מבוא
"איך אפשר להאמין?"
אלה היו המילים הראשונות שאמרה לי גברת קוֹהוּט כשנכנסתי לביתה ומצאתי אותה בין בני משפחה תומכים, מעל ומעבר למה שציפיתי. אישה קטנת מידות ומאירת פנים, לבושה במכנסיים ובחולצה מהודרים, עם מחרוזת לצווארה, שיער לבן וליפסטיק ורוד. היא הסיבה שבגללה טסתי סביב העולם, מצפון אנגליה לביתה הצנוע בגבעות, לא הרחק מהעיר הגדולה סן פרנסיסקו, קליפורניה.
אנחנו לוחצות ידיים, וזה הרגע שבו ההיסטוריה הופכת למציאות — לא רק ארכיונים, מדפי ספרים, איורי אופנה והבדים הנשפכים שבדרך כלל משמשים עבורי מקורות היסטוריים לכתיבה ולהרצאות. אני נפגשת עם אישה ששרדה במקום ששמו כיום נרדף לזוועות.
הגברת קוהוט יושבת ליד שולחן מכוסה מפת תחרה ומציעה לי שטרודל תפוחים ביתי. במהלך הפגישה היא יושבת ומאחוריה ספרי מחקר, זרי פרחים, קישוטי רקמה יפים, תצלומים משפחתיים וחפצי קרמיקה צבעוניים. כדי להתחיל את הריאיון הראשון אנחנו מדפדפות במגזיני תפירה משנות הארבעים שהבאתי כדי להראות לה, ומסתכלות מקרוב בשמלה אדומה מסוגננת משנות המלחמה מאוסף בגדי הווינטאג' הפרטי שלי.
"עבודה באיכות גבוהה," היא מעירה כשהיא ממששת את קישוטי השמלה. "מאוד אלגנטית."
מפליא אותי איך בגדים יכולים ליצור בינינו חיבור ולגשר על המרחק שבין יבשות ודורות. ביסוד ההערכה המשותפת של גִזרה, סגנון ומיומנות מצויה עובדה חשובה יותר: לפני עשרות שנים, הגברת קוהוט עבדה עם אריגים ובגדים בהקשר שונה מאוד. היא התופרת האחרונה שנותרה בחיים מסלון אופנה שהוקם במחנה הריכוז אושוויץ.
סלון אופנה באושוויץ? עצם הרעיון מעוות ומחריד. הוכיתי תדהמה בפעם הראשונה שראיתי אזכור של "סטודיו החייטות העילית", כפי שקראו לו, בזמן שקראתי על הקשרים בין הרייך השלישי של היטלר ותעשיית האופנה, כחלק מהכנותי לכתיבת ספר על תעשיית הטקסטיל העולמית בשנות המלחמה. היה ברור שהנאצים הבינו את עוצמתם הפֶּרְפוֹרְמָטִיבִית של בגדים, דבר שניכר בשימוש שלהם במדים איקוניים באירועים ציבוריים מונומנטליים. המדים הם דוגמה קלסית לשימוש בבגדים לחיזוק הגאווה והזהות הקבוצתיים. המדיניות הכלכלית והגזעית הנאצית חתרה להרוויח מתעשיית הבגדים והשתמשה בהכנסות מגזל ומביזה כמקור מימון למעשי האיבה של הצבא.
גם נשים בשכבת העילית הנאצית העריכו בגדים. מגדה גבלס, אשתו של שר התעמולה הערמומי של היטלר, נודעה באלגנטיות שלה וכלל לא התנגדה ללבוש יצירות אופנה יהודיות, על אף האובססיה הנאצית למחוק את היהודים מענף האופנה. אֶמי גרינג, אשתו של רייכסמרשל הרמן גרינג, לבשה בגדי יוקרה גנובים וטענה שאין לה מושג מאין הגיעו הבגדים שברשותה. אווה בראון, פילגשו של היטלר, אהבה אופנה עילית. בימים האחרונים לפני התאבדותה ולפני כניעתה של גרמניה, היא דרשה שתישלח אליה שמלת כלולות, דרך רחובות ברלין הבוערת, ולבשה אותה עם נעלי פֶרָגַאמוֹ.
ובכל זאת — סלון אופנה באושוויץ? סדנת חייטות כזאת היתה ביטוי מרוכז של ערכי ליבה ברייך השלישי: פריווילגיות ונהנתנות שלובות בביזה, בהשפלה וברצח המונים.
הדוויג הֵס, אשתו של מפקד המחנה, היא זו שהקימה את סלון התפירה. ואם סלון אופנה בקומפלקס השמדה הוא לא שילוב גרוטסקי דיו, זהותן של העובדות משלים את העיוות: רוב התופרות בסלון האופנה היו יהודיות שנושלו מחייהן הקודמים ושולחו על ידי הנאצים למקום שבו היו אמורות בסופו של דבר למות כחלק מ"הפתרון הסופי". צורפו אליהן קומוניסטיות לא־יהודיות מצרפת הכבושה, שהגורל שיועד להן היה כליאה וחיסול בשל התנגדותן לנאצים.
קבוצת הנשים החסונות והמשועבדות עיצבה, גזרה, תפרה וקישטה בגדים עבור פְרָאוּ הֵס ורעיות אחרות של אנשי אס־אס. הן יצרו בגדים יפהפיים בשביל נשים שהתייחסו אליהן בתיעוב וחשבו אותן לחתרניות ולתת־אנושיות, רעיותיהם של הגברים שפעלו במסירות לחיסול כל היהודים וכל אויביו הפוליטיים של המשטר הנאצי. עבור התופרות בסלון האופנה של אושוויץ, התפירה היתה הדבר שהגן עליהן מפני תאי הגז והמשרפות.
נוכח הניסיונות הנאציים לשלול מהן את אנושיותן ולהשפיל אותן, התופרות טוו ביניהן קשרים מפליאים של ידידות ונאמנות. בזמן שחוטים הושחלו במחטים ומכונות התפירה זמזמו, הן תכננו מהלכי התנגדות ואפילו בריחה. הספר הזה הוא סיפורן — לא רומן המבוסס על אירועים היסטוריים, אלא ספר היסטוריה. הסצנות והשיחות האינטימיות שמתוארות בו מבוססות כולן על עדויות, על מסמכים, על ראיות חומריות ועל זיכרונות שסופרו לבני משפחה או שסופרו לי ישירות, והדברים מגובים בקריאה נרחבת ובמחקר בארכיונים.
כשלמדתי על קיומו של סלון האופנה ההוא, התחלתי לחקור יותר לעומק, כשבידי תחילה רק מידע בסיסי ורשימה חלקית של שמות — אירֶנֶה, רֶנֵה, ברכה, קָטקָה, הוּנְיָה, מימי, מָנְצי, מרתה, אולגה, אלידה, מרילו, לולו, בָּבָּה, בורישקה. כמעט שאיבדתי תקווה לגלות יותר על התופרות, לא כל שכן לגבש ביוגרפיות שלמות שלהן, כשרומן לבני נוער שכתבתי, "הסרט האדום" — רומן שעלילתו מתרחשת בגרסה בדיונית של הסדנה — משך את תשומת לבן של משפחות באירופה, בישראל ובצפון אמריקה. אז הגיעו אלי האימיילים הראשונים:
דודתי היתה תופרת באושוויץ.
אמי היתה תופרת באושוויץ.
סבתי ניהלה את המתפרה באושוויץ.
כך נוצרו לראשונה המגעים עם משפחותיהן של התופרות המקוריות. גילוי הסיפורים על חייהן ועל גורלן היה חוויה מזעזעת אבל גם מעוררת השראה.
להפתעתי, התברר לי שאישה אחת מקבוצת התופרות עדיין בחיים, בבריאות טובה, ומוכנה לדבר — עדת ראייה ייחודית ממקום שהיה התגלמות האכזריוּת והסתירוֹת המחרידות של המשטר הנאצי. הסיפורים זורמים מפיה של הגברת קוהוט, שהיתה בת 98 כשנפגשנו, עוד לפני שאני שואלת שאלות. היא זוכרת איך המטירו עליה בילדותה אגוזים וממתקים בחג הסוכות, וגם איך ראתה באושוויץ איש אס־אס שובר את צווארה של חברה מבית הספר במכת את, פשוט מפני שדיברה בזמן העבודה.
היא מראה לי תמונות של עצמה מהתקופה שלפני המלחמה, נערה בשנות העשרה לחייה באפודה סרוגה יפה, ובידה מגנוליה, ואחר כך תמונה שצולמה כמה שנים לאחר המלחמה, במעיל מסוגנן עם גזרה בהשראת "המראה החדש" המפורסם של כריסטיאן דיור. למראה שני התצלומים האלה אי־אפשר לנחש באיזו מציאות חייתה בשנים שעברו בין האחד לאחר.
אין תצלומים של אלף הימים המחרידים שלה באושוויץ. היא אומרת לי שבכל אחד מאלף הימים האלה היא יכלה למות אלף פעמים. דבריה מעוררים בי את התמונות. היא עוברת מזיכרון אחד לאחר בזמן שאצבעותיה עוברות על התפרים במכנסיה ומחדדות את הקפלים — סימן קטן לרגשות שמבחינות אחרות היא מקפידה לשלוט בהם. האנגלית היא שפתה החמישית שלוטשה במהלך שנים רבות בארצות הברית. היא עוברת בקלות משפה אחת לאחרת, ואני משתדלת ככל יכולתי להדביק את הקצב. יש לי עט ופנקס מוכנים לכתיבה קצרנית ורשימה ארוכה של שאלות. הגברת קוהוט נועצת בי אצבע כשאני ממהרת להכין את הטלפון להקלטת וידיאו.
"תקשיבי!" היא מצווה.
אני מקשיבה.
1
אחת המעטות ששרדו
אחרי שנתיים באתי לבניין המפקדה של אושוויץ, ושם עבדתי כתופרת בחדר התפירה עבור משפחות אס־אס. עבדתי 12-10 שעות ביום. אני אחת המעטות ששרדו בגיהינום של אושוויץ.
— אולגה קוֹבָץ'
יום ככל הימים.
לאורם של שני חלונות, ישבו נשים במטפחות לבנות ליד שולחנות עץ ארוכים, בראשים מורכנים מעל לבגדים, ותפרו. מחטים פנימה, מחטים החוצה. זה היה חדר בקומת המרתף. השמים מחוץ לחלון לא היו שמים של חופש. זה היה מפלטן של התופרות.
סביבן נמצא כל הציוד של סלון אופנה משגשג, כל הכלים הדרושים למלאכה. על השולחנות סרטי מדידה, מספריים וסלילי חוטים. בסמוך עמדו ערמות של גלילי אריגים מכל סוג. מסביב היו פזורים מגזיני אופנה וניירות מרשרשים עם גזרות תפירה. ליד חדר הסדנה הראשי נמצא חדר מדידה פרטי ללקוחות. המקום כולו התנהל בהשגחתה של מרתה הנבונה והכישרונית, שזמן לא רב קודם לכן ניהלה סלון אופנה מצליח משלה בברטיסלבה. בורישקה שימשה לה עוזרת.
התופרות לא תפרו בדממה. בבליל שפות — סלובקית, גרמנית, הונגרית, צרפתית, פולנית — הן פטפטו על עבודתן, על בתיהן, על משפחותיהן… הן אפילו התבדחו על עצמן. רובן הרי היו צעירות, בשנות העשרה המאוחרות או בשנות העשרים המוקדמות לחייהן. הצעירה ביניהן היתה רק בת ארבע־עשרה. "תרנגולת קטנה", קראו לה, כי תמיד טסה מצד לצד ואספה סיכות וקצוות של חוטים שנגזרו.
חברות עבדו זו עם זו. היו שם אירֶנֶה, ברכה ורֶנֵה, כולן מברטיסלבה, ועמן אחותה של ברכה, קטקה, שתפרו ללקוחותיהן מעילי צמר מתוחכמים אפילו כשאצבעותיהן קפאו מקור. בָּבָּה ולולו היו עוד שתי חברות קרובות, האחת רצינית והאחרת שובבה. הוניה, שהיתה באמצע שנות השלושים לחייה, היתה הן חברה והן דמות אם, וכוח שאין לעמוד בפניו. אולגה, בערך בת גילה של הוניה, נראתה זקנה מופלגת בעיני הצעירות.
כולן היו יהודיות.
לצדן תפרו שתי הקומוניסטיות הצרפתיות, חייטת המחוכים אָלידָה ולוחמת תנועת ההתנגדות מָרִילוּ. שתיהן נאסרו וגורשו בשל התנגדותן לכיבוש הנאצי בארצן.
בסך הכול עבדו בסלון עשרים וחמש נשים. מחטים פנימה, מחטים החוצה. כשקראו לאחת מהן והיא לא שבה, מרתה מיהרה למצוא אחרת שתתפוס את מקומה. היא רצתה שאסירות רבות ככל האפשר יצטרפו למקום המפלט במרתף. בחדר הזה היו להן שמות. מחוץ לסלון הן היו חסרות שם — מספרים ותו לא.
לכולן היתה די והותר עבודה. ספר ההזמנות הגדול והשחור היה מלא עד כדי כך שרשימת ההמתנה היתה בת שישה חודשים, אפילו עבור לקוחות רמות מעמד בברלין. בראש סדר העדיפויות היו ההזמנות של לקוחות מקומיות ושל האישה שהקימה את הסלון, הדוויג הס. אשתו של מפקד מחנה הריכוז אושוויץ.
יום אחד, יום ככל הימים, נשמעה בסלון שבמרתף זעקת שבר ופשט בו ריח נורא של בד שרוף. אסון. מגהץ חם יתר על המידה חרך אריג בזמן גיהוץ של שמלה. האזור החרוך היה ממש מלפנים. לא היה אפשר להסתיר אותו. הלקוחה היתה אמורה לבוא למדוד את השמלה למחרת. התופרת המסורבלת יצאה מדעתה מרוב חרדה והיא שבה וזעקה "מה נעשה? מה נעשה?"
האחרות עצרו את העבודה נוכח הפניקה. זה לא היה רק עניין של שמלה שנהרסה. הלקוחות של סדנת האופנה הזאת היו נשותיהם של אנשי האס־אס הבכירים של אושוויץ. אנשים שהיתה בידיהם מלוא השליטה על חייה ועל גורלה של כל אישה בחדר.
מרתה, האחראית על המקום, העריכה בקור רוח את הנזק.
"אתן יודעות מה נעשה? נוציא את החלק הזה ונכניס בד חדש לכאן. מהר…"
כולן התגייסו למלאכה.
ביום שלמחרת באה רעיית האס־אס לתור שנקבע לה בסלון האופנה. היא מדדה את השמלה והסתכלה מבולבלת במראה שבחדר המדידה.
"לא זכור לי שכך היא היתה אמורה להיראות."
"ודאי שכן," ענתה מרתה בנועם. "היא לא נראית יפה? אופנה חדשה…"
האסון נמנע. לפחות לפי שעה.
התופרות חזרו לעבודתן, מחטים פנימה, מחטים החוצה. הן נשארו בחיים עוד יום כאסירות באושוויץ.
מערך הכוחות שהביא להקמת סלון האופנה באושוויץ הוא גם זה שעיצב וריסק את חיי הנשים שהתגלגלו לבסוף לעבוד בו. עשרים שנה קודם לכן, כשהתופרות היו נערות צעירות או רק פעוטות, הן לא יכלו להעלות בדעתן איך יצטלבו גורלותיהן במקום כזה. אפילו המבוגרים שסביבן היו מתקשים לדמיין עתיד שיכלול אופנה עילית בלב רצח עם מתועש.
בילדותנו, העולם קטן מאוד אבל עשיר בפרטים ובתחושות. המגע הדוקרני של צמר בעור, הקושי לכפתר כפתורים סוררים באצבעות קרות, המראה המרתק של חוט שאפשר למשוך עוד ועוד מתוך קרע במכנסיים. בהתחלה קירות בית המשפחה הם האופק שלנו. בהמשך הוא מתרחב לקצות הרחוב, לשדות, ליערות ולערים. אין לדעת מה יקרה בעתיד. עם הזמן, רק זיכרונות ומזכרות נותרים משנים אבודות.
אירנה רייכנברג כילדה
אחד הדיוקנאות הנשקפים מהעבר הוא זה של אירנה רייכנברג כילדה, מתאריך לא ידוע. תווי פניה חיוורים בין הצללים; אי־אפשר לראות מה היא לובשת. חיוך מהוסס מעגל את לחייה, כאילו היא נזהרת שלא להראות יותר מדי רגש.
אירנה נולדה ב-23 באפריל 1922 בברטיסלבה, עיר יפהפייה בצ'כוסלובקיה על גדות נהר הדנובה, בקושי שעת נסיעה מווינה. מפקד אוכלוסין שנערך שלוש שנים לפני לידתה הראה שאוכלוסיית העיר היתה ברובה תערובת של גרמנים, סלובקים והונגרים. משנת 1918 חיו כולם תחת שליטתה הפוליטית של המדינה הצ'כוסלובקית, אבל הקהילה היהודית, בת כמעט 15 אלף איש, התרכזה ברובע מסוים של העיר, כמה דקות הליכה מהגדה הצפונית של הדנובה.
מרכז הרובע היהודי היה רחוב בשם יוּדֶנְגָסֶה או ז'ידוֹבְסְקָה אוּלִיצָה — רחוב היהודים. לפני שנת 1840 חיו היהודים ברחוב היחיד הזה בנפרד משאר אוכלוסיית ברטיסלבה. הרחוב המשופע היה חלק מנכסי הטירה המקומית. שומרים מטעם העיר נעלו בלילה את השערים בשני קצותיו, וכך נתחמה דרך שהיתה בעצם גטו והבהירה שיש לראות ביהודים אוכלוסייה נפרדת משאר תושבי ברטיסלבה.
בעשרות השנים הבאות התמתנו החוקים האנטישמיים והקנו למשפחות יהודיות משגשגות את החירות לעבור מהרחוב לחלק המרכזי של העיר. הבניינים בסגנון הבארוק של רחוב ז'ידובסקה, שהיו פעם מקור לגאווה, פוצלו והפכו לשיכונים צפופים של משפחות גדולות. לאזור היה מוניטין של מקום מגורים לא מבוקש, אבל הרחובות המרוצפים באבנים נוקו והחנויות והסדנאות נהנו משפע עבודה. זאת היתה קהילה תומכת ששררו בה יחסים קרובים. כולם הכירו את כולם, וכולם גם ידעו במה עוסקים האחרים. התושבים חשו שייכות מיוחדת למקום.
זאת היתה התקופה המאושרת ביותר בחיי. שם נולדתי, שם גדלתי, ושם הייתי עם משפחתי.
— אירנה רייכנברג
רחוב ז'ידובסקה היה מקום נפלא לילדים. הם ביקרו אלה בבתיהם של אלה והשתלטו על הכביש ועל המדרכות במשחקיהם. ביתה של אירנה היה בית מספר 18, בקומה השנייה של בניין פינתי. במשפחת רייכנברג היו שמונה ילדים. כמו בכל משפחה גדולה, נרקמו בין הילדים בריתות ונאמנויות שונות, כמו גם ריחוק כלשהו בין הצעירים ביותר למבוגרים ביותר. אחד מאחיה של אירנה, אָרמִין, עבד בחנות ממתקים. בסופו של דבר הוא עבר לפלשתינה המנדטורית, וכך נחסכה ממנו הטראומה הישירה של השואה. אחיה האחר, לָצי רייכנברג, עבד בחברת טקסטיל סיטונאית של יהודים. הוא התחתן עם סלובקית צעירה בשם טוּרוּלְקָה פוּקְס.
בחייה המוקדמים של אירנה לא היו במשפחה שום מחשבות על מלחמה. התקווה היתה שזוועות המלחמה נגמרו אחת ולתמיד לאחר שביתת הנשק של 1918 והולדתה של המדינה החדשה, צ'כוסלובקיה, שהיהודים היו אזרחיה. אירנה עצמה היתה צעירה מכדי להעריך את העולם שמחוץ לרובע היהודי. הדרך שנועדה לה, כמו לרוב הבנות בתקופתה, היתה ללמוד את עבודות הבית כדי להתחתן ולהיות לאם, כמו אחיותיה הגדולות לפניה. אחרי קָטָרינה, שכונתה קֵתֶה, חיזר צעיר נאה בשם לאו קוֹהן; יולנדה — יוֹלי — התחתנה עם החשמלאי בלה גרוטר בשנת 1937; פרידה, הבאה בתור להתחתן, הפכה לפרידה פֶדֶרווייס, וכעת נותרו רק אירנה, אדית וגרֵטֶה.
פרנסת המשפחה הגדולה נפלה על כתפיו של שמואל רייכנברג, אביה של אירנה. שמואל היה סנדלר, אחד מבעלי המלאכה הרבים ברחוב ז'ידובסקה. מיומנותם ועוניים של הסנדלרים הונצחה באגדות. באמת היה מין קסם בדרך שבה שמואל חתך את העור, הניח את החתיכות הרכות על תבנית עץ, תפר אותן בחוט שעווה והִכה בזהירות בכל מסמר. הוא שקד על מלאכתו משבע בבוקר עד שעות הערב המאוחרות ועשה את כולה ללא עזרת מכונות. הכסף הספיק רק בקושי, והמכירות לא היו ודאיות. עבור רבים מתושבי רחוב ז'ידובסקה, נעליים חדשות או אפילו תיקוני נעליים היו מותרות. בשנים הקשות שבין המלחמות, העניים הלכו יחפים, או קשרו את נעליהם המתפרקות בסמרטוטים כדי שיהיה אפשר להמשיך להשתמש בהן.
אביה של אירנה הביא הביתה את הכסף ללחם, ואילו אמה צביה — צציליה — אפתה את הלחם וניהלה את משק הבית. יום העבודה שלה היה ארוך אפילו יותר מזה של בעלה. עבודות הבית, שנעשו בלי מכונות חוסכות־זמן ובלי עזרת משרתים, היו מפרכות. רק בנותיה עזרו לה. בכל שנה שנייה היתה צביה בהיריון, ופירושו של כל היריון היה יותר בישול, כביסה וניקיון. על אף גודלה של המשפחה וההכנסה הקטנה, צביה השתדלה ככל יכולתה לתת לכל אחד מהילדים את ההרגשה שהוא מיוחד. באחת השנים קיבלה אירנה הקטנה מתנת יום הולדת יוצאת מגדר הרגיל: ביצה קשה שלמה, כל כולה רק שלה. היא היתה מאושרת, ושמועות על הפלא הגיעו לאוזני חברותיה ברחוב ז'ידובסקה.
בקבוצת החברות המיוחדת הזאת היתה ילדה ממשפחה יהודית אורתודוקסית, רֶנֵה אוּנְגָר. אביה של רנה היה רב ואמה היתה עקרת בית. רנה היתה גדולה מאירנה בשנה, ולעומת אירנה השקטה, רנה הקרינה עזות. בדיוקן של רנה משנת 1939, היא נראית שקולה ושלווה, אך שני פונפונים התלויים מצווארון הפיטר פן שלה משנים קצת את מראית העין הזאת.
המשך הפרק בספר המלא
