בין תל-אביב לראג׳סטן הוא רומן פסיכולוגי מוטרף שמשלב צלילה אל תוך מוחו של גיבור הספר יחד עם התבוננות מבחוץ דרך חוויות חייו, אכזבות הילדות שלו וכשלונותיו בחייו הבוגרים, ומוביל את הקורא אל פיתוליו של סיפור אהבה
יוצא דופן. דָוִד רזיאל, אדם בגיל העמידה, מגיע למבוי סתום שמקבל ביטוי מוחשי בתאונה שעבר ואחר כך במערכת יחסים
שנרקמת בינו לבין מימי, האחות שטיפלה בו בזמן שהותו הארוכה בבית החולים. העלילה הפתלתלה והקצב המשתנה
כמו רכבת הרים מזמינים את הקורא להיסחף, להזדהות ולהתבלבל, לצחוק ולבכות, לשנוא ולהתאהב.
אפשר להזדעזע מגיבור הספר הבוטה והדיכאוני, או לעצור את הנשימה ברגעי המתח, כאשר דוד רזיאל צונח אל התהום
האפילה ביותר של הנפש, עד כדי אובדן הרצון לחיות.
"התפללתי שחיי ייגמרו וחזרתי בלבי על משפט: אני שונא את החיים שלי," מתוודה דוד. אך הספר איננו עוסק דווקא בייאוש כמו שהוא שם את הדגש על הניסיון הבלתי פוסק לצאת ממנו, לברוח ממנו. קשה שלא לחוש אמפתיה כלפי מימי, שנשאבת פנימה לתוך עולמו של דוד ומחליפה תפקידים כמו מטוטלת – מתומכת לנתמכת, מבעלת חוסן לשברירית, מאישה מלאת שמחה אל זו המוצפת עצב.
רומן הביכורים של גדי גפן אינו מפסיק לסקרן כאשר הוא נוסע אחורה וקדימה בזמן, מתאר בפירוט אובססיבי צבעים
וריחות ולא שוכח לשתול רמזים, עד לסוף המפתיע.