1
סרטון עם חתול... מתכון של סלט עדשים וליים... תמונה של שקיעה... ציטוט מעורר השראה... עוד סרטון עם חתול.
אלה יונג גללה מטה במדיה החברתית שלה, משועממת עד דמעות. רק שלושה שבועות נותרו לה בחברת לה רוּ אירועים – תודה לאל – והחודש האחרון היה הארוך ביותר בחייה. היא ישבה חסרת כל מעשה, כמו שהבוס שלה רצה שתעשה, אבל התגאתה בכך שהתמידה ובאה לעבודה כל יום. כל עוד היא עובדת שכירה של חברת לה רו אירועים והפקות, היא רצתה שווינטרס והנחש הפרטי שלו, שיבא מנהל משאבי האנוש, יראו את פניה כל יום, רק בתור תזכורת למידה שבה אכזבו אותה – ולפי מה שהיא שמעה, עוד כמה וכמה נשים אחרות – לאורך השנים.
בהיותם הפחדנים שהם. כל פעם שהיא נכנסה לחדר, הם מיד יצאו ממנו.
לאחרונה, חברת האירועים וההפקות לה רו כבר לא הייתה מקום עבודה כה מהנה, אבל בעוד שלושה שבועות, אחרי שהיא תעוף משם, אלה הייתה לגמרי משוכנעת שהיא וכל התלונות שלה יישכחו מהר מאוד.
עד שנוויל פּילָאי, הלקוח הטוב ביותר שהיה להם והבדרן האהוב על משפחות בכל מקום, יטריד מינית אישה נוספת שעובדת בחברה. כמה זמן הם עוד יגנו עליו ויטאטאו הכול מתחת לשטיח, שכבר היה כה מטונף?
איך הם יכולים – מווינטרס ושיבא, ועד למנהל משאבי האנוש של חברת לה רו הבינלאומית, ובעליה, האחים לה רו – לחיות בעצם עם עצמם?
במהלך החודש האחרון, היא ניסתה לשפוך אור על מעשיו הבלתי נסלחים של פילאי, אך כל התלונות שלה לא הועילו כלל וכלל, והיא קיוותה שזה לא יעניק לו תחושת ביטחון שתגרום לו להעז אפילו עוד יותר. אלה ידעה שהוא שואב סיפוק מההרגשה של היותו רב עוצמה ובלתי פגיע, והיא התפללה שהוא לא ירחיק לכת עד כדי תקיפה מינית של ממש, כשמתכננת האירועים הבאה, המזכירה, המאפרת, זמרת הליווי או העוזרת האישית תלכוד את עינו.
רק אחרי שההאשמות שלה התפרסמו ברבים – בתוך החברה לפחות – היא למדה שהוא הטריד מינית לפחות שלוש נשים נוספות, באירועים של חברת לה רו. כולן התפטרו בסופו של דבר, ולאלה לא היה ספק שגם במקומות אחרים, הוא נהג בצורה דומה. אבל איך היא הייתה אמורה לעצור אותו, כשההנהלה הבכירה ביטלה על הסף את כל טענותיה וסירבה להתייחס אליה ברצינות?
ואלוהים, נמאס לה כבר להתאמץ. נמאס לה להילחם. ונמאס לה להרגיש בודדה ומשתוקקת נואשות שיאמינו לה. היא הביאה את תלונותיה אל הבוס שלה, ווינטרס. וכשנאמר לה שהיא לא ממש נאנסה, ששום דבר ממש רציני לא קרה – שום דבר רציני? האיש דחף את ידו מתחת לחצאית שלה! – היא שלחה מייל למנהל משאבי האנוש של חברת לה רו הבינלאומית, התאגיד העצום שהיה הבעלים של החברה בה עבדה, בנוסף לעוד הרבה חברות אחרות.
האדם הנפלא שם השיב לה שתסתום את הפה, שלא תעשה צרות, ושאם תשמור על שקט היא תקבל העלאה בשכרה. כשהיא סירבה לעשות את זה, הוצעה לה חבילת פיטורין מכובדת, כדי שתעזוב. אחרי שהיא שוב סירבה, היא הועברה מהמשרד הפינתי אל משרדון קטן ומרופט, בקצה המרוחק של הבניין, אותו חלקה עם לפחות עשרים ארגזים מאובקים, והוטל עליה לארגן רק אירועים קטנים וחסרי כל חשיבות – אירועים שהועברו בדרך כלל לטיפולם של מתלמדים, כדי להקנות להם קצת ניסיון. גישת הווי-פי שלה נקטעה לעיתים תכופות, ורכב החברה נלקח ממנה.
היה ברור שהם מנסים לדחוק החוצה את העובדת הבעייתית, ואחרי שישה שבועות, היא נשברה והגישה את התפטרותה. אלה לא ידעה אם היא צריכה לחוש הקלה או כעס על כך שנשברה. אבל היא הרגישה מותשת, חסרת אונים, פחותת ערך.
בהישענה אחורה בכיסאה, אלה הביטה החוצה מחלון משרדה, אל הנוף הלא יפה במיוחד של מגרש החניה, כשהיא שבה ושואלת את עצמה איך חייה השתבשו כל כך.
עד לפני זמן לא רב, היא הייתה מתכננת אירועים נחשבת למדי בדרבן, עם מוניטין של אחת שמצליחה להשלים בזמן כל משימה, עם תקציב ראוי והרבה כישרון ותעוזה. היא החלה לעבוד בחברת סטארט-אפ קטנה, ואחרי שהשלימה בהצלחה כמה אירועים בעלי פרופיל גבוה, ציידי ראשים פנו אליה מטעם חברת לה רו הפקות ואירועים, אחת מחברות ארגון האירועים הטובות ביותר במדינה. היא הייתה ממוקמת ביוהנסבורג, עם שכר חדש והטבות שפשוט שילשו את שכרה הקודם.
זאת הייתה, כך נאמר לה, הזדמנות שאסור להחמיץ.
היא קיבלה את ההצעה וכעת, שנה לאחר מכן, אחרי שכבר קודמה לתפקיד מארגנת אירועים בכירה, היא בדרך החוצה. הנהלת החברה הציבה מולה חומה אטומה, ועמיתיה לעבודה נמנעו מחברתה. הו, היא ידעה שהם מרחמים עליה בגלל מה שהיא עוברת – והשותפות שלה לעבודה שלחו לה מסרים של עידוד – אך זאת הייתה תקופה קשה, ואף אחד לא רצה להרגיז את ווינטרס. הוא היה בוס מהסוג של "או שאתה איתי או שאתה האויב" ואף אחת לא רצתה לעורר עליה את חמתו של ווינטרס ולהסתכן באובדן מקום העבודה שלה, כדי לתמוך בה בפומבי.
היא הבינה את זה – באמת – לכולם יש משכנתא לשלם ומשפחות להאכיל. אך זה עדיין כאב, שהיא נאלצה לעמוד שם לבדה, לנהל את המלחמה הזאת לא רק עבור עצמה, אלא גם למען עובדות החברה – בעבר ובעתיד – אבל כזאת הייתה השפעתו, ההשפעה של הונו ושל היותו כוכב, והלקוח הגדול ביותר של החברה.
אלה כבר ידעה כעת – במידה מסויימת, היא תמיד חשדה בכך, אבל כעת ידעה בוודאות – שאנשים מאמינים תמיד רק במה שהם רוצים להאמין, שהיא לא יכולה לסמוך על אף אחד שבאמת יקשיב לה ויאמין לה, ושהאדם היחיד שבו היא יכולה לבטוח הוא רק היא עצמה.
אביה התעלם מדעתה כבר פעם, וחוסר המעש שלו השפיע על המוות של אימהּ. כעת הבוס שלה סירב אפילו לבחון את טענותיה נגד הלקוח החביב ביותר על כולם, והמנהלים הגדולים של חברת לה רו הבינלאומית העדיפו רווחים ושיקולים עסקיים על פני טובת העובדים שלהם.
אימהּ כבר לא הייתה בין החיים, ופילאי הזאב חופשי ומאושר, מסוגל לזרוק הערות מיניות מעליבות לעבר עוד נשים, להצמידן אל קירות חדרי ישיבות ריקים ולדחוף את ידיו במעלה שמלותיהן ובין רגליהן...
אלה הרגישה איך גרונה משתנק ואיך כפות ידיה מעקצצות, והדפים שהיא החזיקה צנחו ברפרוף אל השולחן. לעולם לא יהיה עליה לבוא איתו בשום מגע נוסף. היא הייתה בטוחה כעת, ובמלוא הכנות, היא יכלה לומר שהיה לה מזל. לא היה לה ספק שאילו הדלת לא הייתה נטרקת, אם הם לא היו שומעים את הרעש של המנקה הדוחפת את עגלתה, פילאי היה עושה לה דברים הרבה יותר גרועים...
אלה תהתה אם היא החמיצה סימנים מוקדמים, משהו שהיה יכול לרמוז שהוא הופך למפלצת כשאף אחד לא נמצא בסביבה. אבל ככל שהתאמצה, היא לא הצליחה לחשוב על שום דבר שהיה יכול לגרום לה לחשוב שהוא יתקוף אותה; שהוא משהו מלבד ג'נטלמן מושלם, כפי שכולם אמרו עליו תמיד.
לא רק שהיא מצאה את עצמה מוצמדת אל הקיר, סובלת את ידיו המשוטטות על כל גופה, אלא שבלל סירובה להיות בשקט, היא נאלצה להתפטר ממשרה בעלת שכר נאה ולהיות מסומנת כעובדת בעייתית. איך היא תוכל להיות שוב לבדה עם גבר? האם תמיד תפקפק בעצמה? תמיד תחשוש לקחת סיכוי, תמיד תתהה אם זה עוד מצב שעומד להתדרדר במהירות? איך יעלה בידה לצאת אי-פעם שוב עם גבר? לקחת אותו הביתה, להיכנס איתו למיטה?
יכולתה לבטוח ולתת אמון באנשים, שמעולם לא הייתה טובה במיוחד, אבדה לה כעת לחלוטין. ביטחונה העצמי היה כעת די מפוקפק, לכל היותר.
אבל נורא מכך, מה אם פילאי יעשה את זה שוב? מה אם בפעם הבאה, אף אחד לא יפריע לו באמצע והוא יאנוס אישה? האם היא תוכל לחיות עם עצמה, אם משהו כזה יקרה? אבל מה עוד היא יכלה לעשות? היא ניסתה לדווח עליו, ניסתה לעצור אותו. אבל היא רק בן-אדם אחד, וחברת לה רו הבינלאומית היא תאגיד של עשרות מיליארדים, עם עשרות אלפי עובדים. היא ניסתה. זה צריך להיות מספיק.
אבל זה לא היה.
בהרגשה של חוסר ישע, הרגשה שלא מאמינים לה ומתעלמים ממנה על הסף, היא נזכרה במה שקרה לפני ארבע-עשרה שנים, כשהיא צרחה על אביה שיקשיב לה. היא התחננה בפניו שייקח את אימהּ לבית החולים, בהיותה משוכנעת שמשהו מאוד לא בסדר עם אימהּ, שנשמעה פתאום ישנונית ושיכורה. היא התחננה, בכתה וצעקה, אבל בגלל שאימא שלה אהבה לשתות לפעמים איזו כוסית ג'ין בצוהריים, אביה העדיף לתת לה "לישון עד שזה יעבור". שעות לאחר מכן, היא מתה מדימום מסיבי במוחה.
אלה לא יכלה שלא לתהות לעיתים, האם היא השתמשה במילים הלא נכונות או שלא הבהירה את עצמה כמו שצריך. האם הייתה רגשנית מדי, לא תמציתית מספיק? האם זה שינה משהו? המוות של אימהּ גרם לה להקיף את עצמה בחומות עבות וגבוהות. אבל ההנהלה של חברת לה רו, בכך שלא האמינה לה, הצליחה לטפס על מה שנראה לה תמיד כביצורים די חסונים, להציף את נשמתה הפצועה עדיין ואת הפצעים שלא ממש הגלידו, במקבילה הנפשית של חומצה חריפה מאוד.
אלה שמעה את הדלת נטרקת בהמשך המסדרון, וזה חילץ אותה בבת אחת ממעגל ההאשמה העצמית בו הייתה נתונה. היא זקפה את גבה ואמרה לעצמה לשאת את מבטה אל העתיד.
היא לא חשבה שנשאר לה משהו בדרום אפריקה. ארגון האירועים הוא תחום קטן ומבוסס על קשרים אישיים, והבוס שלה, ווינטרס, טינף את שמה בפני כל מי שרק היה מוכן להקשיב, מלקוחות אפשריים ועד למתחרים. נאמר לה שכעת יש לה מוניטין של בן-אדם קשה ושל מי שעושה צרות. הסיכוי שלה למצוא עבודה נוספת בשכר ובמעמד הזה, כאן בעיר, היה קלוש מאוד. היא הייתה יכולה לחזור לדרבן – אביה עדיין חי שם – אבל מה היה הטעם בכך, אם הם בכלל לא מדברים? חזרה לדרבן תהיה כרוכה גם בהשלמה עם ירידה משמעותית בשכרה, וקבלת פרויקטים קטנים יותר. זה יהיה צעד אחורה.
לא. החלטתה להגר לבריטניה הייתה החלטה טובה. בעוד חודש, היא תהיה מעבר לים, בעיר חדשה, ויש לקוות שעם עבודה חדשה. אלפי קילומטרים יפרידו בינה לבין אביה, והיא לא תרגיש מחוייבת להתראות עם בן-אדם שלא רוצה לראות אותה. לונדון או דבלין יעניקו לה התחלה חדשה, מקום בו היא תוכל לנשום ולהיות שוב מי שהיא. ואולי, בעוד איזה מאה שנה בערך, היא גם תמצא איזה גבר שיאמין בה ויתמוך בה.
מבעד לחלונה הפתוח, אלה שמעה את הנהמה החרישית של מנוע רב עוצמה. מסוקרנת, היא קמה ונשימתה נעתקה למראה הבנטלי בנטיאגה הכסופה שפנתה אל תוך מגרש החניה. לפני שמערכת היחסים שלהם התקלקלה, אלה ואביה חלקו אהבה משותפת למכוניות, כשאלה בילתה איתו הרבה ימי ראשון בהליכה לתערוכות רכב. הבנטיאגה היה רכב כביש-שטח ייחודי מאוד, יקר להדהים, ובשל מחירו האסטרונומי, נדיר מאוד במדינה.
אלה הייתה שמחה לראות אחד כזה מקרוב, והייתה מוכנה לתת אחת מעיניה תמורת ההזדמנות לנהוג בו. היא הסתכלה בעת שהנהג סובב את המכונית במומחיות אל תוך מקום חניה צר. הדלת נפתחה וגבר יצא, ואלה לקחה לעצמה רגע כדי להתפעל מקומתו: הוא היה חייב להיות מטר תשעים לפחות, עם כתפיים רחבות, גב חסון וישבן ממש מעולה. הוא לבש חולצה לבנה, ששרווליה מקופלים במעלה אמות שזופות. חולצתו הייתה תחובה לתוך מכנסי כותנה כחולים כהים שהוחזקו במקומם על ידי מה שנראה כמו חגורה של עור רך, באותו הצבע של המוקסינים שלו. תלתליו הקצרים והרכים היו מסופרים היטב, בגוון טבעי של חום מאוד בהיר ובלונד. מאחור, הוא היה יפהפה. ואם פניו תאמו את הגוף הזה, הוא בקלות היה יכול לפאר את השער של בריאות הגבר.
הוא הסתובב לצעוד לעבר הכניסה לבניין שלהם – האם הוא לקוח פוטנציאלי? – ואלה ראתה את מעטה הזיפים הצפוף על הסנטר הרבוע, את גבותיו החזקות ופיו הסקסי. כן, בהחלט היה לו פרצוף גברי של מלאך שגורש מגן העדן...
כאילו חש במבטה עליו, הוא נעצר פתאום והטה את ראשו למעלה, לבחון את חלונות הבניין. אלה לא התרחקה אחורה די מהר, ועיניו התמקדו בה, כהות ומסוכנות. היא לא יכלה להחליט מה היה הצבע שלהן, אך כן הבחינה בעוצמה הממוקדת של מבטו, והיא הרגישה איך עורה מעקצץ ומתלהט.
היא נתפסה בקלקלתה.
אלה הסמיקה, הרימה יד בחצי נפנוף של ברכה, וראתה את שפתיו נמתחות מעלה בחיוך של "אני כל כך חתיך. מה לעשות?" הוא הרים שתי אצבעות אל רקתו, בהצדעה יהירה, ואלה הקדירה פנים, בחוסר התרשמות מיחסו.
מאחר וכבר לגמרי נמאס לה מגברים שבטוחים שהם מתת האל, היא פתחה את החלון שלה והביטה מטה. "אל תעוף על עצמך. בסך הכול התפעלתי מהמכונית שלך."
הגבות החזקות הללו התרוממו וחיוכו התרחב. האם הייתה זאת גומת חן, שהופיעה בלחיו השמאלית? כן, בהחלט לא נחוץ, אלוהים.
"באמת? אני בטוח שאין לך אפילו מושג איזו מכונית זאת."
הו, אלוהים... קולו היה חם ועמוק, קול שהעיד על חינוך טוב ועושר של דורי-דורות. זה היה קול של חדר מיטות...
אלה, תתרכזי!
הוא הציב בפניה אתגר, וזה היה אתגר שאיתו היא יכלה להתמודד בקלות. היא התכוונה בהחלט לעמעם טיפה את הברק של השחצן הזה.
"זה בנטלי בנטיאגה. דגם אס, עם מנוע שתים-עשרה בוכנות בצורת דבליו, ושש מאות ועשרים כוחות סוס. יש לו תיבה אוטומטית של שמונה הילוכים, והוא נחשב לרכב הכביש-שטח המהיר ביותר בעולם, אם כי למבורגיני יכולים אולי לחלוק על הקביעה הזאת, מאחר והאורוס הוא רכב כביש-שטח די מיוחד." כפי שהיא ציפתה, פיו נפער והבעת פניו השתנתה והפכה לפליאה מוחלטת.
המשך הפרק בספר המלא
