את ראשו של אבי קברתי ליד העץ שאהב, עטוף תכריך נייר לח בניחוח קל של בצל. הייתי שם לבד, חופרת, טומנת, אומרת את החלקים בקדיש שזכרתי. את העץ שאהב, אבי אהב יותר מכל דבר אחר, למרות שלא ראה את העץ המאובק הזה מעולם. אהב אותו יותר מניירות קבורים, יותר מאבק יהלומים, יותר מבתו היחידה. לא תמיד הייתי בתו היחידה, רשמית, אם כי תמיד הייתי בתו היחידה. מבטו השמוט היה נודד בין התנור הישן, אוסֶף חותמות הכשרות המחלידות שסבתי תלתה מעליו, והרצפה. על העץ היה עורב שחור. העורב הסתכל.
מאחוריי נע עכשיו ילד קטן בחוסר מנוחה. מייד יחזור לישון. אני ממתינה.
ואף על פי ששם הייתי, על הרצפה, בצל יושנו של התנור, מתחת לכתמי החלודה על שאריות פחיות השתייה הפרה־היסטוריות שעליהן הוטבעו שמותיהן של ערי אגדה כמו ראשון לציון ועפולה, עיניו לא היו נופלות עליי. מבטו היה ממשיך דרכי כמו קרן לייזר ירוקה דרך אדים או אבקה או ענן, ראשי הקטן והצהוב מחכה להתלכדות העיניים כמו עוגן נגרר ללא סלע, נשרט, המבט ממשיך דרכי ואז ממני אל המערה הקטנה שנחפרה באדמה השחורה של ביתנו השחור, שם היה ישן אחי הגדול. אחי הגדול, אחי היחיד, אם רשמית ואם לא. הוא היה שם, בתוך המערה הזו שחפר במו ידיו, שבועות של ציפורניים שחורות, מתרחק, שוכב עם העיניים הגדולות שלו פקוחות וחולם כלפי תקרת אדמה קרובה מדי שמתפוררת על האף העצוב שלו. אני עדיין הייתי על הרצפה, חורטת מילים על האדמה, מילים כמו ״כאן״ או ״פה״ או ״הינה״ וכמה מילים אחרות כמו ״אני״ ו״אז״.
את העץ הזה אהב אבי אהבת אמת. עץ גדול מדי ורחוק, צרוב תחת שמש זכוכית חדה וזרה. אותו יצור הפרא על עליו המשוננים וגזעו המשויף, עבר למקום הראשון ברשימה השכלית שהיא ״הדברים שאני הכי אוהב בעולם״ של אבי הלגמרי מת וקבור וגמור, לאחר שנים שבהן היה במקום השני. במקום הראשון עמד אחי הגדול והיחיד, היהלום של אבי. ואז הוא מת. אני עדיין לא. והמבט תמיד עוד חולף על פניי המתיישנות, שנים לאחר שהותרתי את אבי שם, חסר גוף ועצום עיניים וסוף סוף דומם. סוף סוף.
הילד חזר לנום, העיניים עצומות כמו גלעיני אפרסק.
אבי היה חוזר מאובק ומנצנץ, ושותה כוס מים קרים. לא היו אמצעי קירור, בֵּית חדר אחד עם מערות שכל אחד כרה לעצמו רחוק ממבטו המלטש, מחוספס כלחם שיפון ישן עם עובש על פינה אחת. ולמרות המחסור באמצעי הקירור, מֵימיו של אבי היו קרים. הוא שתה אותם כמתוך חלום, המים היו שם אבל קרירותם חלומית. הוא היה עוצם את עיניו ולעיתים מרים את ידו, כאילו מתרוממת אל המקום שממנו הקור מגיע, כאילו נוגעת בסנטרו החשוף של אדם, מתמתחת כלפי איזו שמש עליונה. שפתיו נעו בצורת ברכה דמיונית. אבי לא הכיר ברכות, אך הזיז יפה את שפתיו הבשרניות בתוך סבך הזקן היהודי שלו שהיה אדמוני למרות שראשו, שעתה מנשק את עפר הגליל העליון בתשוקה של אוהב מטורף, היה בצבע שחת מלוכלכת ומלאת פרעושים. צהוב מעל אדום. כמו שקיעה (הגבות הן עננים?).
משגמע את המים הביט במערה הדוממת, גופו מנצנץ באורו של נר הנשמה הדיגיטלי, והיה מתרומם אל השולחן שהתקין סמוך מדי לתנור החם, שולחן שעשוי היה מלוח עץ, שבזמן זה או אחר שימש כדלת ביתנו.
על השולחן, כמעט תמיד, הייתה ערֵמת הניירות הלחה. החבילה הנוראה. המשקולת, המוזיקה, כריכת דפי נייר ודיו שחיכו לו כמו כלב נאמן. וליד הכלב, על הרצפה, ישבתי אני ובידי נייר ועט. חיכינו כך, הוא ואני, לעיתים עד שהשמש הייתה עולה מעל הלחמנייה הלעוסה שהייתה פעם אחד מצריחי בית הכנסת ״שומר הדס״, נקודה מכוערת מחוץ לחלון היחיד בבית. קרן שמש הייתה מטיילת מעל האבטיח החצוי ומגיעה למצחו השחור של אבי כמו סמן לייזר של טילי קרקע־קרקע, שכנופיות האזור היו מדי פעם מעיפות בשמיים הסגולים. הטילים הביאו קולות פיצוצים ותחושת רעידות מנחמת. אך אבי לא מש מהקלף והנייר, מהדיו והדבק.
ההמתנה, בימים כתיקונם, לא הייתה ארוכה כל כך. אני לא בטוחה לחלוטין שהקדשתי את מלוא תשומת לבי לפעולת הכתיבה, כשדמו הדק של אבי עוד מכתים חלקים ניכרים מאצבעותיי, למרות שנשטף מהן לפני כך וכך אביבים. הדם עוד שם. ייתכן שבהיתי בידיי בעת שצריכה הייתי לכתוב. ואף על פי כן, ההמתנה לא הייתה ארוכה, ואבי היה נשלף משתיקתו כמו ספר מספרייה. והקול שהיה יוצא מהחור בפנים שלו היה, אני מודה עכשיו, קצת רועדת, חלש: ״רשמי נא. התאריך הוא (פה היה אומר את התאריך, לעיתים קרובות זה השגוי), ומקומנו הוא בגולה הנידפת (ופה היה מכניס את שמה של הגולה, בדרך כלל באופן מדויק). עתה כתבי נא את המילים 'רחל היקרה'. כתבי נא.״
וכותבת הייתי. אבי כתב רק מאוחר יותר, כשכבר לא היה מנוס, עד אז העדיף רק לקרוא. את החלק הראשון אביו הספיק ללמדו בכוח הזרוע, את החלק השני לא הספיק לפני שהסתלק מהעולם הזה. רק ללקק דבש מאותיות ידעו בבית אביו, סבי עליו השלום, וכל זה, אבל לא הרבה יותר. והוא היה מדבר עקום. לגופו היה ריח של מכנסי שינה מרופטים, ולקולו ריח אגזוז מלא פיח של מכוניות הדלק הישנות, שכאלו היו רק בשכונה הצפופה שלנו, מלאה בערפל שחור ופיצוצי פיצוצים, בום בום בום.
***
כ״ד בטבת שנת תתקכ=== (ההמשך חסר)
המרכז האוניברסיטאי לחקר יהדות ארצות השפלה, בריסל
כתב יד, מספר קטלוגי 7914. שם החיבור: ״פחם״
הערות הארכיבאי: אסופת עמודים מאיכויות שונות, כרוכה בפיסת עור בשלבים שונים של עיבוד. פיסת העור החיצונית נצבעה באדום (לבדוק מה מקור הצבע, ייתכן שהוא התחיל לטשטש את הכתוב בעמוד הכותרת, בעיקר סביב אזור כותרת המשנה).
***
רחל היקרה, אני מקווה שמכתב זה מוצא אותך בטוב ושאת, ב״ה, נמצאת במקום בטוח, עד כמה שמקומות הם בטוחים בימים חשוכים אלו, ימ״ש וזכרם של הימים ושל אלו הרשעים שממלאים אותם בגופם. אני מקווה שחבילת הניירות תגיע בבטחה אלייך. השד או השם יודע מה עורר אותי בתקופה חסרת אוויר שכזו להרים עט לנייר ולכתוב. משונה היה להביט ביד שוב כותבת על נייר, באופן שבו סבי תמיד היה מדבר (אני חושב שגם הוא לא בדיוק זכר במה מדובר, מלבד אולי בפעם היחידה בשנה שבה היה עולה לתורה בבית הכנסת, נוגע בקלף ורועד כפעמון). מי יודע מתי בפעם האחרונה ראיתי צג מחשב או מסך מגע. כמה הייתי חפץ לגעת בו בקצה אצבעותיי כרגע, אך כמה תלושה התשוקה.
את הקלף הפריך והלח, כמו כל דבר בזמן זה, השגתי בזמן שכולם חצי נמנמו, חצי בכו במהלך תיקון ליל שבועות האחרון. הגנבתי לבן הממזר של שמש בית הכנסת (כולם יודעים שהוא ממזר, חוץ מהממזר. האם אין זה המצב בכל פעם שנולד ממזר לעולם בוהק זה?) כמה סוכריות שקיבלתי מהחנווני הגוי תמורת בצע שאין למנותו על נייר קדוש זה. הילד נעלם מאחורי הדלת המשובשת, וזמן ההמתנה, שבו עיניהם החצי־עצומות של חבריי לתפילה מונחות עליי כמו על שודד מוּעד, היה זמן נורא של תיקון אישי. בלוטות הזיעה הפיקו מרגליות מבאישות מבעד לבגדיי הלבנים והמוכתמים מעט. מי יודע מה דמיינתי. את הילד הולך לאביו, זה שהפך אותו לממזר שהוא, ומספר לו הכול: איך הילד הולך, ישמור השם, לשוטר הגוי השמן וצר העין שתמיד נהנה להיכנס לחנויות היהודים ולסחוט מהם כמה פרוטות אגב פליטת קללות נוראות ומכות יבשות לראש, איך שהכיפה נופלת, מורמת אגב נשיקה מהוססת, תמיד מחכה למכה הבאה, אם תבוא, אם תבוא. לא ידעתי מה לחשוב. השניות נמשכו נצח.
לבסוף חריקת הדלת בישרה על חזרתו של הממזר הערמומי והרזה, שנכנס מאחורי גבי אבל בי נשבעתי ראיתיו במו עיניי, מתגנב סביב השולחנות והספסלים הממוחזרים, עשויים מושבי מכוניות מרופטים ומסכים מיושנים, מחזיר את כיפתו לראשו כל עשרים שניות לערך, ומלקק שפתיו כאילו תמיד יבשות הן (ושפתותיו של מי, אמרי לי יקירתי, אינן יבשות בשממה הזו?). עשיתי עצמי כלא שומע, כבוהה בתקרה המתקלפת של בית התפילה ועונד על פניי תכשיט מזהב בעל ערך קראט נמוך במיוחד, כאותם הבגדים שעוטה על עצמו מי שמתאווה באותו הרגע להידמות לאדם מלא תשוקה, חרטה והתפעלות אל מול עוצמתו ורחמנותו של האל. שמה לב את כמובן, רחל, שניירות אלו אינם בתוליים במובן הקשה של המילה הרכה הזו, ושגם מכתב זה נחרט מסביב למילותיהן הגנוזות של אותיות קבורות. בכך אני כמובן חושף את מקור אותו נייר חנוט שהעלה עבורי הממזר הזה בנבירתו באדמה. לא הייתי מוכן עדיין לרגע זה של חשיפה, ואני מודה שמצפוני עומד עליי כמו נץ מלוכלך שעומד על חוטי החשמל כמלאך חבלה, אבל כמו אדם הנסחף בנהר וצופה מן המרחק אל איי הסלעים המשוננים עולים באופק המתקרב, הינה עטי מתקרב למקבץ כזה של מילים נוראות, ואני מוצא את עצמי פה בחדרי הקטן, עם המיטה המקופלת ונורת השמן החשמלית שלי מתוצרת קוריאה, מבולבל אל מול הימצאותן של מילות קודש אלו לצד מילותיי המהוססות. אין פתרון לקרבה הנוראה הזו, אך הינה הן מתקרבות עוד, ואני כמו נר שעווה שנמס אל מול חומן, וכך מילותיי מתבלבלות עם אלו. המתיני נא, הניחי להן לבוא. מייד אשוב.
דּוֹדִי שָׁלַח יָדוֹ מִן־הַחֹר, וּמֵעַי הָמוּ עָלָיו. קַמְתִּי אֲנִי לִפְתֹּחַ לְדוֹדִי, וְיָדַי נָטְפוּ־מוֹר, וְאֶצְבְּעֹתַי מוֹר עֹבֵר עַל כַּפּוֹת הַמַּנְעוּל.
מה זה החור הזה שעליו מדברים הפסוק והדובר, הקדושים שניהם? מודה אני לפנייך, יקירתי החיה והקיימת, שאני שומע את ההתפלשות הזו בנקבים וחושב על מצבי האומלל. על סבי שנדחק לו החוצה מארץ האבות, מדמיין את החורבות המעשנות שתמיד סיפר עליהן, והוא מצטנף כמו צעיף אל תוך עצמו, ואבי העולל משתגע מחנק מרוב ההצטנפות הזו (עד יום מותו בגולה הבוצית הזו זכר את ריח החיבוק הנורא של אביו כריח של צמר ופחד). מה הוא החור הזה? החור שאליו היד נתחבת כמו רגל לגרב מרופטת, ויוצאת כמו שבאה, אם כי אחרת. ״מגדל שרצים״, כפי שדרש רבנו אבא בר כהנא, אם כי במהופך, כמו, שוב, גרב. גרב צמר מסריחה.
בזמן שאני עושה עצמי קורא את המילים הרוטטות על פני הסידור הכבד (וכמובן איני קורא כלל וכלל, מפאת המתח הנורא שקימט את גבותיי, עיקם את גבי והכאיב בקרסוליי בכוחם של קפיצים בלתי נראים), הגיחה כף היד הלבנה, המטונפת והממזרית והניחה על ברכיי ערֵמת דפים מקומטת, רבת גוונים ולחה מאדמת הגניזה הטחובה. היכן שהיה, בעולם אחר, נשמע רשרוש עולה מניירות וקלפים אלו, פריכות של חיים אמיתיים, בעולם הזה הכול טחוב, והצלילים שבוקעים כמעט אינם צלילים כלל, כמו אצה שמוטה על חול ים, כמו ריר מזדרזף מפינת פיו של החכם אבו־אמיל שנרדם שם בפינה על ספר שמאיים להתמוטט על הרצפה הבוצית.
לא גאה הייתי באותו הרגע. חום מגעו של הנער עוזב במהרה את הדפים השמוטים, השתיקה המעיקה של החלל החצי־חשוך, מואר באור של נר אחד שעוד עמד יחסית זקוף, ונר שקרב לקיצו. הנר היה, כמדומני, שחור. חשתי, אני חושב, כמו אותם שודדי קברים שחמסו את קבריה העתיקים של הארץ ההיא והביאו את תכולתם עד לשווקים ההומים שלנו כאן בגולה הבזויה הזו, לטובת כל אלו אשר רוצים להתרפק על עבר חרוך. את לא תאמיני, את הכול הם מוכרים כאן, גם את ״החלקים הסודיים שלנו״: אפילו את פחיות השתייה בכיתוב עברי, חלקן עוד בוהקות בצבען האדום הנועז. אימי הייתה נמשכת לפריטי העבר הללו כמו עש לשלהבת אש. זוכר אני כיצד תלתה מעל הכיור הבשרי שלנו אוסף של חותמות כשרות, שהייתה אוספת תמורת כמה פרוטות מרוכל הנוסטלגיה והזבל בשולי השוק. ״כשר בהשגחת רבנות רחובות״, ״כשר בהשגחת הבד״ץ״, ״כשר בית יוסף״. הייתה מניחה את המצרכים בסלים הקלועים בצד דירת החדר שלנו, לא משגיחה בירקות ובפיסות הגבינה הקטנות שעמדו להם בחום הקיץ או בקור החורף, מבלי להכניס אותם למקרר הקטן שלנו, מהסוג שהיו שמים, כך סיפרו לי, בחדרים יוקרתיים שיהודים היו שוכרים בין הזמנים, וקורעת בעדינות של תופרת את חותמות הכשרות, מצרפת אותן זו לזו בפסיפס חלוד של שמות מתים.
אבי זכרו לברכה היה חוזר משעות עבודה ארוכות, ידיו, בגדיו, ראשו מכוסים פרוכת אבקה דקה ונוצצת, כמו דמות מצוירת שחוזרת מהגשם במעיל כבד ובראש כפוף, ומטיל את כובעו לשולחן הקטן שעמד בדירה העמומה שלנו, ומטיל עוד דבר — אנחה ארוכה ומלאת משמעות — כלפי האוסף המוזיאוני של אשת חייו. ״רואה אני,״ היה אומר, ״כיצד תפחה היצירה שלך בזמן שעמלתי בבית הליטוש.״ אני לא זוכר את אבי מחבק את אימי או מרעיף עליה מילות אהבה גדולות, אבל רגעי התוגה העייפה הזו, הזלזול האוהב בניסיונה של אשתו לשמר משהו מחיים שהתאדו, שנפלט מהם בדמי ימיו, היה עבורי עשיית האהבים האמיתית ביניהם. עד כדי כך היו מקניטים זה את זו, הוא על חותמות הכשרות החלודות שלה, על פחיות ה״פאנטה אשכוליות דיאט״ שלה (״מצאתי לך חותמת של רבנות קריית מלאכי,״ היה פולט כלפיה אגב חיוך מכונס), והיא על בגדיו המקולקלים, על אבקת האבנים הטובות שהייתה מרצפת את ביתנו עד כי הייתה מצפה מייד כל דבר שנפל לרגע על הרצפה (״לוּ רק היית מרוויח כמו שמרוויחות הנמלים עטורות היהלומים שלנו, היינו יכולים להרשות לעצמנו מדיח כלים״), עד שנדמה היה שהם עומדים כך במערומיהם, מתנים אהבים אל מול עיניהם המבוישות של ילדיהם התמימים. רגע, רחל יקרה, רגע קט. חייב אני לעבור לדף נוסף.
כאן, כפי שאת רואה, מלאכת הכתיבה קשה עוד יותר, וביתר שאת מפאת השימוש בפי, שכן, רחל, ידיי, רגליי, גופי אבדו לי, והינה אני כאן פֶּה כותב ופיסח. אני יודע שרבים מהדברים שאני כותב כאן נדמים לך דמיוניים, אך הכול שריר וקיים. איני מצליח להבין כלל ועיקר למה שימש עמוד מטונף זה. אך עליי להתנצל, רחל אהובה, סוטה אני מן העיקר ומעלילת גנֵבת הדפים המרשרשים ז״ל. הערֵמה השדודה, כרוכה בתוך פיסת בד מלופפת, הונחה כך על חלציי בצורה חסרת נעימות, בעוד גניחות הסליחה המעושות התערבבו להן בחלל המתכתי עם נחירותיהם של השמש אבו־ממזר והגזבר הגזלן מר כהן, שהייתה לו היכולת הפלאית לנחור ולשאוף ולהפיח את שנתו בכל חלל החדר הקטנטן שלנו (״אוהל אברהם״ היה שמו בימים אחרים, אולם כמדומני הייתי מכנה אותו היום ״אורוות שלמה״), וככל שנקפה השעה לנוס על נפשי, כך חשתי, רחל, שעליי לנוס על נפשי, כך נוצר פער מופלא בין החום הגובר בחיקי לקיפאון שתפס בגופי ומנע ממני להזיז אצבע אחת לכיוון הדלת הפתוחה למחצה. גופי, נפשי הפכו שניהם, כרוכים יחד בבד שכורך אני סביב ראשי כל בוקר, לעיסה רותחת וקפואה כאחת. עינו החצי־עצומה של מר כהן מאיימת כל רגע לקלוף עצמה לערוּת מחמת הנחירות האיומות.
*המשך העלילה בספר המלא*
