פרק 1
אש
היום לא התחיל טוב.
דאגתי להגיע לשדה התעופה שעתיים לפני הטיסה שלי. זו הייתה הדרך שלי, ולא היה אכפת לי אם זה היה מוגזם. שעתיים סיפקו לי מספיק זמן לפרוק את כל החיים שלי בעמדת הביטחון ואחר כך לארוז הכול שוב בחזרה, ללכת בנינוחות לשער שלי, וליהנות מקפה ומשהו לאכול לפני ההמראה.
זו הייתה הדרך שלי.
לא התאפשר לי לעשות דברים בדרך שלי באותו יום. לא אחרי בוקר בפקקים האיומים של דנוור, הסתבכויות עם החזרת הרכב השכור, ועכשיו — חוסר משווע בכוח אדם בדלפקי בדיקת המטען. ועד כמה שראיתי, לחברת התעופה היה עובד אחד ששירת תור ארוך של נוסעים שהשתרך עכשיו אל מעבר לדלת הטרמינל ועד לשפת הכביש.
בדקתי שוב את השעון החכם שלי. הייתה לי שעה לפני העלייה שלי למטוס לבוסטון וידעתי שזה היה מספיק זמן כדי להגיע מכאן עד השער, אבל זה לא מנע ממני להזדעף בעודי מביט במכשיר שעל מפרק ידי. במקום לחכות לנקודת הרתיחה, הצמדתי את ידי לחזה והידקתי את ידי השנייה מתחת לזרוע.
אבל להילחץ לגבי הזמנים היה הרבה פחות נורא מאשר להתבונן במשפחה בת ארבע הנפשות שלפניי. בשלב כלשהו הפסקתי לספור, אבל זה הרגיש כמו אומדן די מדויק להגיד שיש להם מיליון פרטי מטען בין ארבעתם, ואם זה לא מספיק, אז הם גם ניחנו בחוסר יכולת מוחלט לקבץ ולאסוף את כרטיסי הטיסה והדרכונים שלהם.
הייתי זקוק לכל כוח הרצון שקיים בי כדי לא לקפוץ לשם ולארגן אותם בעצמי. מצמצתי, התנועעתי על עקביי והקשתי באגרופי על השפתיים שלי. ואז בדקתי שוב את השעה בשעון שלי. חלפו רק שתי דקות, אבל חייתי את חיי במקטעים של שש דקות מתוך שעת עבודה בתשלום. שתי הדקות האלה היו חשובות.
המשפחה החלה להתרחק מהדלפק — אבל לא עד הסוף, כי מהומות כאוטיות אף פעם לא פונו בצורה יעילה — וניגשתי במקומם עם המסמכים שלי בידי. המטען שלי כבר עמד על המשקל עוד לפני שהעובדת הספיקה לשאול אם ארזתי לבד.
"תיק אחד לשדה התעופה לוגן בבוסטון, מר סנטיל־יאן," הכריזה הפקידה, מבטה דבוק למסך שלה. לא תיקנתי את ההיגוי. זה לא היה שווה את המאמץ לנסות ולהסביר שזה סנטיליאן, לא סנטיל־יאן. פשוט לא שווה את הזמן. "הטיסה שלך יוצאת משער 35־איי, ההמראה מתוכננת ללא עיכובים."
שיגרתי מבט נוסף לשעון שלי כשהכנסתי את כרטיס הטיסה והתעודה המזהה לכיס. בעוד שהיה לי ניסיון רב ומוצלח בהבנה מה השעה תוך כדי הליכה, היום פשוט לא היה היום שלי. ידעתי את זה כשסבלתי בפקק האיום ובמהלך ההתעסקות עם הרכב השכור והתור לעמדת הביטחון שהיה סיוט, וידעתי את זה ברגע שקצה נעל העור שלי בא במגע עם גוף רך בצורת ילד.
אף שהזמן האט עד לקיפאון מוחלט, הגוף שלי זז, עף באוויר במהירות בלתי נתפסת. הייתה צווחה, צעקה, רעש של תיקים הנופלים על הרצפה ונעליים המוטחות על מרצפות הלינולאום, ואז קול פיצוח, שבירה וגניחה.
הגניחה הייתה קולי שלי. גם הפיצוח והשבירה. כל שאר הרעש היה של מישהו אחר. ידעתי את זה בדיוק כפי שידעתי שהיום הזה נדפק לגמרי.
הרמתי את מבטי מתוך הערמה הלא נעימה שלתוכה נחַתִּי על הרצפה הנוקשה וחסרת הרחמים הזאת ומצמצתי לעבר אורות הפלורוסנט המעוורים של הטרמינל. הרמתי את ידי ועיקמתי את פניי נוכח השעון החכם הסדוק שלי. התנועה שלחה זרם כאב פועם מהכתף ועד הירך שלי. הרגשתי טעם של דם על הלשון.
אספתי את עצמי, התרוממתי והברשתי את מכנסיי בידיי. הז'קט שלי היה זרוק מקומט ליד הקיר בפינה נידחת, תיק הלפטופ שלי לצידו. ואז שמעתי צעקה שהופנתה אליי. "בפעם הבאה תסתכל לאן אתה הולך, גבר!"
הצצתי לאחור, לעבר הסיבה למעידה שלי, וראיתי כמה אנשים משתופפים ליד ילד. דמעות זרמו על לחייו, אף שנראה שהוא לא נפגע. "סליחה," עניתי. עד כמה שרציתי להגיד שאולי לא כדאי שהילד — שיכול היה להיות בן ארבע או ארבע־עשרה למיטב ידיעתי, כי לא ידעתי שום דבר על ילדים — ישתופף באמצע שדה תעופה עמוס באנשים, לא התכוונתי להתאבד על הדבר הזה. בעיקר לא כשהשעון המשיך לתקתק והייתי זקוק לקפה הזה של לפני הטיסה ולוויסקי כדי להקל על הכאב בכתף שלי. לעזאזל, הכאב הציף את כל צד ימין של גופי. "האם כולם בסדר?"
"בסדר גמור, אבל זה ממש לא בזכותך!" ענתה לי אישה. היא מחתה את דמעותיו של הילד.
מתוך הרגל, בדקתי שוב את השעון שלי. המבט המת של המסך השחור שלח גל של חרדה קפואה במורד הצוואר שלי ועמוק לתוך הבטן. לא היה לי זמן לכך שלא יהיה לי זמן. לא היום. לא אחרי שסגרתי עסקה חדשה שאו שתגרום לאבא שלי להסכים עם החזון שלי לשותפות שלנו במשרד ראיית החשבון, או שתגדע את השותפות הזאת מהשורש.
"שוב," אמרתי, מביט בטרמינל סביבי בחיפוש אחר שעון. "אני מצטער," המאורע הלא נעים הזה גרם לעיכוב של ארבע דקות בלוח הזמנים שלי, ולוח הזמנים הזה גם ככה נפגע קשות מכל שאר המפלות של היום הזה. התכופפתי לאסוף את הז'קט ואת תיק הלפטופ שלי. מאוחר יותר, אני אכיר תודה על כך שהייתי חכם מספיק להשקיע בתיק שנועד לשרוד אזורי מלחמה, כי לא הייתי מסוגל לשרוד אובדן של הלפטופ וגם של שעון היד שלי בבת אחת. "שתהיה לך טיסה נעימה."
לא חיכיתי לתשובה, במקום זאת הלכתי לעבר עמדת מבדק הביטחון. כל מה שהייתי צריך לעשות זה לפרוק את כל מטען היד שלי, ללכת יחף וחסר חגורה דרך הסורק, ואז לחבר את עצמי חזרה באופן מספיק איתן על מנת שאוכל להזמין לי משהו חריף.
ולא משנה שהשעה הייתה שבע וחצי בבוקר, נכון?
לא. זה לא שינה כלום. ולא משנה כמה היה איום היום הזה, השבוע שציפה לי היה עתיד להיות גרוע עוד יותר. הייתי מוצף בעבודה, לגמרי מחויב ליותר מדי דברים. עדיין לא מצאתי עוזר חשבונאי סביר שיחליף את זה שהתפטר ועבר לעבוד בתאגיד חשבונאות ענק. הגיע הזמן שאבא שלי ואני נדבר ברצינות על עתיד החברה שלנו. ואם מוסיפים לזה את השעון השבור שלי וגופי שבוודאות נפגע בהיתקלות הזאת, היה לי יותר מדי על הראש.
אבל זה לא היה הכול, ממש לא.
אחותי עמדה להתחתן בסוף השבוע הבא.
אבל אחותי, זו שנולדה שלוש וחצי דקות אחריי, לא התכוונה להחליף נדרים וטבעות ואז לאכול עוגה. לא, זה היה יותר מדי לבקש. אחותי והארוס שלה התכוונו לערוך חזרה לחתונה וגם מסיבה כדי לברך את פניהם של כל האורחים שלהם שבאו מחוץ לעיר. וכל זה עוד לפני טקס החתונה עצמו, וקבלת הפנים, וגם בזה זה לא הסתיים. לא, כל טירוף החתונה הזה המשיך גם לבראנץ' בבוקר שאחרי.
בראנץ' מחורבן.
מסיבות הנשגבות מבינתי, הייתי מחויב להיות נוכח בכל האירועים האלה. לא הייתי אורח מחוץ לעיר, אבל אימא שלי תקפה אותי מילולית כשניסיתי לחמוק מכל הסיפור הזה. ואפילו שאהבתי אומלט בדיוק כמו כל אחד אחר, העדפתי אותו בלי תוספת המרשמלו המתקתק של חתונות.
זה כל מה שהיה לי על הראש. עבודה ועבודה ודרמות של אבי שלא מסכים עם כל מה שאני עושה, ועוד עבודה, עם תוספת של חתונה בת שלושה ימים מהצד.
מה שלא היה לי על הראש, זו מילי, שהזוגיות שלי איתה התחילה והסתיימה שוב ושוב. היא לא הייתה לי על הראש, משום שהיא העירה אותי בהודעה שבה היא הודיעה לי שהיא מוותרת על החתונה... ואם כבר מדברים על זה, היא גם רצתה להודיע לי שהיא מוותרת גם עליי.
לו הייתי מאמין בסימנים מהיקום, הייתי צריך לראות בהודעה הזאת סימן אחד ענק. הייתי צריך למשוך את השמיכות עד מעל לראש, לדחות את הטיסה ולהעביר את הבוקר באכילת אומלט ללא שום התחייבות לאירועי חתונה. לא מפני שאהבתי את מילי או שהרגשתי כאב מהדחייה שלה, אלא משום שעכשיו אצטרך להסביר את כל החרא הזה לאימא שלי, השליטה שהכתירה את עצמה למלוך על סידורי הישיבה.
אבל לא האמנתי בסימנים, אלא אם כן הם היו חלק ממשוואה מתמטית.
להשתכר על הבוקר — זה לא היה הנוהל הרגיל שלי בטיסות.
זה בכלל לא היה נוהל רגיל אצלי. לא הייתי אחד כזה שמשתכר. מפעם לפעם נהניתי מבירה או שתיים, או מכוס יין, אם היו מציעים לי, או אולי מקוקטייל, אבל נדיר מאוד שהייתי שותה במידה שהייתי מרגיש הנגאובר ביום הבא. לא היה מקום בחיי לבעיות של החלטות שגויות בעבר.
באותו בוקר הייתי קרוב מאוד להיות שיכור.
שתיתי קפה והוספתי לו מנה נדיבה של ויסקי, כך שהכאב בכתפי שכך לרעד קל. ובזמן שחיכיתי ששאר הנוסעים יעלו, השתעשעתי בגלילה בין קורות החיים ששלחו לי. מעולם לא סיננתי מועמדים תחת השפעת אלכוהול, אבל נהניתי מזה. לא הייתה שום סיבה להתעצבן בגלל המחסור העצום במועמדים בעלי הכשרה מתאימה. לא כששתיתי ויסקי־לאטה כדי להשקיט את הרגשות שלי לכדי עצבנות קלה.
זה כל מה שהרגשתי כלפי כולם. עצבנות. אבא שלי לא מצא בעצמו את היכולת להילחץ מהצורך הבוער שלנו בכוח אדם, מערכות טובות יותר, מקורות הכנסה חדשים. הוא לא נלחץ משום דבר, אפילו לא מסוף שנת הכספים או מתקופת הגשת הדוחות למס הכנסה. הייתי עסוק מדי בעבודה עד שעות מאוחרות ובסופי שבוע, בעוד שהוא התנער מהררי המסמכים שהיה צריך למלא ולהגיש בלא יותר מאשר, "זה יבוצע".
"כן," מלמלתי לעצמי. "בטח שזה יבוצע, כי אני אבצע את זה."
גם מילי לא התלהבה מעומס העבודה שלי. היא עבדה באחת מחברות הייעוץ המתוקשרות למנהלים בפרופיל גבוה בבוסטון ולא הייתה מסוגלת להעלות על הדעת שמישהו יבחר לעזוב חברת ענק בינלאומית המספקת שירותים פיננסיים לטובת משרד ראיית חשבון קטן, כפי שעשיתי לפני כמה שנים. היא גם לא הייתה מסוגלת לעכל את העובדה שלמשרד הקטן הזה יש מספיק עבודה כדי לדרוש יותר מ'מחמש עד תשע' הרגיל.
"את יכולה ללכת להזדיין, מילי."
שטפתי את המחשבה הזאת עם עוד לגימה של ויסקי ועברתי לקובץ קורות החיים הבא. סקירה מהירה גרמה לי להעתיק ולהדביק את תגובת ה'תודה, אבל לא תודה' הרגילה שלי, אבל עצרתי שנייה לפני ששלחתי, כשגבר הופיע בקצה השורה שלי.
"שלום לך." הוא הבזיק לעברי חיוך ידידותי והחווה בידו לעברי, מה שאותת לי שאנחנו עתידים לדסקס לגבי משהו, ולא סתם לשבת זה לצד זה באנונימיות יחסית במשך חמש שעות. "היה איזה בלבול בשריון המושבים. אשתי נמצאת מאחור," הוא החווה לעבר קצה המטוס, "עם התינוק בן השישה־עשר חודשים שלנו."
הנהנתי בראשי בהבנה, אף שהייתי תקוע בעניין הזה של חישוב גיל הילד בחודשים. ממתי זה הפך ללגיטימי? בן כמה חודשים אני? ארבע מאות ו...עשרים וחמישה חודשים. שיט.
"אלו הרבה חודשים," מלמלתי.
הוא משך בכתפיו ודחף את ידיו לכיסים. "כן, הזמן ממש טס," הוא הנהן כאילו דיברנו על אותו הדבר, ואז המשיך. "אכפת לך להחליף מקומות עם אשתי?"
מצמצתי לעבר השעון שלי, מאוכזב לראות שוב את המסך חסר החיים שלו. לא רציתי להיות המניאק שלא מוכן לזוז כדי להקל על משפחה, אבל היה לי נוהל. היום הזה לא ממש אפשר לי לדבוק בו, אבל זה היה המושב שלי. המושב הזה, 5־איי. לא היה אכפת לי לזוז שורה אחת קדימה או אחורה, כל עוד נשארתי במושב הקרוב לחלון הימני.
בפעם היחידה שטסנו יחד, מילי מחתה נגד ההעדפות שלי גם כן. נוסעים אמיתיים של מחלקות עסקים לא התעסקו בשטויות כאלה, כך נאמר לי. היא יכולה ללכת להזדיין מבחינתי. ברצינות.
נראה שהיו כמה וכמה יתרונות להשתכרות בבוקר, ואחד מהם הוא שנדרשו לי שישה ימים כדי לתת תשובה לשאלה פשוטה. כשהתקשיתי לענות, הוא נופף לעבר המגש שעליו הנחתי את הלפטופ, הטלפון והאוזניות שלי. "אני רואה שאתה כבר התמקמת כאן. אל תדאג. אני אשאל את זאת שיושבת ליד אשתי אם לא אכפת לה לעבור."
הנהנתי בראשי כשהוא פסע לכיוון המעבר. "כן. אוקיי."
ועכשיו, כשהמשבר הזה נמנע, חזרתי לאי־מייל שלי ושלחתי את מכתב הדחייה הזריז שלי ועברתי לקובץ קורות החיים הבא. הגישה שלי הייתה פשוטה, לבחון את מקום העבודה האחרון, להשוות אותו להשכלה, ואז לסרוק את הקובץ בחיפוש אחר מושגים מעולם הפיננסים וניהול חשבונות. כל דבר שכלל בתוכו הכנסות, ביקורות, רווח והפסד, תקציבים, רווח גולמי, הוצאות וניתוח פיננסי. יכולתי לעשות את המשימה הזאת כשאני ישן, או כפי שהיום הזה ייעד לי — כשאני שיכור.
לא צוין פה שום דבר לגבי רווח והפסד, שום מילים שראוי להיאחז בהן, שום חיבור לכסף, מתמטיקה, או משהו בסגנון. זה היה סלט שלם של עבודות מזדמנות ולימודים.
מצאתי את עצמי מניד בראשי בשאט נפש כשבחנתי את המסמך. איך מישהו יכול היה לחיות חיים כל כך לא מאורגנים, חסרי הלימה כלשהי?
הבנתי שרוב העולם לא פעל כמוני. רוב האנשים לא חיו לפי שעות עבודה ולא סידרו את חייהם כמו דוח תזרים מזומנים. ההוכחה החותכת לכך היו האחים שלי — לינדן ומגנוליה. היינו שלישייה, למען השם, אבל היינו הכי שונים שרק אפשר זה מזה.
לינדן היה אִילָנַאי — ושאלוהים יעזור לו — הוא התפרנס רק משום שאני הוצאתי חשבוניות, הפקדתי תשלומים וניהלתי את כל ענייני הכספים האישיים שלו. אחרת הוא היה יכול להיות גבר בן שלושים וחמש שעושה ניתוחים כירורגיים לעצים, אבל חסר כל כסף, שגר עם ההורים שלו רק משום שהוא כל הזמן שכח להפקיד את הצ'קים שלו.
אחותי ניחנה ביכולת גבוהה יותר בכל הקשור לניהול העסק שלה, אבל היא השקיעה את העשור השלישי לחייה בציפייה לאיזו הארה. התערבות שמימית, ברק שיפגע בה, הופעתה של הפיה הסנדקית, מה שזה לא יהיה. אבל משהו באמת פגע בה, כי עכשיו הייתה לה חברה מצליחה לעיצוב נוף, אבל אני שרדתי שנים על גבי שנים של איפוק לא לנער אותה ולהכניס קצת הגיון לראשה.
הם היו האחים היחידים שלי, וללא ספק — האנשים הכי אהובים עליי בעולם, אבל המוחות שלנו פעלו בדרכים שונות מאוד. זה עבד לטובתנו כשהיינו ילדים. מגנוליה תמיד הייתה הנמרצת מבינינו, לינדן היה בעל הדמיון העשיר, ואני דאגתי שנהיה שבעים, שנשתה מספיק מים ונעבור את הכבישים בזהירות.
החלק היפה בלהיות חלק משלישייה הוא שאף אחד אף פעם לא נותר מאחור. מהזיכרונות הכי מוקדמים של חיי, ועד משחק הבייסבול בפנווי פארק לפני שבועיים, תמיד היינו שלושתנו יחד. אף שהתגברנו והפכנו איש־איש בפני עצמו, עם אופיו ואישיותו, עדיין דאגנו להישאר יחד.
אבל כבר לא היינו רק שלושתנו יותר. מגנוליה עמדה להתחתן, וזה היה רק עניין של זמן שאיזו נימפת יער תתבע בעלות על לינדן. עד אותו בוקר, התקדמתי בזהירות לעבר ההבטחה שנתתי לעצמי לפנות קצת זמן כדי לחיות גם כן, ברגע שיסתיים עומס העבודה הזה באורך אחת־עשרה שנה והקשר הפעיל לסירוגין עם אישה שלא סבלה אותי.
שטפתי את תחושת המלנכוליה שלי בלאטה החריף שלי ומצמצתי שוב לעבר קורות החיים. "ממש לא," אמרתי לתיבת האי־מייל.
איפשהו מאחוריי נשמע צחקוק קטן וקול שאמר, "ממש לא, הא?"
ולפני שכושר התגובה שלי, המרוכך מהוויסקי, הספיק לאתר את מקור המילים האלה, אישה בצורת כאוס לוהט וזוהר נפלה על המושב שלידי.
