1


זר הפרחים העצום בגודלו התנודד באוויר. אמה פסעה קדימה והושיטה זרועות בלי לחשוב, מוכנה לתפוס אותו. אצבעותיה הצליחו ללפות את הגבעולים העקומים אך המשקל הפתיע אותה והיא נאלצה להצמיד את הזר אל חזה כדי שהוא לא יקרוס קדימה. רק אז היא תהתה מה לעזאזל היא חושבת שהיא עושה.


לרגע היא הרגישה מטופשת כשאחזה בעוז בפרחים המחוצים כאילו היא מלאת תקווה ומצפה לפרס כלשהו. אולי לבעל עתידי. מצחיק!


אך איש לא הביט בה. כל העיניים היו מופנות אל האישה שזרקה אותם. מעברם השני של מחסומי האבטחה ניהלה אישה יפהפייה בעלת שיער כהה גולש ויכוח סוער עם המאבטחים.


"יש לכם בכלל מושג מי אני?" קולה הדהד באולם הכניסה. "אני ווג מונרו ואני שוקלת לוודא ששניכם תפוטרו." היא ממש פלטה עשן מרוב זעם כשנעצה בשומרים מבט יוקד, עיניה רושפות וחזה עולה ויורד.


ווג מונרו. אמה ניחשה נכון. שחקנית הוליוודית והאחרונה מבין שורה ארוכה של נשים מהממות שניהלו קשר רומנטי עם לאונרדו ראוונינו. היא התקרבה מעט כדי להיטיב לראות.


"אני מצטער, מיס, לא משנה מי את, את לא נכנסת בלי תיאום פגישה."


"טוב. מה שתגידו." ווג הרימה את ידיה, ציפורניה דמויות טפרים. "אבל תעבירו לו הודעה ממני." היא טלטלה את ראשה, ותלתלים כהים נעו באדווה במורד גבה. "אתם יכולים להגיד ללאונרדו ראוונינו שהוא לא יותר מ... ממזר אגואיסט, שחצן ואנוכי." היא השתתקה כדי להגביר את הרושם הדרמתי. "אתם יכולים להגיד לו שלמען האמת אני מרחמת עליו. כי הוא עקר מבחינה רגשית ולא מסוגל ליצור מערכת יחסים אמיתית עם אף אחד כי האדם היחיד שהוא אוהב זה את עצמו!"


אמה הייתה חייבת לומר לזכותה שהופעתה הייתה ראויה לאוסקר. והיא בהחלט השיגה את תשומת הלב של כולם, כפי שהראה מבט חטוף אל פקידות הקבלה שישבו בשורה לאורך קיר אחד. הן שמרו על התנהגות מקצועית, אך הידיים שלהן עצרו על המקלדות.


"ואתם יכולים להגיד לו..." מבטה החודר צנח כעת על אמה, ועיניה הירוקות עברו מהזר שאמה עדיין החזיקה בזרועותיה אל פניה המבוהלות של אמה. "אתם יכולים להגיד לו בדיוק מה הוא יכול לעשות עם הפרחים שלו."


וואו! אמה עמדה ממוסמרת למקומה. אילו רק עבדה באחד הצהובונים, התקרית הזאת הייתה נחשבת לזהב טהור.


אך אמה קווין לא עבדה בצהובונים. היא הייתה כתבת זוטרה של העיתון פאלדין. כתב עת רציני ומכובד עם קהל קוראים שמבין בפוליטיקה ובחברה. היא הייתה כאן כדי לראיין את לאונרדו ראוונינו בנושא של אנרגיה מתחדשת. רק שהוא כבר איחר ביותר משעתיים. חבל שמיס מורנו לא ידעה שגם אילו הצליחה להיכנס לראוון אנטרפרייזס, המאהב שלה לשעבר לא היה בסביבה כדי לספוג את כעסה.


היא ראתה את השחקנית יוצאת מהבניין בתנועה הפגנתית אחרונה ומקפלת את רגליה הארוכות לתוך מכונית נהוגה בידי נהג שחיכתה בחוץ, והחלונות הכהים הסתירו אותה מהעין כשהמכונית השתלבה בתנועה.


עם תום הדרמה אמה הסתובבה בחזרה. אחרי שעתיים של המתנה היא הכירה כל סנטימטר באזור הקבלה הנוצץ של ראוון אנטרפרייזס. דלפק קבלה לבן חלק נמתח לאורך צד אחד, ומאחוריו ישבו ארבע פקידות הקבלה, כולן לבושות שחור, שחזרו בשקט להתמקד בעבודתן. אחת מהן, נטלי, ניסתה ברוב טובה לעדכן את אמה בדבר שעת ההגעה הצפויה של סניור ראוונינו. גם אם היא בעצמה לא ידעה.


אך אמה תחכה זמן רב ככל שיידרש. היא לא תניח להזדמנות לחמוק מבין אצבעותיה. השגת ריאיון עם לאונרדו ראוונינו הייתה ההישג הגדול ביותר בקריירה העיתונאית שלה עד כה. איש העסקים האיטלקי האניגמטי הסכים להתראיין פעמים בודדות בלבד – למעשה הוא נודע כחשדן כלפי התקשורת. כשאמה קיבלה את המטלה מהעורך שלה, הייתה לה הרגשה שהוא לא באמת האמין שיש לה סיכוי – קצת כמו לעשות מתיחה לילד חדש. אך איכשהו, כנגד כל הסיכויים, היא עשתה את זה. והיא לא התכוונה לדפוק את זה.


היא הכינה את שיעורי הבית שלה וקראה כל מה שיכלה על המיליארדר הנאה הזה. למעשה הרבה מעבר למה שהריאיון חייב. והיא מצאה את עצמה סקרנית לגבי האיש. הוא היה עשיר כקורח אך ידוע לשמצה בקנאותו לפרטיותו, והוא נהג לצאת עם נשים מתוקשרות אך תיעב את הצהובונים.


למרות זאת לא היה מחסור בתמונות שלו, בכל פעם עם שחקנית או עם אשת חברה אחרת על זרועו, בת מלוכה זוטרה כרוכה סביב גופו שנישא לגובה של מטר תשעים ושלושה סנטימטר כשיצאו ממועדון לילה, או דוגמנית שרועה על סיפון היאכטה שלו, מציגה ביקיני זעיר ושיזוף זהוב, בזכות עדשות הזום העוצמתית של הפפראצי.


המילה אניגמטי הייתה שגורה בפי הצהובונים, וכך גם חידתי, מסתורי. מקסים כשבחר להיות, אך גם מסוגר. אפילו גס רוח, במיוחד כשמולו הופיע מיקרופון או ים של מבזקי מצלמות.


גם הרקע שלו היה מתמיה. לא נדרש לאמה זמן רב כדי לגלות שהוא היה הבא בתור לרשת את התואר קונטה די ראוונינו, ראש הנסיכות האיטלקית שאת שמה נשא ושהייתה שייכת למשפחתו מאז המאה השש-עשרה. אך משום מה הוא הפנה את גבו למקום ועזב, והתואר עבר לאחיו הצעיר. למרות כל מאמציה, אמה לא הצליחה לגלות מדוע.


"תרצי שאקח את זה ממך?" נטלי הצביעה על הזר הכבד שבזרועותיה וסימנה לאמה להתקרב. שתי הנשים החליפו מבט.


"הכול חלק מהעבודה?" אמה זקפה את גבותיה בשאלה. "מאהבות דחויות שמופיעות ומעיפות פרחים?"


נטלי צחקה. "בואי רק נגיד שאין רגע דל כשסניור ראוונינו בעיר."


"אני מבינה ששמו יוצא לפניו." אמה התיישבה על קצה הדלפק.


"הוא כוח שאין לזלזל בו, זה נכון," הסכימה נטלי. "כשתפגשי אותו תביני למה אני מתכוונת."


"אם אני בכלל אזכה לפגוש אותו." היא עשתה פרצוף.


"אני ממש מצטערת שנאלצת לחכות כל-כך הרבה."


"זו לא אשמתך." אמה היססה. אולי היא תוכל לנצל את כל ההמתנה הזאת כדי לאסוף עוד קצת מידע על המרואיין שלה. רק בתור עבודת רקע, כמובן. "אז את צריכה לעשות את זה הרבה? לתרץ תירוצים, לשנות את לוח הזמנים, להתנצל בפני אנשים שסניור ראוונינו מאלץ לחכות?


נטלי התלבטה כיצד לענות על השאלה. "הוא לא מבלה הרבה זמן במשרד באנגליה. אבל כשהוא כאן, אפשר לומר שאנחנו עובדות בשביל הכסף שלנו."


"הוא מעסיק טוב?"


"כן. בתנאי שלא אכפת לך לעבוד הרבה שעות. ולאמץ גישה חיובית כלפי חלק מהבקשות היותר מאתגרות שלו. עם סניור ראוונינו לומדים לצפות לבלתי צפוי."


"אילו מין אתגרים?"


"אוה, את יודעת, לארגן ביקור פרטי בהתראה של רגע במוזיאון לידיעת הטבע. להטיס שף מפורסם כדי להגיש ארוחת ערב באי סקוטי מרוחק. פעם הוא קנה בתערוכה את כל הציורים ואחר-כך רצה שהם ייתלו בשנים-עשר מקומות שונים. זה כלל ארבע ארצות שונות, שתי יבשות שונות! אחד מהם תלוי שם." היא הצביעה על קנבס אבסטרקטי ענקי שחלש על הקיר הרחוק.


"אז מה שלאונרדו רוצה, לאונרדו מקבל?"


"משהו כזה. אבל מיה, העוזרת האישית שלו כאן באנגליה, היא זו שנאלצת להתמודד עם העניינים האישיים יותר. עם ההשלכות של חיי האהבה המסובכים שלו."


"היית אומרת שלאונרדו ראוונינו מתייחס לנשים לא יפה?"


"לא בדיוק." נטלי קימטה את מצחה. "נכון יותר לומר שאף אישה לא מצליחה לגרום לו להתנהג כפי שהיא רוצה שהוא יתנהג. כל אחת חושבת שהיא זו שתצליח לאלף אותו, לגרור אותו לכנסייה, אבל בסוף כולן מתאכזבות." היא העיפה מבט בפרחים הזנוחים על הכיסא שלצידה. "המספר של חנות הפרחים נמצא שמור למיה על חיוג מקוצר."


אמה עקבה אחר מבטה. אין ספק שבמקרה הנוכחי, זר אקזוטי לא הצליח לפייס את הנמענת. אך כל זה היה חומר מעניין. היא רצתה לשמוע עוד. "את בטח שומעת המון סיפורים במסגרת העבודה כאן."


"אוה, כן." נטלי היססה ונעשתה פתאום זהירה. "אבל את כתבת, נכון? אני מן הסתם לא אמורה לשתף אותך בהם."


"שלא לציטוט. אני מבטיחה." אמה חייכה בעידוד. "הכתבה שאני כותבת עוסקת באנרגיה תרמית ימית. סיפור יבש מאוד. טוב, רטוב מאוד, אבל את מבינה למה אני מתכוונת."


נטלי צחקה. "בסדר." היא העיפה מבט מהיר הצידה והנמיכה את קולה. "אבל לא שמעת את זה ממני."


אמה חיקתה תנועת רכיסה של שפתיה.


"טוב..." נטלי רכנה קדימה כקושרת קשר. "פעם אחת..."


שעה נוספת חלפה לפני שלאונרדו ראוונינו הופיע סוף-סוף. אמה כבר כמעט התייאשה כשלימוזינה שחורה מבריקה עצרה בחוץ וקבוצת אנשים נכנסה לבניין בתנועה נמרצת. האנשים התקדמו כמו נחיל, ואמה בקושי הצליחה להבחין בלאונרדו במרכז, גבוה וכהה, כתפיו משוכות לאחור, ראשו זקוף, מחלק פקודות לפקודיו כשחצה את החלל המהדהד.


היא זינקה על רגליה, הצטרפה אל שולי ההמון ונחפזה להתקדם לצידם, הניסיון העקר שלה לנופף בפנקס שלה לא זוכה להתייחסות. הם עשו את דרכם אל המעלית. אם היא לא תיזהר, הוא ייעלם לפני שהיא בכלל תספיק לקרוא בשמו. דלתות המעלית נפתחו והקבוצה נכנסה פנימה כגוש אחד. לא! הייתה לאמה הרגשה שזו ההזדמנות האחת והיחידה שלה. אם תניח לו לחמוק עכשיו, היא יכולה לשכוח מהריאיון שלה.


הדלתות כמעט נסגרו כשהיא שלחה את רגלה לפנים ונעצה את כף הרגל ביניהן. הן מייד שבו ונפתחו והראו שכל הקבוצה נועצת בה מבטים בשתיקה פתאומית.


"היי." אמה השתעלה קלות מלחץ. "אני אמה קווין, מהעיתון פאלדין."


"תוציאי את הרגל שלך מהמעלית, גברת צעירה." גבר משופע בשרירים פסע קדימה וחסם את שדה ראייתה.


"כן, כן, כמובן." אמה גמגמה. "אבל יש לי פגישה עם סניור ראוונינו." היא גיששה בז'קט שלה אחר הטלפון שלה. "הנה, תראה." היא העירה את המסך לחיים ביד רועדת. "זה האישור שקיבלתי במייל. אני מחכה כבר יובלות."


"תוציאי את הרגל שלך מהמעלית." הבחור לא גילה שום עניין במידע שלה.


"כן, אבל – "


"אני אטפל בזה, הארי."


הטון הקטיפתי העמוק, המבטא האיטלקי הקל, לא היה ספק למי שייך הקול. פתאום לאונרדו ראוונינו עמד לפניה בחליפה מחויטת מסוגננת, בחולצה לבנה, בעניבה קשורה בקפידה. מקרוב הוא היה נאה בדיוק כפי שאמה שוכנעה להאמין, אבל לא יופיו הוא שהפתיע אותה, אלא ההילה המשתלטת שלו.


עם נחיריים מורחבים מעט, גבות סמיכות וכהות מכווצות מעל עיניים מוצרות ופה מהודק, הוא שידר שהוא בלתי מנוצח, כאילו דבר לא יכול לגעת בו. רק הצל על קו הלסת רמז שעבר עליו יום ארוך, והזיפים הקצוצים שיוו לו נופך מסוכן ופראי במקצת.


מבטו היציב פגש במבטה, כהה ורואה הכול. היא הניף את ידו בביטול לעבר הקבוצה השקטה שעדיין חיכתה מאחוריו במעלית וסימן להם להמשיך בלעדיו.


"מיז קווין, אמרת?" קמטי מצחו העמיקו כאילו הוא ניסה למקם אותה. עתה משתשומת ליבו המלאה הייתה ממוקדת בה, הוא היה אפילו מאיים יותר.


"כן." אמה בלעה את הרוק. "מהפאלדין. נקבעה לנו פגישה לריאיון."


ארשת פניו התמהה לא הייתה מעודדת.


"כדי לדון בהשקעה של ראוון אנטרפרייזס באנרגיה מתחדשת?" אמה ניסתה שוב. "הפגישה הייתה אמורה להתקיים בשלוש."


"אז קבלי בבקשה את התנצלותי."


"זה בסדר." זה לא באמת היה. הוא ללא ספק שכח ממנה. האם אנשים כמוהו לא אמורים להעסיק צוות של מזכירות ועוזרות אישיות שיזכירו לו את הפגישות שלו? למה מיה הזאת לא עשתה את עבודתה? אבל עכשיו הוא כאן, זה הדבר החשוב היחידי. "אולי נוכל לערוך את הריאיון עכשיו."


"מי דיספיאצ'ה... אני מצטער, את לא מבינה אותי. הריאיון כבר לא אפשרי." שפתיו היו מקובעות בתקיפות.


"לא!" מתוך פאניקה אמה לפתה את זרועו, תנועה שפגשה במבט הפגנתי קטן. היא מיהרה להסיר את ידה. "זאת אומרת, הכול כבר הוסכם."


"טוב, עכשיו אני חוזר בי מהסכמתי." לרגע נראה כאילו הוא מתכוון להבריש את שרוולו מהמגע של ידה, אך הוא התגבר על הפיתוי. "אני ממש מקווה שלא נגרמה לך אי-נוחות רבה מדי."


"לא! זאת אומרת, כן, נגרמה לי! אנחנו חייבים לקיים את הריאיון. הבטחת." זו לא הייתה התגובה הבוגרת ביותר, אך הפאניקה התעוררה בה במהירות.


"לרוע המזל, זה לא אפשרי בגלל הזמן."


לא, זה לא אפשרי בגללך. אמה כבשה את כעסה המתגבר. ויותר מזה, אפילו לא אכפת לך. הוא אולי אמר את המילים הנכונות, אבל עיניו לא הביעו שום התנצלות – אלא מעין אדישות פזורת דעת.


היא נשכה בחוזקה את שפתה כדי לא לומר את מה שבאמת חשבה. היא לא תרוויח שום דבר מצעד כזה.


"זה לא חייב לקחת הרבה זמן," הפצירה בו. "שעה, אפילו פחות."


"אני מצטער..."


"טוב, אז אולי מאוחר יותר הערב."


"אם תסלחי לי..."


"לא!" כשהוא החל להתרחק, אמה לפתה שוב את זרועו מבלי שיהיה לה אכפת מה הוא יחשוב.


"סניור ראוונינו." היא ניסתה להתעשת. "אני מבינה שאתה עסוק מאוד, אבל הבטחת לי ריאיון איתך, אני חיכיתי לך למעלה משלוש שעות, ולמען האמת אני חושבת שאתה מחויב לכבד את ההסכם הזה."


היא הרפתה מזרועו, תחבה את שערה מאחורי אוזניה וחיכתה.


לפחות היא החזירה אליה את תשומת ליבו. היא התבוננה בו כמעט בלי לנשום כשמבטו בחן אותה בעצלות. הוא שילב לאט ידיים על חזהו, כולו אומר נונשלנטיות מחושבת. לבסוף עיקל רמז לחיוך את שפתיו המסותתות, כמו חתול שמשחק עם עכבר. "באמת?"


"כן, כן, באמת." אמה הרגישה שסומק מטפס על צווארה. "אני חושבת שאתה חייב להקדיש לי לפחות שעה מזמנך היקר."


הוא הפשיל חפת לבן מעומלן כדי להציץ בשעון המסנוור שעל מפרק ידו. אולי יש רסיס של תקווה.


"אני יכולה להתאים את עצמי לכל הצעה שלך." אמה מיהרה לנשוף על הגחלים. "אני מוכנה לגלות גמישות."


גבה כהה אחת התרוממה. אמה הרגישה שהסומק שלה מזדחל מעלה אך נותרה איתנה וסירבה להתייחס לשינוי שחל בטון קולו, מרוגז למשהו שדומה קצת לפלירטוט קל. עם זאת בטנה ביצעה דילוגי עניין קטנים בוגדניים.


"בסדר גמור." הוא השתתק לרגע ונעץ בה שוב את המבט הזה. בוחן, רציני אבל ממש לוהט. "מועדון הלילה שלי, הערב."


מועדון הלילה שלו? אמה המופתעת ניסתה להתעשת.


"כדי לקיים את הריאיון?"


"סי, כדי לקיים את הריאיון." הוא היטה מעט את ראשו, כאילו הוא מדבר עם מישהי קשת תפיסה במקצת. או גרוע מכך, עם מישהי שקפצה למסקנה מוטעית. מחשבה איומה שגרמה לאמה להתכווץ. בתגובה היא אימצה את הטון העסקי ביותר שלה.


"מקובל עליי."


"בנה." ליאו שינה קלות את עמידתו. הייתה לו דרך לשלוט בכל תנועה כאילו היא שלו בלבד.


"נגיד אחת-עשרה?"


אחת-עשרה? לרוב היא נכנסה למיטה הרבה קודם וקראה ביוגרפיה טובה או אולי רומן היסטורי. בטח לא פיזזה במועדוני לילה.


"זה לא קצת מאוחר?"


תגובתו של לאונרדו הייתה משיכת כתף שאמרה זה-מה-יש.


"טוב. אחת-עשרה. תודה." למה היא מודה לו? הוא זה שאכזב אותה. כי כל הקלפים היו בידיים שלו, זה למה.


"בנה." לאונרדו חזר על המילה. "את מכירה את מועדון הלילה שלי?"


"כן." אמה הנהנה. ברור שהיא הכירה אותו. הובו היה אחד המועדונים המפורסמים ביותר בלונדון והיה אהוב מאוד על החוג הנוצץ. השמועה אמרה שלאונרדו זכה בו בהתערבות, אף שלאמה לא היה מושג אם הסיפור נכון. כמו דברים כה רבים הנוגעים לאיש הזה, האמת הייתה אפופה בתעלומה.


"נתראה אז. אל תאחרי."


שהיא תאחר! איזה חצוף! הוא הפנה לה את גבו ואמה המשיכה לחפש אחר תגובה נוקבת הולמת, אבל לא משהו וכחני מדי, כמובן. עם זאת המבט ששלח אליה מעבר לכתפו עצר את מחשבותיה. ואת נשימתה. עיניו נצנצו במשובה. בשטניות. הוא הקניט אותה. והיא הרגישה כאילו הקרקע זה עתה רעדה תחת רגליה.