פרולוג
אם אין דבר כזה שלמות , למה המילה הזו קיימת?
"אמנדה, את צריכה לשבת בשקט ולהתנהג יפה כמו אמילי."
"אמנדה, תני לאמילי לעזור לך עם שיעורי הבית. היא שוב ברשימת המצטיינים."
"וואו, את ואמילי אחיות? היא כל־כך יפה."
"אמנדה, מתי הציצים שלך יהיו גדולים כמו של אמילי?"
אני אוהבת את אמילי. היא תמיד הייתה אחות גדולה נהדרת. היא הרשתה לי לבלות איתה ועם חבריה, לפעמים. למעשה, מספר פעמים היא אפילו לקחה על עצמה את האשמה במקומי. היא ניחנה ביופי פנימי וביופי חיצוני. היא לא אשמה בכך שנולדה ראשונה והשיגה יתרון על פניי. היא לא אשמה בכך שהיא מושלמת בכל מובן אפשרי. גם אני רציתי להיות מושלמת. פשוט לא הצלחתי.
אבל יכולתי להתמודד עם העובדה שנאלצתי לחיות בצילה של אמילי המושלמת, כי למרות כל הצלחותיה, היה חסר לה דבר אחד: נואה סטיוארט. הוא היה שלי.
נואה היה החבר הכי טוב שלי מאז ומתמיד, שותפי לפשע, שומר הראש שלי, הנפש התאומה שלי ואהבת חיי. הוא היה כל עולמי. אולי לא ניחנתי ביופי, בחוכמה ובכישורים יוצאים מגדר הרגיל, אבל זכיתי בנואה סטיוארט, הדבר ה'מושלם' היחיד שלי, ולא הייתי מחליפה אותו בעד שום דבר בעולם.
1
היו לי ספקות רבים בחיי, אבל תמיד אהבתי אותו. בכל דקה, בכל יום שהעברתי על פני כדור הארץ, היה ליבי שייך לו. מעולם לא פקפקתי בעובדה הזאת. מעולם לא הטלתי בה ספק. אהבתי קיבלה צורות רבות, אבל היא הייתה תמידית.
ישנם מומחים לענייני הלב שמספרים איך למצוא אהבה, איך לשמר אותה ואיך להתגבר עליה. מלמדים אותנו להאמין שאהבה היא מסובכת. האהבה עצמה אינה מסובכת, אלא כל השטויות שאנחנו מקשרים אליה. אם אתם חכמים מספיק, אתם מבינים זאת לפני שזה מאוחר מדי ומסובך מדי.
אמנדה סטיוארט
נואה סטיוארט
נואה ואמנדה סטיוארט
***
נולדתי ב-23 במרץ 1990 בשעה 22:57, בבית החולים סנט פרנסיס בצ'רלסטון, דרום קרוליינה. נואה נולד ב-23 במרץ 1990 בשעה 22:58 בהמשך המסדרון. פרט לדקה שהפרידה בינינו במהלך הלידה, היינו נואה ואני תמיד יחד. חלקנו את כל החוויות הראשונות: שן ראשונה, חיוך ראשון ומילים ראשונות. התחלנו לזחול באותו הזמן, ואפילו עשינו את הצעד הראשון שלנו יחד.
כשאימו של נואה חזרה לעבודה הציעה אימי, שהייתה עקרת בית, לטפל בו במהלך היום. היא חשבה שטיפול בשני תינוקות אינו שונה בהרבה מטיפול בתינוק אחד. בדרך כלל, לא כך הדבר. שני תינוקות דורשים כמות כפולה של חיתולים, כמות כפולה של אוכל, והם משמיעים כמות כפולה של צעקות וגם מכפילים את כאב הראש. אבל לא כך נואה ואני. כל עוד היינו יחד, היינו תינוקות מאושרים.
הפכנו למעין יחידה אחת. אימא אמרה שפיתחנו שפה משלנו, כמו תאומים. מהצד, הצלילים שהשמענו נשמעו כמו קשקושים בלתי מובנים, אבל נואה ואני הבנו זה את זה היטב. הוא הצליח לקרוא אותי כפי שאיש לא הצליח. הוא הבין את מחשבותיי, את מצבי רוחי ואת רגשותיי, בדיוק כפי שאני הבנתי אותו.
ליל כל הקדושים 1996
אפילו בגיל שש ידעתי שאיראה נורא בתחפושת הזו. אימהותיהם של כל חבריי אימצו באהבה את חיי הנוחות שהציעה אמריקה המודרנית, כמו למשל תחפושות מוכנות מראש שנמכרו בחנויות. אבל אימא החליטה שיהיה נהדר אם אמילי ואני נלבש תחפושות תוצרת בית. אני מאשימה אך ורק את מרתה סטיוארט בכך שגרמה לאימי ללקות בשיגעון זמני. לא הייתה לה טיפה של כישרון אומנותי או יצירתי.
אמילי רצתה להיות נסיכה. היא השתתפה בחוג בלט מגיל חמש, ולכן ניחנה בכל התכונות הנחוצות לנסיכה.
אימא הדביקה מספר חצאיות טוטו ורודות של אמילי זו מעל זו, כדי ליצור את תחתית השמלה. ליצירת החלק העליון היא השתמשה באחד מבגדי הגוף של אמילי, שצבעו היה ורוד בוהק. אימא טפטפה דבק חם על הבד ופיזרה עליו חופן של נצנצים. היא השלימה את היצירה בעזרת כתר מנייר אלומיניום ובעזרת גולות, ששימשו כאבני חן. התחפושת של אמילי נראתה לא רע. כמות מכובדת של נצנצים מסנוורת היטב את האנשים ומסיחה את דעתם מהכיעור.
אני, לעומת זאת, רציתי להתחפש לבוקרת. זו הייתה תחפושת קלה מאוד להכנה. כל שנדרש היה זוג מכנסי ג'ינס, חולצה משובצת, וסט, זוג מגפיים וכובע — והתחפושת מוכנה! לא היה שום צורך בדבק חם ובנצנצים. כל הפריטים הדרושים היו ברשותי, פרט לחשוב ביותר.
אימא ואני היינו ב'טַרְגֶט' כשראיתי אותו. הוא היה עשוי מלבד בצבע אדום בהיר, השוליים עוטרו בקישוטים לבנים והמילה 'בוקרת' הייתה תפורה בחזית. הכובע הזה היה הדבר היפה ביותר שראיתי מימיי. ליבי החל להלום.
אחזתי בו ורצתי לאימא, קורנת מהתרגשות. "אימא, תראי. נכון שזה כובע הבוקרת הכי מושלם בעולם?"
"זה כובע יפה מאוד, אמנדה. עכשיו תחזירי אותו. אנחנו צריכות לקנות עוד כמה דברים," היא אמרה, בזמן שדחפה את עגלת הקניות לאורך המעבר.
החיוך נעלם מפניי. רצתי מאחוריה והצמדתי את הכובע אל החזה. "אבל אימא, אני צריכה אותו."
"בשביל מה, מתוקה?"
"אממ... בשביל התחפושת שלי," אמרתי תוך כדי גיחוך וגלגלתי עיניים.
"השנה אני מכינה לך את התחפושת, אמנדה. את יודעת את זה." הלכתי בעקבותיה כשהיא פסעה לאורך המעבר והתמקדה בעיקר בפריטים שהניחה בעגלה, ולא בי.
"אני רוצה להיות בוקרת. זאת התחפושת הכי קלה שיש. כבר יש לי את כל מה שצריך חוץ מהכובע. אני צריכה את הכובע הזה, אימא," התחננתי.
היא הציצה בי מעבר לכתפה ושאלה, "למה את רוצה להיות בוקרת?"
"כי בוקרות הן מגניבות," אמרתי.
כאילו זה לא היה מובן מאליו.
"נואה יתחפש לאביר מגניב. אני רוצה להתחפש לבוקרת מגניבה, וזה יקרה רק אם אקבל את הכובע הזה. בבקשה, אימא."
אחרי שעצרה, היא השתופפה מולי כדי להתבונן בעיניי ואמרה, "מתוקה, את תהיי הילדה הכי מגניבה בערב החג."
"תקני לי את הכובע?" על פניי החל להתפשט חיוך. חיכיתי בקוצר רוח לשמוע ממנה את המילה 'כן'.
"לא. נחשי למי תתחפשי ב'ליל כל הקדושים'?" היא חייכה אליי, ועיניה הכחולות התמלאו התרגשות. אחרי שנעמדה, היא החלה לחטט בעגלת הקניות. כשהסתובבה אליי שוב, היא החזיקה שקית ענקית של נוצות בצבע צהוב בהיר. הרמתי אליה מבט וכיווצתי את פניי בבלבול. "את תתחפשי לטוויטי! נכון שזה נהדר?"
הייתי המומה. "אני לא רוצה להיות טוויטי, אני לא רוצה להיות ציפור. אני רוצה להיות בוקרת מגניבה. למה אני לא יכולה להיות בוקרת?" ייבבתי.
"כי כבר קניתי את כל המוצרים לתחפושת של טוויטי," היא אמרה, וזרקה את שקית הנוצות חזרה לתוך העגלה.
"אנחנו יכולות פשוט להחזיר את הדברים האלה ותוכלי לקנות לי את הכובע המגניב הזה."
"אמנדה, את תתחפשי לטוויטי השנה. תפסיקי להתווכח איתי. את צריכה לנסות להתנהג כמו אחותך. היא אף פעם לא עושה בעיות. תוכלי להתחפש לבוקרת בשנה הבאה. ועכשיו לכי להחזיר את הכובע למקום."
בכתפיים שמוטות ובראש מושפל בתבוסה, גררתי את רגליי באיטיות לאורך המעבר כדי להחזיר את כובע הבוקרת המושלם למדף. "אני לא רוצה להתחפש לטוויטי מטופשת. אני רוצה להיות בוקרת. זאת התחפושת שלי," רטנתי.
"אמנדה, תזדרזי! אנחנו צריכות ללכת."
אימי הייתה כה נחושה ליצור תחפושת של טוויטי, עד שהתחלתי לתהות אם לדעתה נראיתי כמו יצור צהבהב עם ראש גדול ולחיים ושפתיים נפוחות.
***
עמדתי בסלון ביתנו כשלגופי בגד גוף צמוד בצבע צהוב בהיר, שאימא הכריחה אותי ללבוש מעל לזוג מכנסיים קצרים וחולצת טריקו. היא נכנסה לתוך החדר כשידיה מלאות בציוד, וזרקה אותו על הרצפה לידי. "וואו! אוקיי, בואי נתחיל," היא חיככה את ידיה זו בזו. לא יכולתי להאמין שהיא התלהבה כל־כך מתחפושת הציפור המטופשת הזו.
היא התחילה לסדר את הציוד, ואני התנשפתי ואמרתי, "אימא?"
"אה?"
"בגד הגוף הזה צמוד מדי. אני לא יכולה לנשום." גמעתי אוויר בשקיקה, עד כמה שאִפשר לי בגד הגוף.
"הוא חייב להיות צמוד, אמנדה. אחרת הנוצות ימשכו אותו למטה והוא יהיה רפוי. את לא רוצה להיות טוויטי רפויה, נכון?"
"אני לא רוצה להיות טוויטי בכלל," מלמלתי.
"מספיק עם זה. אני לא יודעת למה את עקשנית כל־כך. אחותך לא מתלוננת על התחפושת שלה."
"כי היא מתחפשת לנסיכה יפה, בדיוק כמו שהיא רצתה."
"בואי נתחיל."
אימא הוציאה מספר פריטים נוספים מסל הקניות, ואחר כך ניגשה אל הקיר כדי לחבר לשקע את אקדח הדבק החם. אחרי שחזרה, היא כיוונה אליי את האקדח.
גבותיי הזדקרו מייד, ועיניי כמעט יצאו מחוריהן. טיפות זיעה זלגו במורד צווארי, וקולי רעד כששאלתי, "את לא מתכוונת לירות בי עם דבק, נכון? אני לא אגיד יותר אף מילה על טוויטי."
"אוי אמנדה, את כל־כך דרמטית. אני לא מתכוונת להתיז עלייך דבק חם. אני רוצה לבדוק איפה להדביק את הנוצות כשאת לובשת את בגד הגוף."
היא שלפה גליל ענקי של נייר דביק והחלה לקרוע אותו לחתיכות קטנות ולגלגל אותן. אחר כך היא הדביקה אותן עליי. אחרי שלקחה חופן מהנוצות הצהובות־בהירות, היא החלה להצמיד אותן אל גופי. אפילו מעדתי מספר פעמים כשהיא התלהבה יתר על המידה.
אחרי שהיא עזרה לי לצאת מתא העינויים, התבוננתי בה כשהסירה את הנוצות מבגד הגוף, התיזה דבק חם והדביקה אותן שוב במקום. נאנחתי עמוקות, הסתובבתי והלכתי אל חדרי. לא יכולתי להמשיך לצפות במחזה הזה.
***
בבוקר ליל כל הקדושים, נכנסתי לסלון וראיתי את אימא כפופה מעל ערמת נוצות שנפלו מהתחפושת שלי. התופעה הפכה לשגרה יומית, שהעלתה חיוך על פניי והעניקה לי תקווה. אם הנוצות לא יידבקו, לא תהיה ציפור. אולי החלום שלי להתחפש לבוקרת יתגשם בסופו של דבר.
כחכחתי בגרוני ואמרתי, "אימא, זה בסדר אם לא אלבש את התחפושת של טוויטי לבית הספר? אני לא רוצה להרוס אותה לפני הערב."
היא הניחה חופן נוצות על שולחן הקפה, נעמדה במהירות והסתובבה לעברי תוך שהיא מנסה להחביא את ערמת הנוצות מאחורי גבה. היא לא רצתה להודות בעובדה שטוויטי סבלה מבעיית נשירה חמורה. היא היססה במשך רגע קצר והעבירה את ידה על עורפה מספר פעמים, כשהיא מציצה בערמת הנוצות מאחוריה.
"בטח. זה בסדר. ככה יהיה לי זמן לרענן את התחפושת עד הערב. אולי תלבשי לבית הספר את תחפושת הבוקרת. אמרת שרצית להיות בוקרת, לא?"
רק אלף פעמים בערך.
***
כשהגיע הזמן להתכונן לקראת היציאה בערב ל'תעלול או ממתק', אימא כבר הדביקה את כל הנוצות על בגד הגוף, וחלומי להתחפש לבוקרת התנפץ לרסיסים.
תחפושת הטוויטי הושלמה בעזרת נעלי בית ישנות מפרווה שנצבעו בזהב. מכיוון שנותרו כמה נוצות בצד, אימא החליטה שטוויטי זקוקה לסרט ראש. היא הביאה משהו שנראה כמו צנצנת גדולה של איפור צהוב, זוהר ושומני. הייתה לי תחושה שהיא שמרה את האיפור משנות השמונים של המאה הקודמת, התקופה היפה שבה היה מגניב למרוח רעלנים על ילדים. היא פיזרה חופן נצנצים על ראשי, על זרועותיי ועל חזי, כדי להשפיל אותי סופית. נראיתי כמו ילדה לא חוקית של ציפורת וליברצ'ה.
ניסיתי לעכב את היצאה מהבית ככל האפשר, עד שהשמש תשקע לחלוטין. הגעתי למסקנה שהחשכה תועיל לי. מזג האוויר היה חמים בערב, לכן אמילי ואני לא נאלצנו ללבוש מעילים. הייתי מוכנה לחטוף מחלת חום רק כדי להסתיר את הזוועה הצהובה והנוצצת שלבשתי, אבל אימא לא הייתה מוכנה לשמוע על זה.
אמילי ואני תמיד יצאנו ל'תעלול או ממתק' יחד. תפקידה היה לאחוז בידי, לצלצל בפעמון ולומר 'תעלול או ממתק', ותפקידי היה לאסוף את הממתקים. השנה, כיוון שכבר מלאו לה עשר שנים, אמילי רצתה להצטרף לחבריה. אימא קיבלה החלטה הורית שגויה, לדעתי, והרשתה לה, במקום להישאר איתי ולדבוק במסורת המשפחתית הקדושה. היא לא חשבה עליי בכלל? היא לא הבינה שאסבול ממחסור חמור בממתקים אם אמילי לא תהיה לצידי?
עמדנו בקצה החניון של בית משפחת דין, ובלעתי רוק כשהתבוננתי באחותי ההולכת עם חבריה לביתו של שכן אחר.
אימא הרגישה, כנראה, שפחדתי, כי היא משכה אותי אל חיקה ולחשה, "את יכולה לעשות את זה, אמנדה. את כבר ילדה גדולה. את לא צריכה לפחד. אחותך הייתה בת חמש כשהתחילה לעבור לבד בין הבתים. אחכה לך כאן." היא עזבה את ידי ונעמדה בצד.
המשכתי לעמוד קפואה במקומי. הרגשתי נטושה ושנאתי את התחושה הזו. פחדתי שמאחורי אחת הדלתות מסתתרת מפלצת. מובן שמעולם לא ראיתי מפלצת בשכונה שלנו, אבל תמיד יש פעם ראשונה.
אומנם רציתי מאוד לגשת לדלת הבית, אבל לא הצלחתי להזיז את כפות רגליי הפרוותיות הזהובות. פניי עלו באש ובטני התמלאה בפרפרים. פחדתי מדי בשביל לזוז. עיניי צרבו מהדמעות שהחלו להיווצר בהן. אבל ייתכן מאוד שהחומר הרעיל שהיה מרוח על פניי היה הסיבה לדמעות.
נשמתי נשימה עמוקה כשהבטתי מטה בניסיון לאזור אומץ, והבחנתי בערמה קטנה של נוצות צהובות ליד כפות רגליי. עיניי התחקו אחריהן, כל הדרך עד ביתי. הרחוב היה מכוסה בכמות גדולה של נוצות, והזכיר את דרך האבנים הצהובות. כשהרמתי את מבטי, לא האמנתי למראה עיניי. אנדראה מורגן התקדמה לקראתי כשהיא מחופשת לדורותי, והכלב הקטן שלה לצידה. הבטתי באימי מעבר לכתפי, אחר כך בדלת של משפחת דין ושוב באימי.
"קדימה, אמנדה. אל תתנהגי כמו תינוקת," אימא אמרה.
דמעות החלו לזלוג במורד פניי. הייתי צריכה להחליט, והזמן היה גורם מכריע. הייתי צריכה להפסיק לפחד, לגשת לדלת ולבקש ממתקים לפני שיתר הנוצות ינשרו מגופי ואהפוך לטוויטי העירומה.
הבטתי שוב בבית משפחת דין. ראיתי את חבריי בהמשך החנייה, השקיות שלהם היו גדושות בממתקים טעימים. ממתקים טעימים שאני לא אקבל אם לא אתחיל לזוז.
אחר כך ראיתי אותו, את האביר שלי, בלי הסוס הלבן. עיניו הכחולות־בהירות הציצו מתוך הקסדה, וגם כמה קווצות שיער חום כהה.
הוא התקדם לאורך השביל לבדו, היישר לכיווני. השקית שלו הייתה מלאה בממתקים.
כשהגיע אליי, הוא הרים את ידו וניגב את דמעותיי בשרוול חולצתו. "אל תבכי."
"אני לא אקבל ממתקים הערב. הנוצות שלי נושרות, ואני אישאר לעמוד עירומה ברחוב." התייפחתי כל־כך חזק עד שמילותיי נשמעו כמו שיהוקים. שנינו הבטנו לאחור. "אתה רואה את כל הנוצות האלה?"
"תפתחי את השקית." נואה התחיל למלא אותה בחופן של ממתקים שאותם הוא הוציא מהשקית שלו.
"נואה, אתה לא צריך לתת לי את כל הממתקים שלך."
"אני לא נותן לך את כולם. רק חצי." הוא חייך אליי, ובאותו הרגע ידעתי שהכול יהיה בסדר.
אחרי שחלקנו את הממתקים, הוא אחז בידי והחל לגרור אותי לעבר שביל הגישה של בית משפחת סטיבנסון. משכתי את ידי בחוזקה מאחיזתו ועצרתי. "מה אתה עושה?"
"נלך לבקש יחד ממתקים, ותראי שזה לא מפחיד בכלל," הוא אמר.
הרמתי את מבטי אל עיניו מלאות הביטחון. הושטתי את ידי בביישנות, והוא הוביל אותי לעבר הבית הבא.
נואה ניגש יחד איתי אל דלת הכניסה וצלצל בפעמון. ליבי החל להלום במהירות וכפות ידיי הזיעו. הדלת נפתחה באיטיות וגברת סטיבנסון יצאה החוצה כשהיא מחופשת לחתולה גדולה. היא נראתה מצחיק. נואה עזב את ידי כדי שאוכל להושיט את השקית הפתוחה שלי והוא יוכל לנגב את כף ידו בתחפושת. גברת סטיבנסון נתנה לי שני תפוחים מסוכרים על מקל כי הייתי אמיצה הערב.
אימא פסעה מאחורינו וחייכה כשניגשנו לבתים נוספים. עם שקית מלאה בממתקים, נואה ואני הלכנו יד ביד לאורך שביל הגישה האחרון. כשעצרנו בקצה השביל, הסתובבתי ונישקתי את לחיו.
"תודה, נואה."
הוא חייך. "אני תמיד אדאג לך ואת תמיד תקבלי ממתקים, טוויט."
זו הייתה הפעם הראשונה שבה הוא כינה אותי בשם שליווה אותי לנצח. למרות הסלידה העמוקה שחשתי כלפי התחפושת של טוויטי, הכינוי של נואה לא הטריד אותי כלל. למעשה, אהבתי אותו.
