דבר הבימאית
על ההצגה 'קולות', מאת הבמאית מלכה מרין
המחזה קולות מאת מיכל בלומנפלד התגלגל לידי בדרך מקרה. כבר אחרי קריאת העמודים הראשונים, הוא הילך עלי קסם ושאב אותי לתוכו. המחזה, שמתכתב עם זרם האבסורד, דן במאבק על זהות ועל חיפוש משמעות בעולם מבולבל, חשוף לבליל מתמשך של קולות חיצוניים חסרי משמעות ברוב המקרים. שני הגיבורים "לכודים" בחדר מאיים ונשלטים על ידי רמקול שמשמיע קולות מסתוריים. למעשה הם לכודים ללא ידיעתם בתוך "יצירת אמנות" – פסקול לסרט שיוצרת הדמות השלישית, המשנית כביכול, שמופיעה רק ברבע האחרון של ההצגה, אך המפעילה את הגיבורים לכל אורכה.
הסגנון המינימליסטי, הריאליסטי-פואטי של הכתיבה, הוביל אותי בהכרח לחיפוש דרכי הבעה אמנותיות מורכבות ומרתקות בכל האספקטים של היצירה הבימתית: שפה תנועתית מסוגננת, כמעט ריקודית, של שתי הדמויות המרכזיות, הגבר והאישה, הנלחמות זו בזו לאורכו של המחזה ומתעמתות ללא הפוגה בכל הנוגע ליחסם לחיים ולאמנות; פס קול השובר ומעוות אייקונים מוסיקליים סטריאוטיפיים כמו מוסיקת ריקודים רומנטית, מוסיקת מתח, מוסיקה חסידית יהודית, מוסיקה לפרסומות ועוד; עיצוב במה מינימליסטי-מסוגנן שתורם למעברים התכופים בין המציאות לדמיון; ותאורה לא ריאליסטית במופגן, שתפקידה להאיר ולפתוח צוהר לקורה בנפשן של הדמויות ובפנטזיות שלהן.
כל אלה סייעו לי ליצור הצגה שחוקרת את המאבק בין קולות פנימיים לקולות חיצוניים וחושפת את האבסורד בניסיונו של האדם להתעקש על מציאת משמעות בעולם חסר משמעות. בעולמם של הגיבורים תיאוריות קמות ונופלות, כדי לתת משמעות למה שהוא שרירותי. "פתרון התעלומה" בסוף ההצגה חושף את הגיחוך שבמנגנון האנושי הזה ומזמין את הצופים לחשוב גם על הקולות שפועלים עליהם.
דניאל אזולאי (מוטי), יפתח קמינר (ראדק) ואתי קדוש (מירי) בהצגה 'קולות' (צילום: קרן בן עמי)
רומן פוסט רומנטי
ליאורה שכטמן-בנימין
שני האנשים העומדים ליד עץ ומחכים לגודו פיצחו את הקוד הגנטי של המצב האנושי. דידי וגוגו חסרי הגיל והזהות, מעבירים את זמנם בציפייה לגודו: רבים ומתפייסים, מתייאשים ומתמלאים תקווה – אך לעולם אינם עוזבים. זוג הנוודים של בקט מהווה מופת דרמטי למחזאות האבסורד ולמחזאות מאוחרת יותר: בני זוג, זוג חברים, הורה וילד, זוג אסירים או זוג אחים, לעיתים מופשטים כמו דידי וגוגו, או הזקן והזקנה בכיסאות ליונסקו ולעיתים בעלי זהות ספציפית כמו ג'ורג' ומרתה ממי מפחד מוירג'יניה וולף לאלבי או ג'קי וסולי מביער ביער לחיים מרין, המקיימים זוגיות סיזיפית. תלות הדדית וחוסר ודאות לגבי החוץ, גורמים לדמויות להישאר בחלל הזוגי העוין, לרוב לכשעצמו.
מירי ומוטי בקולות אינם מחכים לגודו אלא, ברוח התקופה שלנו, לאודישן. איש אינו מגיע לקרוא להם וברוח הציפייה לגודו, הם אינם עוזבים את החדר וממשיכים לחכות לבמאי הגדול או לוועדת הקבלה:
מירי: אל תצא!
מוטי: למה?
מירי: עדיף שתשאל את מי שיגיע לקרוא לי לאודישן.
מוטי: רעיון טוב. אני לא רוצה להשאיר אותך פה לבד.
מירי: אין לי שום בעיה להישאר לבד. אתה יכול ללכת.
(מוטי לא זז)
עם זאת, הציפייה הזוגית והסיזיפית הופכת כאן דווקא לקומדיה רומנטית – סוגה דרמטית עתיקת יומין. מהקומדיות השייקספיריות ועד ההוליוודיות, בכולן ניתן למצוא זוגות אוהבים פוטנציאלים המתכתשים ביניהם ומוצאים את עצמם "בעל כורחם" בקרבה יתרה...
מירי: אתה לא מצפה שאני אשכב על המיטה לידך.
מוטי: לא מצפה לכלום. (מוטי מפנה לה את הגב)
מירי: אני מניחה שזה יהיה בסדר אם נשכב בכוונים הפוכים...
יתאהבו או לא יתאהבו זאת השאלה, אך לא השאלה היחידה...
רמקול ממוקם בחדר ההמתנה. הצלילים הבוקעים ממנו משפיעים על התנהגות הדמויות: מארש החתונה, מוסיקה רומנטית, מוסיקה מאיימת ומרגיעה. הקולות נפסקים, מתחדשים ומשפיעים על התקרבות והתרחקות הדמויות. מירי ומוטי רוקדים כי יש מוסיקת ריקודים? מתקרבים כי יש מוסיקה רומנטית? מפחדים כי יש מוסיקת מתח? רעבים כי הושמע ג'ינגל למסעדה של פפה?? רוחות הפוסטמודרניזם רידדו את הדמות הנטורליסטית, שנתפסה כתוצר של סביבת הגידול שלה במובן העמוק, לכדי דמויות שהן תוצרים מהירים של הקונטקסט המיידי. זו אינה רק טענה פילוסופית. הדמויות עצמן מטילות ספק במצבן ובזהותן וחושדות בפיכחון פוסט מודרני בגורמים שמאחורי הרמקול: ייתכן שמדובר ברומנטיקה מהונדסת, ברוח "האח הגדול"? אולי הציפייה היא חלק מהאודישן? ואולי הפרטנר שבחדר אף הוא חלק מהניסוי? ברוח התקופה, המודעות הצינית לכל האופציות אינה מאירה ומבהירה את המציאות, אלא מטשטשת אותה באמצעות אינספור ספקולציות.
יש יצירות המשאירות את הצופה שלהן בחוסר ודאות גם לאחר רדת המסך, אך קולות דווקא עושה חסד עמנו הצופים וברוח הקומדיה, מספק פתרון לשאלות או לפחות לחלקן...
ליאורה שכטמן-בנימין היא חוקרת תיאטרון ובמאית. מלמדת בסטודיו למשחק ניסן נתיב ובאוניברסיטה הפתוחה.
דניאל אזולאי (מוטי) ואתי קדוש (מירי) בהצגה 'קולות' (צילום: קרן בן עמי)
