "הבטחתי לך, נכון?" הנהנתי בצורה כמעט בלתי מורגשת ולוסיאן דרבן אותנו להזדרז כדי שנמצא מקום להעביר בו את הלילה.


התרחקנו מהכיכר המרכזית, מרצפות האבן בהקו תחת אור הירח. התהלכנו באיטיות בין הבתים, חלקם היו נטושים או פרוצים ואוכלסו מחדש על ידי זרים ואנשים שהיו אבודים כמונו. מאחרים בקעו ריחות מצחינים של צרכי אדם, עישון או משקה חריף. לפעמים היה אפשר לשמוע גניחה וקולות דיבור עמומים. היו שישנו על הרצפה, זרוקים אלו על אלו, אחרים עישנו בשקט ממקטרת באחת הפינות או סמוך לאדני חלונות. הבחנתי באישה אחת שערסלה תינוק בין ידיה והשעינה את ראשה על הקיר בייאוש, נדמה היה שכואב לה. לפתע פקחה עיניים ונעצה בנו מבט שכמו התריע: 'אין פה מקום'.


עברנו עוד כמה בתים שכאלה עד שמצאנו אחד שהיה כמעט ריק. דחקתי בטריטיק להיכנס איתנו פנימה, שחס וחלילה לא יגנבו לי אותו אם ייקשר בחוץ, והזרים שכבר היו בפנים עיקמו את פרצופם. זה היה בית קומתיים בעל גרם מדרגות צר שהוביל לקומה העליונה שהייתה עליית גג. דרך חלון מסורג אפשר היה לראות את הבית שממול על חלונותיו המוגפים, ששום אור לא בקע מהם. איך הכול משתנה כהרף עין, חשבתי. יום ועוד יום, ואיפה אנחנו עכשיו? היכן נמצא את עצמנו מחר? משב רוח קר גרם לי להתרחק ולתפוס את מקומי במעגל שהתהווה במרכז החדר.


"אז נסטור-" התחיל לוסיאן.


"משוגע בדיוק כמו שחשבתי שהוא מהרגע הראשון," השלימה לאולה את דבריו.


"אבל אתם מבינים מה זה אומר?" שאלתי. "שהוא היה צלול בקרב ברציובר. הוא ידע מה הוא עושה. הוא זיהה את מאולום."


לוסיאן הנהן והוסיף בקול יבש. "היה משהו שהנוודת אמרה בקשר אליו, שהוא חלם שהוא לא אנושי יותר."


"צלם של אימה." נזכרתי. "אתה לא חושב שזה היה רק ביטוי? אנחנו כבר יודעים שהוא איבד כל צלם אנוש."


"את כנראה צודקת, רק שפתאום חשבתי, משהו בניסוח של הנוודת..."


"עזבו את זה," אמר קאסן. "קודם צריך לברר מה קורה בכל ממלכה, מי נגד מי. ונטיוריס שיחררה את הסאתים, אז בואו נצא מנקודת הנחה שהן משתפות פעולה."


"יצאנו," אמר סלווין.


"אז אני מאמין שהשאלה היא אם רוב הממלכות יעדיפו לחבור למאולום לפני או אחרי שהוא הורס אותן," המשיך קאסן.


"כמה אופטימי מצדך..." סיננה לאולה. "ואל תשכח שמאולום יודע גם עלינו וגם על פלמה, לכו תדעו מה עוד דום סיפר לו."


דום. השם הדהד בראשי כהלמות לב. דום. דום. דום.


הבוגד, הערמומי, הנתעב... ובכל זאת, לא בדיוק. משהו ללא ספק חמק מעיניי, אבל מה? האחרים בזו לו, שנאו אותו, האשימו אותו בפלישה לרציובר. אם היו יכולים בוודאי היו משליכים עליו גם את המוות של קריו. הם היו נחרצים מאוד, לא היה מקום לטעות, ואני הרגשתי כמותם אבל לא לחלוטין: הדבר הזה שקשר בינינו עוד נכח שם בלי שיכולתי ממש להגדירו, מבלי שידעתי אפילו, כי עברו חודשים עד ששבו אליי הזיכרונות, ובלעדיהם... ובכן, במובנים רבים אדם הוא תערובת של זיכרונות ושכחה. כל הקשור בדום היה שרוי בערפל, וכשניסיתי להבין או לשחזר מה בדיוק קרה בינינו נתקלתי רק בתחושות כמו החמצה וריקנות.


"אני נשבע שבפעם הבאה שדום מופיע לי מול הפרצוף זה הסוף שלו," סינן סלווין. "היינו כאלה אהבלים, איך לא עלינו עליו!"


לאולה פלטה נחרה. "ואיפה בדיוק נראה לך שתראה אותו? מתערבת איתכם שהוא כבר בסאתרן מתפנק עם המלחשים והנחשים שיש להם שם."


"תנסו לדמיין רגע," אמרה אקילינה. "להיות הבן של מאולום סאתרן!"


"ררר...!" נרעד בלייק. "אל תגידי דברים כאלה אפילו בצחוק!"


"הרבה תסביכים זה בטוח," השיב לוסיאן. "אבל הוא כבר לא הבעיה שלנו."


"אני מקווה," אמרתי והמבטים של כולם הופנו לעברי. הם הביטו בי כאילו הם רואים משהו שאינני מודעת אליו, כמו אדם שלכלוך נעוץ בין שיניו ואיש לא מעז לומר לו. אבל אם באמת ידעו משהו לא חלקו זאת עמי, גם לא רמזו שום דבר, ורק בי נותרה אותה תחושה לא נוחה שאני מפספסת משהו.


"למה את מקווה?" שאלה אקילינה ונראתה מוטרדת מעט.


"שלוסיאן צודק ושהוא לא הבעיה שלנו יותר."


"ומה לגבי בני המסתורין?" היה נדמה לי שאולי אלדן ממהר להחליף נושא. "אנחנו קונים את זה?"


"הנוודת הזו ידעה מי אני," השבתי. "והיא גם לא טעתה בקשר לנסטור, זה לא יכול להיות שהיא דיברה על מישהו אחר. נכון שהיא הייתה אכזרית אבל לא נראה לי שהיא שיקרה, אני חושבת שבאמת יש לה כוחות, ושבסך הכול היא... עיוותה חלק מהפרשנות כמו שאמרת בשביל להתגרות בנו."


"אבל איך בכלל אנחנו אמורים למצוא את האחים האלה?" שאלה אקילינה.


אך לאף אחד מאתנו לא הייתה תשובה לכך, וכאן הדיון הסתיים.


"פלמה," לחש לי אלדן מאוחר יותר בלילה, כשכולם כבר ישנו. הסתובבתי לעברו כך ששכבנו זה מול זו בדממה. דקות ארוכות רק התבוננו האחד בשנייה, נדמה שיכולנו לעשות זאת שעות - להבין ולחקור את האחר מבלי להשמיע קול. התקרבנו מאוד מאז הקרב ברציובר, נשיקות הוגנבו תחת אור ירח ענוג, נגיעות קלות נעשו במכוון או כטעות מדומה, רפרופים עדינים הפכו לליטוף של ממש... הוא היה מוכר וזר לי באותה המידה, ריגש אותי, נסך בי ביטחון, הסב לי רגעי אושר שדחקו הצידה חששות ופחדים.


התנשקנו בשקט, העברתי את ידי על פניו באיטיות, בוחנת אותו במאמץ מה בחשכה. התבוננות באנשים אינה שונה בהרבה מהסתכלות על ציור שמן, חשבתי, ונזכרתי ברבות מהיצירות המופלאות שהיו תלויות ברחבי המסדרונות שבארמון טוברסין, ציורים שסקרנו אותי עוד מילדות, ביכולת לראות את היצירה שוב ושוב, לחלוף על פניה, לדעת היכן בדיוק מצוי כל עץ, ערימת שחת או נהר. מרחוק ייראה הציור בדיוק כמו שאתה זוכר אותו, תבנית מוכרת, אפשר לומר, אבל אם תתקרב תוכל לשים לב למשיחות המכחול, לגוונים השונים, לפרטים משתנים, אולי אפילו לדהיית הצבע. כך היה כשהתבוננתי באלדן, אבל פתאום כשחלקנו אינטימיות הוא נראה לי קצת אחרת. הפנים הפכו בוגרות משזכרתי, לסתו מהודקת וגברית, העיניים בעלות עומקים חדשים. הוא התבגר, הבנתי, זה מישהו שכבר עבר דבר או שניים, וכך גם אני. אבל מה הפכנו להיות זה בשביל זו? כבר לא יכולתי בדיוק לומר. אדונית ונאמן כבר מזמן לא היינו, גם לא זוג כמו אקילינה ובלייק. משהו ביחסים שלנו - שהיו ברורים לי כל חיי - הפך למבולבל. לא באמת ידעתי מה אני רוצה שנהיה אז שכנעתי את עצמי שלהעמיק את הקשר איתו פיזית ורגשית זה הדבר הנכון. גם עצם זה שהרגשתי כמה שהוא רוצה בזה השפיעה עליי כמובן, אך העובדה שהרגשתי שמשהו משונה קורה סביבי, שמסתירים ממני, שאני לא יכולה לסמוך לחלוטין על מה שאני יודעת גרמה לי להיות איתו מתוך חוסר שלמות ומאבק פנימי, וזה לא היה יכול לצאת אלא קצת עקום.


כאשר ניתקנו לבסוף סובבתי אליו את גבי אבל לא הצלחתי להירדם. הייתי מוטרדת מכל כך הרבה דברים, לא רק מאלדן כמובן. אחרי שגילינו שאני בת הכלאיים השתנתה המשימה שלנו, וכעת ניצבה בפנינו מטרה חדשה - להגיע לשתיים עשרה האבנים לפני מאולום ולהשמיד אותן. והיה עוד משהו שהתחיל להציק לי- חלמתי דברים שחוזרים על עצמם. חלומות בשפה משונה שלא הבנתי ובהם התלהט התליון שמאמא העניקה לי עד שעורי נצרב, ושגרמו לי להתחיל לחשוד שאולי מסתתר בו עוד משהו מלבד המגן. סגרתי עליו את אגרופי, המתכת הייתה קרה ונוקשה, ולא נראה שמשהו עומד להתרחש. רק הלמות לבי הוגברו מעט. לבסוף זנחתי אותו ושלפתי מתוך הגלימה שהתעטפתי בה קופסה שחורה וקטנה שמצאתי לפני כמה ימים.


עוד דבר להיות מוטרדת ממנו.


עדיין לא הצלחתי להיזכר איך התגלגלה אליי, גם לא סיפרתי עליה לאף אחד. ומדוע לא באמת? אבל כשניסיתי לעשות זאת פשוט לא הצלחתי. רציתי לשמור אותה לעצמי, כאילו הייתה סוד שלחלוק אותו עם אחר יגרע ממנו. החלקתי אצבע על הידית הזעירה, מיקמתי אותה תחת הבריח, כל שנותר היה לעשות הוא להרים את המכסה ולפתוח... "מה יש לך שם?" שאל אלדן ונשימתי נעתקה. תחבתי את הקופסה במהירות חזרה לגלימה והנחתי את ידי על שלו. "שום דבר." קיוויתי שקולי נשמע מנומנם. "אני רק מנסה להירדם," לחשתי.


קולות דיבור ותנועה גרמו לי להתעורר. חברי האחווה כבר היו החלו להתארגן, חגרו רצועות עור אל מכנסיהם, הידקו נשקים למתניים, התמתחו. כמה מוזר היה לחשוב שהורגלתי לשינה הנוקשה שעל רצפות ואדמת יער. את הכריות הרכות ומצעי המשי הנקיים השארתי מאחור, ואף על פי שלא התגעגעתי לחיי הקודמים בארמון יהיה זה שקר להגיד שלא חסרו לי לפעמים השפע והנוחות.


לוסיאן זרק לכל אחד מאיתנו פרוסות לחם יבשות שמצאנו ברחוב יום קודם לכן. בלסתי אותן ברעבתנות כשלפתע הכתה בי מחשבה. מיהרתי לבלוע והשתנקתי קלות.


"בלי לחץ פאונית... יש עוד," אמר סלווין ולבי נצבט כשנזכרתי שקריו תמיד היה מכנה אותי כך.


"לא..." הנדתי בראשי אך עוד המשכתי להשתעל. "יש לי רעיון איך להגיע לבני המסתורין, יותר נכון איך ליצור איתם קשר או... למשוך את תשומת לבם."


"איך?"


"הנימה! ככה לומבארד שמע עלינו, נכון? היא ערוץ שעובר בין היסודות, דרך מים, רוח, אדמה ואש, אולי היא מגיעה אליהם?"


"אבל למה שהם שירצו לפגוש אותנו בכלל?" שאל בלייק.


"אתה באמת חושב שהם יסרבו לבת הכלאיים? מהנבואה של מי שיצר אותם בכבודו ובעצמו?"


"רק שלומבארד הוא לא היחיד ששמע עלינו דרך הנימה," התערב קאסן. "אנחנו יכולים למשוך אלינו סאתים, או... אני יודע... גורמים אחרים לא רצויים."


"אז אולי יש לך רעיון אחר? אם כן, בבקשה," אמרתי. "כי לפי מה שהנוודת אמרה הצעד הבא שלנו אמור להיות למצוא את בני המסתורין, כלומר, שבשביל להשמיד את האבנים אנחנו צריכים אותם, והנימה זו התוכנית הכי טובה שיש לנו בינתיים." אבל הוא אפילו לא טרח לענות. עוד מאז הבריחה של אלדן החל להתנכר אליי וההתרחקות הוחרפה לאחר הקרב ברציובר.


"האמת שאני חושב שזה רעיון טוב," התערב לוסיאן. "אנחנו פשוט צריכים לבצע אותו כמו שצריך. המסר לא חייב לעבור מכולנו ביחד. אפשר להתפצל בשביל שנקודת המוצא תהיה מבלבלת ואם מישהו ינסה לאתר אותנו הוא לא יידע לאן להגיע."


"אז ממשיכים מפה?" שאל בלייק בתקווה. "אני גם ככה לא סובל את המקום הזה."


"רגע, רגע, רגע... זה לא שאני מנסה לעכב אותנו," חייך קאסן בממזריות. "אבל למה שנעזוב בידיים ריקות? אם אנחנו כבר בלאטיון בואו נצא עם מה שהגענו בשבילו... תחשבו, איפה היא כבר יכולה להיות?" ומשלא הצלחנו לנחש נאנח והצביע לעבר הארמון המלכותי שנגלה לנו מבעד לחלון.


"שם?" שאלה לאולה שעוד לא ירדה לסוף דעתו.


"אז איפה?" השיב קאסן. "אם היחידים פחות או יותר שיודעים על האבנים הם השליטים, ואם הן חשובות כמו שנראה לנו, הגיוני שהאבנים יהיו איפה שהשליטים, לא?"


ובכן, זה באמת היה טיעון די משכנע, וחוץ מזה, היינו חוטאים למטרה אם היינו עוזבים מבלי לנסות אפילו להשיג את האבן כשעיקר משימתנו היא לאסוף ולהשמיד את כולן אחת אחת. כך, אפילו אם לרגע נדמה היה שמסענו קיבל תפנית חדשה, החלטנו להתגנב לתוך לב לבה של ממלכת הקנאים, ולגזול ממנה את הכמוס מכל.


***


חודשים לפני ששוחררו הסאתים מעל לפני האדמה ניצבו שני שליטים זה מול זה בהיכל המלך המפואר שבארמון לאטיון, מושבת הקנאים. האחד שחושיו התקהו עד שלא ידע עוד להבחין במתרחש סביבו, ואילו השני חד ובהיר מחשבה יותר משהיה אי פעם. גיליאן דארה הזקן זיהה אך בקושי את האדם שניצב מולו - קולום אוסבלדו שליט קאלידיס.


המלך הקשיש השתדל מאוד להזדקף בכיסאו, אך נדמה שגם פעולה פשוטה שכזו עולה לו בעוד כמה שנים מחייו ולוותה בכאב. הוא התמקד ברצונו העז להותיר רושם מעורר יראה על האורח מבלי להעלות על הדעת שאופן ישיבתו הוא כנראה הדבר האחרון לשמו הטריח עצמו קולום להרחיק עד אליו.


"ברוך בואך! ברוך בואך קולום!" קרא גיליאן. "ולשם מה נפל בחלקנו הכבוד לארח אותך פה?"


אך לפני שיכול היה קולום לענות נתקף גיליאן שיעול איום ונורא ועל שליט קאלידיס היה לחכות בסבלנות עד שהלה יירגע.


"גיליאן היקר!" פתח קולום ועל המלך הזקן היה להפנות את מבטו לעבר הקול ולחדד את עיניו, שכן ראייתו הפגומה הקשתה עליו לראות בבירור את השליט האורח, בוודאי שלא הבחין בתוויו הממולחים. "אינני מתכוון להלאות אותך בדיבורים מיותרים! שמעתי, וכעת אני גם רואה, שאינך חש בטוב בימים אלו."


"רב תודות על הדאגה העמוקה," הפטיר גיליאן. "המחווה בהחלט נוגעת ללב, ובכל זאת... אינני יכול להאמין שטרחת עד כאן רק בשביל לדרוש בשלומי! ובכן?"


"ובכן... בוודאי שמעת על המחלוקת שהתגבשה בהתכנסות השליטים האחרונה-" אבל דיבורו של קולום נקטע כמעט מיד על ידי גיליאן.


"שמעתי וגם שמעתי! דעתי על כך ניתנה עוד בהתכנסות שלפני כן! ואם זכרוני אינו בוגד בי גם אתה נכחת אז בקאליטס באותה ישיבה... אבל בסדר, כן, אומר שוב את דעתי-" פרץ שיעול נוסף הפריע לגיליאן לפני שהמשיך. "מימיי לא שמעתי דבר שטות שכזה! מקומן של האבנים בממלכות שאליהן הן שייכות ובידי בעליהן החוקיים - השליטים. גם אם נהפכתי לאשמאי זקן מחשבתי נותרה בהירה ומוצקה בעניין זה! לא אתן שויטריל תצא מגבולותיה של לאטיון, לא למענך ולא למען אף אדם אחר. התאמצת לשווא כשבאת עד הנה, ידידי, כי לא תצליח לשנות את דעתי. למעשה, היית צריך לדעת שזה משהו שלא אצדד בו לעולם."


גיליאן נהנה לחשוב שקולו נשמע מאיים והחלטי באוזניו של קולום ותגובתו בהחלט הוכיחה לו שצדק.


"ובכן, גיליאן יקירי, צר לי לשמוע שלא אוכל להניע אותך מעמדה זו. אני משוכנע שהיינו יכולים להשיג דברים נפלאים בשיתוף פעולה כזה או אחר, אבל כפי שכבר ציינתי קודם לא אכביד עליך עוד. אני רואה כמה אתה בטוח בהחלטתך ואכבד אותה כפי שמגיע לך, חברי הישיש... הרי שתמיד רכשתי לך כבוד רב כמו שאתה יודע, אבל... אם אי פעם תימלך בדעתך..."


"לעולם לא!" הצהיר שוב גיליאן בעונג, ומכיוון שהיה מרוצה מעצמו הציע לקולום להישאר ולסעוד עמו ארוחת ערב מלכותית.


"הו, תודה! תודה רבה על נדיבותך, אך אני חושש שיהיה עליי לוותר הפעם הזו, חשוב שאחזור לקאלידיס בהקדם האפשרי." ולאחר השתהות מחושבת היטב הוסיף קולום- "למען האמת, אולי בכל זאת יש משהו שתוכל לעשות למעני... זמן רב עבר מאז שראיתי את הבנים שלך, ולא פעם תהיתי לאילו גברברים הפכו השניים האלה."


למשמע הדבר חש גיליאן כי הוא מתמוגג מאושר ואף יכול למות בנחת בו במקום אם רק יצווה זאת הגורל על גופו העייף. "בוודאי, קולום! נו בוודאי! קראו אליי את טאורין וסאלבטור מיד!" צווח למשרתים.


כעבור דקות אחדות התייצבו שני בניו של גיליאן בהיכל וקולום נראה מרוגש עד דמעות לראותם. "לא טעיתי, לא טעיתי!" הדגיש בפניהם וניגש לחבק את הגברים הצעירים, כל אחד בתורו. לבסוף נפרד לשלום ודלתות האולם המלכותי נסגרו מאחוריו בחריקה דקה.


קולום ירד במדרגות שהובילו למתחם הכרכרות. שם, ולא כמצופה בכניסה לארמון, התעקש שיחכו לו נאמניו. בהליכתו תחב יד לכיסו - אותו כיס שבו שמר את הפתק הקטן שהעביר רק לפני דקות אחדות ומבלי שאיש יבחין בכך לטאורין, בנו הצעיר של גיליאן.


כשהגיע לכרכרתו מיהר אחד מנאמניו לפתוח לו את הדלת ולסגור אותה לפני שיירטב. גשם זלעפות הכה בחלונות הזכוכית אבל בפנים היה חמים ונעים. הרוכב נקש חלושות על החלון הקדמי כשביקש את אישורו של השליט לצאת לדרך.


"עדיין לא," הורה לו קולום.


עד מהרה הגיח מישהו נוסף לחצר והדלת נפתחה שוב. היה זה טאורין שנכנס פנימה. מול קולום התיישב בחור צעיר, רהבתני ומטופח מאוד. על שפתי השליט התפרס חיוך רחב.


"נדמה שטיפוסים כמונו תמיד מוצאים אחד את השני בסופו של דבר!" ציין קולום. "עכשיו שמע, נאמר לי שאתה ראוי לדברים שאני עומד לחשוף בפניך, אולי נכון יותר לומר, להציע לך."


"ראוי?" שאל טאורין. "למה? ומי אמר?"


"עליך כבר לדעת שנאמנים מוחזקים במקומות בלתי צפויים, בחדרי חדרים, והם הרי המרגלים הטובים ביותר." השיב קולום וטאורין נעץ בו עיניים צרות שלא היה בהן כל זכר לעלבון, אפילו לא כעס, חשב לעצמו השליט, ועוד שייתכן שהוא באמת מתאים.


טאורין התרווח לאחור והניח ברוב חשיבות יד על המשענת התפוחה. "אני מנחש שלא רצית שאבוא לכאן בשביל שנשתוק ביחד."


"מה אם אגיד לך שהחיים כפי שאנחנו מכירים אותם עתידים להשתנות?" שאל אותו קולום. "שהארץ כולה תעמוד בפני מבחן שבסופו רק אלו שיבחרו נכון יזכו ליהנות ממה שיהיה לעולם החדש להציע?"


"אני מקשיב."


"סאתרן תעלה בשנית, חזקה מאי פעם, ולך ניתנת ההזדמנות לקחת חלק מהותי בשגשוגה."


טאורין מביט בו בדממה, לא באימה, רשם במחשבתו קולום והמשיך: "אני יודע שאתה לא מאמין במלוכה החלשה של אביך. אתה חושב שתעשה את התפקיד טוב ממנו, ואתה צודק טאורין, אתה תהיה מלך רב עוצמה."


"הסאתים קבורים עמוק באדמה," אמר טאורין ונשמע משועמם, שמץ של לגלוג ניכר בקולו. "אחת עשרה ממלכות דאגו היטב לכך שלא יוכלו להשתחרר, וביניהן גם קאלידיס, הממלכה שלך. מי יעז לשחרר אותם? אתה?"


קולום החמיץ את פרצופו נוכח הזלזול של טאורין, אך לא בצורה שבלטה לנסיך, כך שטאורין לא הבחין בעווית האפלה.


"טאורין... טאורין... לכל ממלכה הזכות לעמוד על רגליה," השיב קולום במתינות. "המסתורין חילק שתיים עשרה תכונות, לא אחת עשרה. גם לא אסתור את דבריך, קאלידיס אכן לקחה חלק בהפלתה של סאתרן, זה נכון, אבל חלק קטן מאוד... אתה מבין? לקאלידיס וסאתרן ברית עמוקה, שבועה עתיקה שכוחה לא נמוג בחלוף הדורות. שיתוף הפעולה שלנו עם הממלכות האחרות בקרב דראגומיר נוצר למראית עין ורק כאשר היה ברור שתבוסת כוחותינו היא בלתי נמנעת... מה היה הטעם להיקבר יחד איתם? ככה עלה בידינו להתאושש ולהתכונן ליום שבו נביא לגאולתה של סאתרן, והיום הזה קרב מאוד." קולום השתהה מעט ונתן למילותיו לשקוע. "אבל למה לך להטריד את עצמך איך יקרו הדברים כשכל שעליך לעשות בינתיים הוא לדאוג לכך שאתה תהפוך למלך ולא אחיך סאלבטור, מה? זמנו של אביך חלף."


"ונגיד שאעשה זאת, מה אז?" שאל טאורין שדבריו של קולום מצאו חן בעיניו יותר ויותר.


"אז תהיה בעמדה שמאפשרת לך לעשות הרבה למען מאולום סאתרן, והוא כמובן יגמול לך יפה. כעת אתה יודע כל שעליך לדעת לעת עתה. הכתרתך למלך לאטיון תהיה הדרך שלך להצהיר שאתה מוכן לעשות כל שיידרש ממך בעתיד, וראה אני מזהיר - אם ייוודע למישהו על הפגישה בינינו זה יהיה הדבר האחרון שייצא מהפה שלך." טאורין הנהן ויצא מהכרכרה. מיד לאחר מכן הורה שליט קאלידיס לרוכב לצאת לדרך, והוא עצמו עצם את עיניו בתחושת התעלות מהביקור שהיה מוצלח במיוחד.


***