איגרות אלה הן מורה נבוכים להבנת דרכה ומטרותיה של תנועת ״האחים המוסלמים״. חסן אל־בנא (1949-1906), מייסד התנועה, עיצב את דרכה בשורת ״איגרות״ (רסאאל) שכתב בשנות ה־30 וה־40 של המאה ה־20. האיגרת הייתה סוגה ידועה של כתיבת פרוזה בימי הביניים. גם בתחום הדתי איגרת הייתה מילה נרדפת למאמר קצר בנושא קונקרטי.
נראה שבנא אימץ את הסוגה הזאת בשל הנופך המסורתי שלה, ובשל חוסר רצונו להשתמש במונחים השאולים מתרבות המערב. רוב איגרותיו התפרסמו כמאמרים בעיתוני התנועה, וחלק מהן הופצו לאחר מכן בעלונים ובקונטרסים שונים. האיגרות שימשו ועדיין משמשות נר לרגליה של תנועת ״האחים המוסלמים״ עד היום. אחרי מאה שנות תהפוכות במזרח התיכון, יצאה הבשורה של בנא ממצרים לכל רחבי המזרח התיכון וצפון אפריקה ואף לקהילות מוסלמיות במערב, לבשה צורות ייחודיות בהתאם לנסיבות הפוליטיות והחברתיות המקומיות בכל זירה, ונותרה עד היום מעין רשת עולמית (גם אם רופפת) של ״אחים לדרך״.
מבין שלוחות ״האחים המוסלמים״ הפעילות, הקורא הישראלי מכיר בעיקר את תנועת חמאס כמי שמשמרת מחויבות גבוהה לעמדותיו של בנא ולדרכו. דבריו של מייסד ״האחים המוסלמים״ פותחים את אמנת חמאס: ״ישראל תקום ותוסיף להתקיים עד שהאסלאם ימחה אותה כפי שמחה את מה שקדם לה״. ססמת חמאס לקוחה גם היא מאיגרת הכללים של בנא ומסכמת היטב את תורתו: ״אללה הוא מטרתה [של חמאס]; השליח [מוחמד] הוא המופת שלה; הקוראן הוא חוקתה; הג׳האד הוא דרכה וההקרבה היא משאלתה הנעלה ביותר״. פרפראזה על דברים אלה משמשת גם שם לספר זה.
המהדורה השנייה המוגשת בזאת כוללת ארבע אגרות נוספות של חסן אל־בנא: שתי אגרות (איגרת האמאם אל־בנא אל הוועידה האסלאמית הראשונה; מלאכת המוות) קשורות ליחסו של מייסד ״האחים המוסלמים״ למאבק הערבים בארץ ישראל.
איגרת נוספת (המאבק למען הקוראן — היכן משפט האלוהים?) מציגה את עמדתו הלוחמנית של בנא כלפי השלטון המצרי בעיצומו של גל הטרור שהובילו ״האחים המוסלמים״ בסוף שנות ה־40 של המאה ה־20.
האיגרת הרביעית, שנכתבה לקראת סיום 1948 (בין מנוחה למנוסה), מוצגת כאיגרתו האחרונה של בנא לפני מותו. כמו כן, למהדורה זאת נוסף אינדקס שמות ומושגים ותוקנו כמה טעויות תרגום.