פרולוג
Angels & Demons — jxdn
ג'יימי
כשהייתי ילדה קטנה, מדי פעם חלמתי על איש רע שחטף אותי למערה שלו. מעולם לא ידעתי למה דווקא אותי. מה עשיתי שזה הגיע לי? הוא החזיק אותי כבת ערובה, וחיכיתי נואשות שהנסיך הקסום יגיע להציל אותי. הנסיך שלי היה גבוה, בלונדיני ורכב על סוס לבן. צחוקו נשמע כמו מעיין של מים צלולים ועיניו היו בצבע השמיים.
בחלומי, כשהוא הגיע, ברחתי איתו והייתה לנו חתונה יפה בטירה שלו. הנסיך טוב הלב שלי מעולם לא הרג את החוטף שלי כי הוא היה טוב מדי למעשים נוראיים כאלה, אבל מעולם לא ידעתי מה קרה לאיש הרע אחרי כן.
הייתי מסופקת, מאושרת, אהובה.
בגיל ההתבגרות, התקווה הנואשת שהנסיך המקסים שלי יגיע ויציל אותי דעכה באיטיות.
היא הוחלפה במתח כשהאיש הרע התקרב אליי. הוא היה גבר אפל, מרושע, מסוכן ומפחיד. כל הגוף שלי רעד לידו. ליבי שקע בקרבי עמוק כל כך, שלא הייתה שום דרך להחזיר אותו למקומו.
הוא תמיד חטף אותי באמצע הלילה, תמיד גרר אותי בזמן שבעטתי וצעקתי. עשיתי מזה הצגה שלמה כי ידעתי שהוא אהב את זה. הוא אהב אותי פגיעה ומפוחדת.
יום אחד הנסיך שלי הגיע, אבל סירבתי לעזוב איתו. התחושה של האיש הרע והאפלה שלו סביבי הייתה מכלה מדי, ולא רציתי להשתתף בחתונה משעממת בטירה.
הייתי מאוהבת בגבר הזדוני שלי. הוא גרם לי להרגיש רצויה, חושנית ומרושעת.
כל לילה הלכתי לישון בתקווה שיגיע לחטוף אותי. ערגתי למגע שלו בחשכה.
ספר לי, ג'ייק, מה הפך אותך לאדם מרושע כל כך?
מתי הפסקת להציל את הנסיכה ופנית לאפלה?
ולמה...
למה בחרת בי?
פרק 1
Heathens — Twenty One Pilots
רוז
הפעימות בראשי מעירות אותי.
איפה אני? מה קרה? לוקח לי כמה שניות להיזכר בלילה שעברתי לפני שאני שוקלת לפקוח עיניים.
– ההכנות לנשף.
– ההודעה של סאם.
– הנסיעה למפיצים שלו בחוף הצפוני של המפלים.
– פספוס הנשף לטובת מסיבה בבית כלשהו.
– שיחות הטלפון הבלתי פוסקות של כריס.
– החזרה לדירתו של סאם בסילבר פולס.
– ההודעה של ג'ייק ו...
"לעזאזל, תפסיקי לערוך רשימות מוקדם כל כך בבוקר," אני ממלמלת לעצמי וסוף־סוף פותחת את עפעפיי הכבדים.
זרוע דקה כרוכה סביב מותניי, ואני מזהה שהיא שייכת לבחורה שנסעה במכונית עם סאם ואיתי אתמול בלילה. אני שוכבת על צידי לכיוונה, וכשעיניי מתבהרות, אני קולטת שראשה מונח על עצם הבריח שלי ושערה הבלונדיני והארוך מפוזר על החזה שלי.
אמה.
היא הייתה במסיבה אתמול בלילה.
זרוע כבדה יותר כרוכה סביבי באזור הבטן, והיא בהחלט לא שייכת לבחורה. זרועו של הזר ממוקמת ממש בין שדיי וידו סבוכה בשערה של אמה.
אתמול היה לילה פאקינג מטורף. שורות הקוקאין שהסנפתי עם קרלו ורוי דיאז מהבהבות במוחי, ובאופן אינסטינקטיבי אצבעותיי נוגעות באפי ומרפרפות על נחיריי לפני שאני בודקת אותן.
אין דם.
"לחיי ניצחונות קטנים," אני לוחשת בעצבנות כדי לגרום לעצמי להרגיש קצת יותר טוב.
אני מתרחקת מהבחורה, מסירה מגופי את הזרועות שכרוכות סביבי, קמה מהמיטה ולא מנסה אפילו לא להעיר אותם. למעשה, אני מרעישה ככל האפשר.
שניהם מתעוררים בזמן שאני מחפשת את הבגדים שלי.
אני אוספת את הסוודר שלי מהרצפה, ואז מחטטת בכיס המכנסיים שלי בחיפוש אחר הטלפון, בלי לטרוח ללבוש אותם. לבושה רק בסוודר אפור ותחתונים, אני מסתובבת בחזרה אל השניים שעל המיטה.
"בוקר אור, מהממת," הבחור מתמתח על המיטה ומחייך כמו חתול שקיבל את השמנת כשהוא מבחין בי מולו ובאמה שמתעוררת לאט לידו. "ובוקר טוב גם לך, יפיפייה," הוא אומר לה.
"איכס," אני מגלגלת עיניים.
זה מצב פאקינג מחורבן. לא הייתי צריכה לתת לו להצטרף אלינו. בחורים סטרייטים שנואשים להזדיין בשלישייה עם לסביות הם הגרועים ביותר.
איך קוראים לו? אין לי מושג. אני בטוחה שלא שאלתי אותו, אחרת הייתי זוכרת. אני לא שוכחת שום דבר. אף פעם. זאת קללה יותר מכל דבר אחר.
"טוב, הגיע הזמן לסיים כאן," אני רוטנת אליו.
אמה כבר מתלבשת. היא ילדה חכמה שלא צריכה שאגיד לה לעזוב. לעומתה, ברור שמר רב־שגל, שעדיין שוכב במיטה, הוא קצת יותר איטי בהבנת הנשמע.
אני מנסה להדליק את הטלפון שלי, אבל הסוללה נגמרה. פאק. ג'ייק עומד להרוג אותי. אני לא מאמינה שלא חזרתי הביתה בזמן לכבות את הנרות שעל עוגת יום ההולדת שלנו ביחד. אני ממש פאקינג שונאת את עצמי כרגע. כריס עומד להרוג אותי על זה שנעלמתי ולא שלחתי לו אפילו סימן חיים אחד.
טוב, אטפל בהם אחר כך.
ראשית, אני מוכרחה להגיע הביתה.
אני מוציאה את חפיסת הסיגריות ממכנסי הג'ינס שלי רק כדי לגלות שהיא ריקה. עיניי סורקות את החדר וקולטות חפיסת 'ניופורט' על השידה שליד המיטה. אלה סיגריות מגעילות, אבל עדיף אותן מאשר לעבור את הבוקר בלי ניקוטין בכלל.
— סיגריות מנטול
— בייצור בשנת 1957
— בבעלות —
'תסתמי כבר. בשיא הרצינות, תסתמי, לכל הרוחות', אני חושבת לעצמי, מוציאה סיגריה אחת ופונה אל האורחים המיוחדים שלי.
"נתראה בקרוב, אמה," אני אומרת לה ומרימה את המשקפיים שלי מהרצפה. מתי הוצאתי את עדשות המגע מעיניי?
מבטי מתקבע על הבחור, שמבין את הרמז סוף־סוף, בזמן שאני צועדת לעבר דלת חדר השינה. ברגע שהדלת נפתחת, אני מבינה שגם הדלת בצד השני של המסדרון פתוחה. הלב הבוגדני שלי מחסיר פעימה כמו בכל פעם שאני מרגישה את סאם בסביבה, אבל הבעת פניי נותרת אטומה. הוא עומד זקוף ומלווה את הסטוץ שלו אל מחוץ לחדר.
אני נשענת על משקוף הדלת שכרגע פתחתי ומנסה שוב להדליק את הטלפון שלי כאילו הוא יראה אותות חיים באורח נס, וכשזה לא קורה, אני משלבת את זרועותיי.
סאם מחקה אותי, משלב את זרועותיו השריריות והמקועקעות על חזהו ובוהה בי במבט רציני. הוא לובש מכנסי ג'ינס שחורים. זהו זה. זה הכול.
בלי לשים לב, לשוני מרטיבה את שפתיי בזמן שעיניי בוחנות את העגילים בפטמות שלו.
מעולם לא שכבתי עם סאם, וזאת ההתגרות הגרועה ביותר שהחיים זרקו עליי אי פעם. התגרויות תמידיות של גבר בלתי ניתן להשגה.
עיניו של סאם מוסטות לעבר הבחור האלמוני שחולף על פניי ועוזב. מבטו מאפיל. הייתי רוצה להגיד שמדובר בקנאה, אבל זה לא המקרה, לצערי. זה סתם סוג המבט שלו. עיניו כהות כל כך שנדמה כאילו הן שואבות לך את הנשמה.
אני מבחינה גם בגבר שחולף על פני סאם כדי לצאת מחדר השינה שלו. נראה שגם לו היה ממש כיף אמש. החבורה סביב צווארו של הזר ברורה לעין.
השמוק הבריטי מתנהל בשקט במהלך היום ומשחרר מעצורים בלילה, רצוי על גברים שאוהבים את סוג האלימות שלו.
"תתקשר אליי," הזר הגבוה והרזה לוחש לסאם ויוצא החוצה.
חתיכת זין עם מזל, אני חושבת ואז סוטרת לעצמי מנטלית על כך שהזלתי ריר על סאם.
מבטינו נפגשים שוב בעודנו נשענים על משקופי הדלתות שלנו.
אמה יוצאת מהחדר, לוחצת על מותניי ונעמדת על קצות אצבעותיה כדי לנשק אותי על הלחי, אבל לא אומרת דבר.
מבטו של סאם עובר ממנה אליי בגלגול עיניים. אני עומדת לצחוק על הצביעות שלו כשבחורה נוספת חולפת על פניו כדי לצאת מחדר השינה שלו.
אה, פשוט מושלם. תהיתי עד כמה נוכל לדחוק זה בזה.
לא מעט, ככל הנראה.
ברגע שאמה והבחורה האחרונה עוזבות, הוא בוחן אותי מכף רגל ועד ראש ופונה אליי.
"האם עליי לצפות שמישהו נוסף יצא מחדר האורחים שלי?"
"אני סיימתי אם אתה סיימת," חיוך נמתח על פניי. אני מניחה את סיגריית הניופורט בין שפתיי ומשפילה את מבטי למצית הדולק שמתקרב לקצה. אין צורך שארים את מבטי כדי לדעת שהוא חוצה את המסדרון ומתקרב אליי. הריח שלו כבר גורם לפרפרים בבטני לעבור למצב של פניקה.
הוא שולף את הסיגריה מבין שפתיי, לאט.
"לא בתוך הבית," הוא פוקד בקולו הנמוך.
אני מגלגלת את עיניי ומרימה אליו את מבטי. פאק, הוא גבוה. הגובה שלי מטר שבעים ושבע, אז אני יודעת על מה אני מדברת. הוא גבוה ממני כל כך.
סאם תוחב את הסיגריה לכיס האחורי של מכנסיו ומעוות קלות את שפתיו — מה שהוא מחשיב כחיוך.
"יום הולדת שמח, רוז."
אני בוהה לתוך עיניו, שדומות יותר לבריכות שחורות, ומרשה לעצמי ללכת לאיבוד לכמה שניות.
"אני צריכה להטעין את הטלפון שלי," אני עונה.
"את צריכה ללכת הביתה. תתארגני. אסיע אותך לשם." הוא מסתובב, חוזר לחדרו וטורק אחריו את הדלת.
אנחנו במרחק של עשר דקות מהבית שלי כשהטלפון שלו מתריע על הודעה ומצב רוחו משתנה באופן דרסטי.
נכון, הוא תמיד מתנהג כמו חתיכת חרא רציני, אבל איתי הוא אחר. בדרך כלל, מצב הרוח שלו כשהוא צריך להסיע אותי הביתה הוא לא נהדר — כנראה מרגיש אשמה על כך ששלף אותי מחיי הנורמליים יחסית — אבל היום הוא מצוברח במיוחד. עיניו כל הזמן מוסטות לעבר הטלפון שלו, והוא ממש נזהר שלא אראה מה מופיע במסך.
אחרי התרעת הודעה נוספת, הוא לפתע בולם וממלמל קללה. אצבעותיו מקלידות במהירות הודעה בחזרה. עוד צליל התרעה.
"פאק," הוא ממלמל ומסובב את המכונית.
"מה אתה עושה, לעזאזל?"
הוא לא עונה ומתמקד בלא למחוץ אותנו בין שתי מכוניות.
"אכפת לך להסביר לי למה אתה מתנהג במניאקיות מוגברת היום?" אני מתעקשת.
"רוצה להסביר לי למה את מזדיינת בשלישייה בדירה שלי?" הוא משיב.
"גם אתה עושה שלישיות בדירה. אף אחד לא מתלונן על זה." אני מסתובבת מעט כדי להראות לו את החיוך המלגלג על שפתיי.
"זה הבית שלי. אני מבוגר ויכול לעשות כל מה שאני רוצה. אני לא ילדה בת שבע־עשרה שמנסה נואשות לזכות בתשומת לב."
אני צוחקת על הניסיון העלוב שלו לפגוע בי.
"הזיון שלך בטח היה מאכזב אתמול בלילה. אולי תנסה להיות זה שלמטה?" אני מניחה את ידי השמאלית על גבו התחתון ומחליקה אותה למטה לעבר הכיס האחורי של מכנסיו. "זיון טוב יעזור לשחרר את כל התסכול הזה. זה בהחלט עזר לי אתמול בלילה."
"רוז," הוא מאיים בקול נמוך. ידו נשלחת לתפוס לי את היד, אבל אני מוציאה אותה עם הסיגריה שהוא החביא שם מוקדם יותר.
הוא לא מוסיף דבר, אלא מעמיק יותר בזעפו.
אני מגלגלת את עיניי, פותחת את החלון בצד שלי ומציתה את הסיגריה.
"תזרקי את זה." הוא חוטף את הסיגריה וזורק אותה מהחלון.
"סאם! מה עובר עליך היום, לכל הרוחות?"
הוא מתחיל לעלות לי על העצבים. סאם מעשן כמו ארובה של כור גרעיני מחורבן, סוחט אותי לעשות עבודות שחורות בשבילו, ולפתע עכשיו מציקה לו העובדה שאני מזדיינת בשלישיות ומעשנת סיגריה?
הוא בודק שוב את הטלפון שלו ומעביר יד מקועקעת בשערו השחור. אני מחליטה להתעלם ממנו ולחבר את הטלפון שלי לדיבורית. הוא מביט בנייד שלי בחשדנות לפני שעיניו מתמקדות שוב בכביש.
"תפסיק להתנהג באופן מוזר," אני פוקדת.
בתוך דקה בערך, אנחנו מחנים ברחוב שמעולם לא הייתי בו בעבר.
"אנחנו צריכים לעצור כאן קודם. זה ייקח רק דקה."
"ברצינות?" אני יודעת שהוא רואה את הכעס בעיניי. "לא עשיתי מספיק עצירות אתמול?"
"כן. טוב, הפעם זה דחוף." הוא משתתק שוב, ואני יודעת שהוא מסתיר ממני משהו, אבל נותנת לרגע לחלוף.
הרחוב בנוי משורות של בתים קטנים ומוזנחים, מבטי בוחן שוב ושוב את הסביבה.
"אנחנו בסטונוויו?" אני מציצה מבעד לחלון שלו ואז מבעד לחלון האחורי.
משהו לא בסדר כאן.
חלפנו על פני השלט שאומר 'ברוכים הבאים לסטונוויו', אבל מעולם לא הייתי בחלק הזה של העיר. זה לא אזור החוף הצפוני של המפלים, האזור העני, אבל אנחנו בהחלט לא בחלק העשיר של סטונוויו. העיירה שלנו היא ניגוד מוחלט לאזור הצפוני של סטונוויו, שם אפשר למצוא את חניוני הקרוואנים והבקתות המוזנחות הטובות ביותר שיש. אנחנו איפשהו... באמצע?
סאם מתעלם משאלתי ויוצא מהמכונית.
פאק, משהו באמת לא בסדר כאן.
הוא עוטה על עצמו את האישיות הציבורית שלו, ותחושה נוראית מתפשטת בבטן שלי. אותה הרגשה שהתפשטה בי בקביעות לפני שעברנו לסטונוויו.
אני בולעת את הגוש בגרוני ועוטה את הבעת הפנים האמיצה שלי. אין לי ברירה.
'עצירה אחת והביתה', אני אומרת לעצמי שוב ושוב, לוקחת את הטלפון שלי, פותחת את הדלת וקופצת מהג'יפ. הטלפון נדלק סוף־סוף, אבל חתיכת הגרוטאה הזאת עדיין לא מראה שום דבר על המסך. ההתראות מתעדכנות לאיטן, אז אני מכניסה אותו לכיס האחורי של מכנסי הג'ינס שלי.
סאם עוצר לפני ארבע מדרגות שמובילות לאחד הבתים, ואני נעמדת לידו. לאחר זמן מה, הוא מפנה את מבטו אליי.
"את סומכת עליי?" הוא שואל, וכל הפעמים שבהן הוא שאל אותי את השאלה הזאת מבזיקות במוחי.
כשהייתי ילדה, התשובה תמיד הייתה כן. כן, אני סומכת עליך. כן, אלך בעיוורון אחריך כי אני ילדה מטומטמת ותמימה.
מאז שהתפרץ שוב לחיינו באופן בלתי צפוי לחלוטין, התשובה לשאלה הזאת השתנתה. הוא לא יודע את זה כי עברו כבר חודשיים, ולא היה לו צורך לשאול אותי.
אז למה דווקא עכשיו?
"מה אתה עושה, סאם? אני מקווה שאתה לא מנסה לדפוק אותי בדרך כלשהי."
"את בוטחת בי, רוז? את סומכת עליי?"
"מה אתה מסתיר ממני?" הקול שלי נמוך, רוטט והופך לקול המחוספס שכולם אוהבים כל כך.
הוא מוותר על תשובה ועולה במדרגות למרפסת הקדמית. אחרי שאני נעמדת ממש מאחוריו, הוא מצלצל בפעמון.
יש לי מושג עד כמה נדפקתי, כשסאם עוקף אותי ונעמד מאחוריי.
הוא מוודא שלא אסתובב ואברח.
הוא מוודא שאישאר תקועה בינו לבין מי שנמצא מאחורי הדלת הזאת.
אני מבינה אפילו יותר שמשהו לא כשורה כשהטלפון בכיס האחורי של מכנסיי מתחיל לרטוט, התראה אחרי התראה, ללא הפסקה.
אין לי זמן להוציא אותו כי הדלת כבר פתוחה.
