אחד המרכיבים העיקריים של ״מתנת הסרטן״ הוא שמשהו נפתח בתוכי ונענה לקריאה, לשאלה, הקיימת תמיד אך נופלת על אוזניים חירשות: ״מי אני?״ יש צורך ללמוד להישאר אל מול השאלה ללא מילים. עם קצת התעקשות, עולה תחושת חוסר, געגוע. תחושת חוסר זו היא המקור, המנוע של כל השאר. זהו הדחף לחיפוש אחר הניסיון להיות באמת: להיות אני לא כאינרציה חסרת חיים וכמכלול של תגובות אוטומטיות למציאות, אלא מצורך פנימי להיות אני אחר, נאמן למהותי, משתתף ככל יכולתי בחיים שבהם זכיתי.
עמיר שמואלי הוא פרופסור אמריטוס לכלכלת בריאות באוניברסיטת העברית, נשוי, אב לשלושה וסב לחמישה. אבל עמיר מעולם לא הסתפק בהגדרות הללו. במשך עשרות שנים חתר להבנת העולם ועצמו במסגרת קבוצות העבודה של גורדייף — מורה שנטל על עצמו לעורר את בני דורו במערב לצורך בהתפתחות פנימית שתאפשר להם להיות מודעים לעצמם ולמשמעות האמיתית של קיומם על פני כדור הארץ. כאשר אובחן כחולה סרטן מצא עמיר שהשאלות שליוו אותו רוב חייו זוכות למשמעות נוספת ולדחיפות חדשה: ״די מהר הבנתי שבשבילי זה לא יהיה מאבק נגד הסרטן אלא מאבק עם הסרטן כדי להיות מסוגל להיות אני״.
״זה אינו ספר המפרט בצורה מובנית את תורתו ורעיונותיו של גורדייף, אם כי המתעניינים בהם עשויים למצוא בו עניין,״ כותב עמיר בהקדמה לספר, ״הספר מביא מחוויותיי, התנסויותיי, תצפיותיי ותובנותיי במהלך השנתיים הראשונות לחברותי במועדון האונקולוגי, שנתיים שהיו המשמעותיות ביותר בחיי עד כה. הזעזוע שהביאה עימה אבחנת הסרטן טלטל את כל־כולי ואת משפחתי, ובסדק שנפער הייתה הזמנה להתבונן בעצמי ולעסוק בשאלות המהותיות, שמלוות אותי כבר שנים — על המוות, החיים, מחויבות, פחד, נחישות, כאב, יחסים, רצון, נשמה, חרטה, משמעות, תת־מודע, על להיות אני ושאלות אחרות — בצורה אינטנסיבית במיוחד.״